על בזות בעת הנוכחית
עמליה סער כותבת לבחברת האדם, במסגרת מדור "צו השעה", על תהיות מוסריות שעולות בעת הנוכחית ומביאות אותה כאנתרופולוגית לבחון את עמדתה של ישראל. באמצעות מושג ה"בזות" היא בוחנת את כינונו של הסובייקט הישראלי ומצביעה על כך שהיחס אל הפלסטינים, המגלם תערובת של דחייה ומשיכה, חושף תהליך של התפוררות מוסרית ותודעתית בחברה הישראלית עצמה:
השאלה איך הידרדרנו למצב שבו אנחנו, הישראלים היהודים, מבצעים רצח עם בשכנינו מטלטלת רבות ורבים מאתנו. מתוך מערבולת מתמשכת של שנתיים ימים, הכוללת שוק, אימה, אבל, אובדן, ומאמצים בלתי פוסקים לנרמל את הבלתי נתפס כדי לנסות ולשרוד, בחודשים האחרונים תשומת הלב של רבות מאתנו מתמרכזת, באופן בלתי נמנע, באפל מכל: הידיעה שאנחנו עצמנו—אחינו, בנינו, שכנינו, אהובינו—מבצעים רצח המוני, הרעבה, עינויי תופת, והשמדה סביבתית מחרידה, וההבנה שגם החשיפה היומיומית של המעשים הללו לאור השמש המקומי והעולמי לא מצליחה לעצור אותם. בתוך המחנה הגדל והולך של ישראליות וישראלים שמתנגדים לרצח העם מתקיימים דיונים בוערים, פרסומים, מחאות, וזעקות, שביחד מייצרים שפה שלפחות מאפשרת לנו לדבר, להתבונן, לחשוב ולהבין, גם אם לא להפסיק את הזוועות, ואולי בונה גשר צר ושברירי של מעבר "ליום שאחרי" – ליום שממנו והלאה ישראל, או מה שיישאר ממנה, כבר לא תוכל לחמוק מהקלון המוסרי של מעשיה, ואנחנו כאזרחיה נצטרך ללמוד לחיות במציאות שונה מהותית מהמציאות הפריבילגית שאני ובנות דורי גדלנו בתוכה. המאמר שלי מצטרף לשפה המתגבשת הזו, ומציע פרשנות חלקית של תהליך ההידרדרות שחל בנפש הקולקטיבית הישראלית (וכן, אני מודעת לכך שהכללות מעין זו מסתכנות במהותנות, אך עדיין, כפי שאני מסבירה במאמר, סבורה שיש בהן תועלת).
המושג שנמצא במרכז הניתוח הוא "בזות" – abjection, حقارة – ואני משתמשת בו תוך שילוב של תובנות מהתיאוריה הפסיכואנליטית של קריסטבה והתיאוריה האנתרופולוגית של דגלס וטרנר. בפסיכולוגיה המושג מתייחס למרכיב הדחפי, הכאוטי – האיווי אל האם, המענג והמבהיל כאחד – הדומיננטי בשלב הינקות שבו התינוקת עדיין לא למדה לדבר ולא התכוננה כסובייקט. שלב זה בו התקשורת עם האם מתקיימת במגע וללא מלים, מכונה סמיוטי. המרכיב הכאוטי נדחק בסופו של דבר לתת-מודע, אך ממשיך לארוב לנו גם בחיינו הבוגרים, לאחר שהפנמנו לכאורה בהצלחה את הסדר הסימבולי. בשלב זה, נסיגה לשלב הסמיוטי טומנת בחובה סכנה של אובדן שפיות, אך הפוטנציאל המערער שלה הוא גם מקור היצירה, המרד, ויכולת ההשתנות. באנתרופולוגיה המושג בזות מיוחס לדמויות או לאנשים שנמצאים בקרבנו והגדרתם אינה ברורה משום שהסיווג שלהם אינו ברור. לדמויות כאלה מיוחס בדרך כלל זיהום סימבולי ומוסרי מעצם המיקום שלהן בסדר החברתי. דמויות אלה, שמעצם מיקומן הלימינלי מאיימות על הסדר החברתי והסימבולי, מגלמות את החרדה העמוקה של כל אחת מאתנו מהבזוי שבתוכנו.
במאמר, אני משתמשת בתובנות שנוסחו לגבי הסובייקט היחיד ומחילה אותן על ישות חמקמקה יותר: הקולקטיב הישראלי, שאמנם מורכב ממגוון של קבוצות סוציולוגיות ואידיאולוגיות, ועדיין ניתן לזהות בו דפוסים משותפים. אני טוענת שבמלחמה הנוכחית, הישראלים הפכו את הפלסטינים לבזויים עד כדי כך שהם אינם נתפסים עוד כבני אדם ולכן חוקי המוסר אינם חלים עליהם. באופן פרדוקסלי וטרגי, התהליך המתרחש בתודעה הקולקטיבית של הישראלים שבו הפלסטינים נדחקים למצב של בזות גולש בחזרה אל הישראלים עצמם; הם צונחים למצב של בזות שבו מתערערת היכולת לחשיבה מוסרית, דבר שמחליש מאוד את יכולתם לכונן את עצמם כסובייקט לאומי קולקטיבי.
