צו השעה

סוכת דוד הנופלת וזקיפות הלולב

ד"ר עידן ירון, סוציולוג ואנתרופולוג חברתי, המתמחה בימין קיצוני בישראל, כותב לבחברת האדם כחלק ממדור "צו השעה" על הדרכים שבהן סמלים פאליים, דימויי גבריות ועמדות פוליטיות-דתיות נשזרים בשיח הציבורי בישראל. במאמרו, "המלחמה בעזה – מדד 'מצב הפאלוס הלאומי': סוכת דוד הנופלת וזקיפות הלולב", הוא נשען על יותר מעשור של מחקר שדה בחוגי הימין הרחוק, ובוחן כיצד מושגים של גבריות, כבוד לאומי וסמלים דתיים מתפקדים כחלק ממאבק רחב יותר על דימוי המדינה, החברה והאמונה:

מבוא

המאמר מכוון להציע גישה סימבולית אֵמית (Emic – מנקודת המבט של שותפי המחקר), לא פחות מאשר אֵטית (Etic – מנקודת המבט של החוקר), כפי שזו עולה ממחקר שדה שאני מבצע בחוגי הימין הרחוק במשך למעלה מעשור. ההקשר הנתפס הוא "מאבק שליטה סימבולי" – אולי, "מלחמת תרבות" – המתנהל בישראל בעשורים האחרונים, באשר לאתוס של החברה והמדינה.

בעקבות עיון חוזר במהדורה המחודשת והמורחבת של שיח לוחמים (2018), עלו בי הרהורים באשר למצבנו הלאומי היום. במסגרת סבב המפגשים של השיח שנערך בקיבוצים (1967), עלה רעיון לקיים מפגש דומה עם צעירים דתיים-לאומיים שהשתתפו במלחמה. במפגש – שנמשך כחמש שעות – השתתפו שישה תלמידי ישיבת מרכז הרב, כולם בשנות העשרים לחייהם. לדברי עורך המהדורה המחודשת, יובל שחר, "נחשף בו במלוא עוזו רגע היפרדות הדרכים והיפערות התהום ההולכת ומעמיקה". להבנתו, "על התהום הזו אי-אפשר ואסור לגשר, ראוי והכרחי לחשוף כל העת את עומק המשבר, ולחתור להכרעה".

המחלוקת שהתגלעה בשיח האמור הייתה בין שני ציבורים מוגדרים: "חוג שדמות" (חוג רעיוני לנושאי תרבות וחברה, שביקש לבחון את יחסה של החברה הקיבוצית ליהדות ולמסורת), ו"חוג מרכז הרב" (שהתגבש סביב הישיבה הציונית-הדתית הגבוהה הראשונה, שהייתה המוסד החינכי המרכזי של הציבור הזה בימי הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרצי"ה, והצמיחה את הבולטים במנהיגיו). עם זאת, היא שיקפה מעגלים רחבים הרבה יותר – זה של "שמאל הומניסטי", וזה של "ימין דתי-לאומי".

על מה התגלעה המחלוקת? עמוס עוז קבע שזו התעוררה "בין אלה שבאו הֵנה כדי למצוא מולדת שתהיה להם למקלט בארצם, לבין אלה שבאו הנה כדי לחדש את מלחמת דוד ושלמה". לימים, הוא תיאר את הדברים בספרו פה ושם בארץ ישראל: "זה היה מפגש מהממם. אנשי חוג שדמות באו למפגש בתקווה למצוא בעלי ברית נגד הלכי הרוח שפשטו בארץ מייד לאחר הניצחון הצבאי, הלכי רוח של שיכרון לאומני, התאהבות בכלי הממלכה, פולחן הצבאיוּת ופולחן הגנרלים, אורגיית הניצחון. משתתפי המפגש מבֵּין חברי הקיבוצים חזרו ממנו אבלים וחפויי ראש, לא רק בשל האופוריה שהייתה בישיבה… [אלא גם בשל] הדיבורים על ניצחון, נֵס, גאולה ויְמוֹת המשיח". האטימוּת הנפשית והמוסרית [מתוך תחושת "עליונות יהודית"] של בני שיחם נראו לחברי חוג שדמות "מגושמות, זחוחות ויהירות, בעל-גופיות, שיכורות כוח, שופעות רטוריקה משיחית, לא אנושיות, אתנוצנטרית, גאולתיות, אפוקליפטיות – בתמצית: לא אנושיות וגם לא יהודיות".