לאחר הצגה של מושג הבזות בשתי הדיסציפלינות, המאמר עובר לתפקיד הפלסטינים בכינון הסובייקט הישראלי הקולקטיבי. אני טוענת שבין שני הסובייקטים הלאומיים מתקיימים יחסי תלות הדדית, הנובעת מהנסיבות ההיסטוריות. כל קבוצה משמשת ליריבתה אובייקט איווי שדרכו היא מכוננת את הסובייקטיביות הלאומית שלה. כל קבוצה מייצגת עבור יריבתה שובל של דבר שלכאורה אבד לה בתהליך כינון הסובייקט הקולקטיבי, דבר שמאיים למוסס את גבולותיה ושאותו היא רוצה גם לבלוע וגם להקיא. האיווי מורכב מתערובת רבת עוצמה של רגשות משיכה ודחייה, וכל אחד משני הסובייקטים הקולקטיביים הוא לא יציב, בין היתר משום שהרגשות המיוחסים לאובייקט ההשתוקקות הם אלימים מאוד. במקרה של הישראלים, הסובייקט הלא יציב מתאפיין בדיסוננס עמוק, שנובע מהמתח היסודי בין המרכיב הדמוקרטי בעבודת הזהות הישראלית ובין המרכיב היהודי בה, קרי בין הרצון הליברלי להכיל מורכבות, שונות ואי-ודאות ובין הרצון האתני לחסל את המרכיבים האלה בדיוק. הרגע הנוכחי של משבר משטרי חריף מתאפיין בין היתר בחוסר יכולת להכיל את הדיסוננס, וברצון עז להכריע לצד הטיהור האתני. בתוך צונאמי הגזענות הישראלית חסרת המעצורים המאפיין את המלחמה הנוכחית, אנושיותם של הפלסטינים נשללת מהם. והשלילה הזאת, הפוגעת בפלסטינים, פוגעת בהכרח גם בישראלים. כי אם הפלסטינים הם לא אנושיים – אם מנגנון האובייקטיפיקציה שלהם נקטע – הם אינם יכולים לשמש אובייקט איווי עבור הישראלים; ודבר זה, באופן בלתי נמנע, גורם לקריסת הסובייקט הקולקטיבי הישראלי, שכן הסובייקט זקוק לאובייקט איווי כדי להתכונן כסובייקט. כך, כאשר הישראלים דוחקים את הפלסטינים למצב של בזות הם בהכרח נשאבים אליו בעצמם.
שני החלקים הבאים של המאמר מוקדש משם להתייחסות נפרדת לפלסטינים "שמעבר לגדר" ולאלה שהם אזרחי ישראל. בעזה ובמידה לא קטנה גם בגדה, ישראל מובילה מהלך של ניסיון לממש עד תום את הפנטזיה הרצחנית. כלפי האזרחים הפלסטינים בתוך ישראל מתרחשת הסלמה רדיקלית של האלימות המדינתית והאזרחית-קרימינלית, אם כי היא עדיין לא מגיעה לדרגה של המתרחש מעבר לגבול. עם זאת, המדינה חותרת להשתמש בבליץ האלימות כלפי הפלסטינים שמעבר לגדר כדי לקדם דה-איזרוח של הפלסטינים שבתוך ישראל. המחנה הציוני-הליברלי, הנתון במצב של שוק מתמשך וניסיון להחזיר לעצמו את הפריבילגיות שאבדו לו, מגלה עיוורון כלפי הקשר בין הדברים, שכמובן מסייע למהלכי לממשלה.
המאמר מסתיים בניסיון להתוות כיוון לשיקום הסוכנות הקולקטיבית של הישראלים חפצי החיים. אני טוענת שכדי להתחיל להתמיר את הסכסוך ממצב סכום האפס הרצחני שאליו שקע למצב שבו אפשר לדמיין עתיד בר קיימא, הישראלים צריכים לשקם את הסובייקטיביות הקולקטיבית שלהם. לשם כך, עלינו לעצור את ההישאבות הקולקטיבית שלנו למצב הסמיוטי-כאוטי, למתן את הדומיננטיות של המרכיב הדחפי, את הפוביה והרטוריקה של האָפקט, לשקם את יכולת החשיבה הלוגית שלנו, ולהחזיר את עצמנו ואת הפלסטינים להיסטוריה. אני טוענת שההתגברות על הפיצול בין האני לאחר, בין קורבן למקרבן, בין קדוש לאלים, בין בעל זכויות לחסר זכויות, בין האנושי ללא אנושי, כרוכה בין היתר בהכרה באלימותנו שלנו. הכרה כזו אין פירושה הכחשת פגיעותנו ההיסטורית, הנוכחית או העתידית; במסגרת שיקום הסובייקט הקולקטיבי עלינו להחזיר לעצמנו את היכולת להכיל את שני קצוות הרצף גם יחד – גם את ידיעת פגיעותנו, סבלנו וכאבנו וגם את ההכרה בשנאה המפעפעת בנו ומזינה את דחפי הרצח והנקמה שלנו. רק היכולת להכיר בקיומם זה לצד זה תאפשר לנו לצאת מהמצב הכאוטי והאנטי-לוגי שצנחנו אליו ולשקם את יכולתנו לגבש עמדה רציונלית. בין היתר, שיקום וחיזוק הסובייקטיביות הישראלית הקולקטיבית מחייב את שיקום היכולת להכיל את הפלסטינים אזרחי ישראל על מלוא הרצף של שונותם ודמיונם אלינו, ואת שיקום ביטחונם וזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות. שכן המיקום הלימינלי של האזרחים הפלסטינים מחריף את פגיעותם אך גם מייעד להם תפקיד חשוב. רק שותפות פוליטית-פרלמנטרית בין המחנה הישראלי חפץ החיים לאזרחים הפלסטינים תאפשר לבלום את הפנטזיות המשיחיות והרצחניות שבתוכנו, למתן את גזענותנו המוכחשת, ולהחזיר לזירה הפוליטית מערך שיקולים ושיח שמחויבים למציאות מורכבת.