תזה

הפאלוס הלאומי – כלי הזין: מבלי לִכפור בדברים של עוז, אבקש לנגוע כאן בהיבט אחד, שולי לכאורה, של המחלוקת ההיסטורית הזאת: סוגיית המגדר בכלל, ו"הפאלוס הלאומי" בפרט.

השימוש בסמלים פאליים אופייני לתנועות לאומניוֹת. אומברטו אקו ציין במסתו "הפשיזם הנצחי" ש"מאצ'ואיזם וחיבה לכלי נשק הם ממאפייני הפשיזם. היות שגם מיניוּת היא משחק מורכּב, הפשיסט נוטה לשחק עם כלי נשק כתחליף לפאלוס".

המשחק בנשק כתחליף לפאלוס מיוצג גם בתרבות הפופולרית. הרובה נתפס לא פעם כחפץ ארוטי, שהלוחמים-הגברים רואים בו כלי זין נוסף, ואולי אף חיוני יותר. בסרט חטאי המלחמה (1989) – המאזכר סצנה נודעת מהסרט מטאל ג'אקט (1987) – מופיע המונולוג הבא: "הצבא קורא לזה נשק [מצביע על הרובה]; אבל אין זה נשק. זהו נשק [אוחז באיבר המין]. זה רובה, זה ללחימה; וזה [איבר המין] להנאה".

גם בהוויה הישראלית, כלי נשק הם "כלי זין", והאיבר הגברי זוכה לדימוי של "כלי משחית" – ביטוי למלחמה, כיבוש והשפלה. תלמידי ישיבת מרכז הרב כתבו בביטאונם לגבי מלחמת ששת הימים: "כל אחד הרגיש ש'עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' – הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ'; יצאו כאשר ביד אחת הנשק, ובשנייה גמרא. הם לחמו כאריה [היום נאמר, כלביא], ודנו בעומקה של הלכה בשעות הפוגת הקרב". הדברים האלה עולים בקנה אחד עם הסיסמה המתנוססת על כותל המזרח של ישיבת חברון: "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידיהם" (תהילים קמ"ט, ו'). זאת בדומה למוטו המלווה את ה"יזכור", שבפתח ספרו של הרב עמיטל המעלות ממעמקים: "כולם אחוזי חרב, מלומדי מלחמה".

דוגמה מובהקת לתסמיך בין הרובה לבין הפאלוס מתגלה בתמונת הניצחון של יוסי בן חנן, קצין המבצעים של חטיבה 7, במימי תעלת סואץ, לאחר מלחמת ששת הימים (התפרסמה על שער גיליון The Life Magazine, 23 ביוני 1967). הרובה [במקרה הזה, הקלשניקוב האגדי] נראה בעליל כחפץ ארוטי.

תפיסה כזאת – של ריבונות, אַדְנוּת ושליטה – נדחקת לפינה בקרב חוגים מסוימים, כמו החרדים. מבחינתם: "הגויים שואפים לעוד ועוד נשק, לעוד ועוד כלי זין וכלי משחית; אבל לא כן הוא חֵלֶק יַעֲקֹב. לא זוהי דרך מלחמתנו ולא דרך ניצחוננו. לנו יש רק דרך אחת: לימוד התורה. זהו נשקנו".

שיקום הכבוד הלאומי: בחוגים רחבים בחברה הישראלית התעורר אחרי ה-7 באוקטובר צורך דחוף לשקם, לפחות סמלית אם לא ממשית, את אונו ותפארתו של הפאלוס הלאומי. הצורך בשיקום ה"אוֹנוּת" ("פוטנטיוּת" בלעז) נבע ממה שנתפס כפגיעה אנוּשה ב"כבוד הלאומי".

הפגיעה באונוּת נתפסה כהשפלה, וחייבה שיקום ה"קוממיוּת" הלאומית. המילה מופיע במקרא פעם אחת בלבד: "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" (ויקרא כ"ו, י"ג). רש"י פירש שָם: "בקומה זקופה" (בראשית רבה י"ב, ו').

מלחמת יום הכיפורים – כאנטי-תזה למלחמת ששת הימים, הגברית-ההרואית – נתפסה ככרוכה באובדן כבוד והשפלה לאומית. גרשון שפט העיד בזמנו ש"יצאנו מהמלחמה הזאת מוכּים ומושפלים". לדבריו, "לנוכח המלחמה אבד הכבוד הלאומי".

ה"מחדל" שהתגלה אז העיד, להערכת חוגי הימין הדתי-הלאומי, על תהליך של "דהמסקולניזציה" או "פמיניזציה" של אליטה מרכזית בלאום הישראלי – בני ההתיישבות העובדת ובני הקיבוצים.

ה-7 באוקטובר נתפס גם הוא כסוג של מחדל הכרוך ב"השפלה לאומית". הרב יוני לביא, חניך ישיבת מרכז הרב, ציין שהיה בו משום "השפלה עמוקה של כבודם של ישראל". לדבריו, "את הכבוד הזה נהיה חייבים להשיב; לזכור שכבודנו הוא כבוד הקב"ה, ששמו נקרא עלינו".

קרול גיליגן השכילה להבין ש"מה שקרה ביֵיש את הגבריוּת הישראלית… הייתה זו השפלה פומבית, והתגובה לבּוּשה היא תוקפנוּת". אורית קמיר הסבירה ש"הכבוד הלאומי נפגע קשות באותו אירוע… אחד המאפיינים הבסיסיים ביותר של הפטריארכיה הוא שהכבוד הלאומי והכבוד הגברי הולכים יד-ביד. בעולם הפטריארכלי… כבוד שווה גבריוּת… הגבריוּת היא מטבעה חזקה, תָקיפה, שָליטה, לוחמת, מנצחת, מכניעה, דומיננטית ומיליטנטית".

מסתבר אם כן שהפאלוס הלאומי – שלאחר מלחמת יום הכיפורים, כמו לאחר המהלומה של ה-7 באוקטובר, נדרש להחזיר את עטרתו ליושנה, ולקוממו כלולב זקוף – ממלֵא תפקיד מרכזי בסימבוליזם של מגזרים רחבים המשתייכים לימין הישראלי. בכלל זה: הציונות הדתית-הלאומית, הזרם החרדל"י, ובעיקר הימין הקיצוני – כל הגורמים, שחלקם המשרת בצה"ל התייצבו למלחמה כמשמר קדמי (אוונגרד) נחוש וקטלני. ההנחה של החוגים האלה היא שזקיפות קומה תלויה באמונתו של האדם: אם אין בליבו אמונה, יקשה עליו לשמור עליה בתנאים קשים; אם הוא מאמין באלוהיו בכל ליבו, יכול הוא לשמור על רוחו איתנה ולא להשפיל מבטו לְעולם.

זהות מגדרית-גברית: ברקע המחלוקת סביב "שיח לוחמים" – ואף ברקע זו היום – עומדת אם כן הסוגיה של "זהות מגדרית". בניסוחו של בורדייה, במסתו השליטה הגברית, "המוסר הגברי של הכבוד מיתרגם לעמדה זקופה, למבט ישיר בעיניים" ["!" גברי זקוף, בניגוד ל "?" נשי כפוף]. החשש הגדול של חברי "חוג מרכז הרב" היה, ונותר במידה רבה, שמדינת ישראל מתרחקת מ"המוסר הגברי", הופכת ל"רכרוכית", ל"רפויה", ל"נשית" – לסוג של "Sissy Land".

סוכת דוד הנופלת: הטֵבח היה מסוג האירועים שבהם נפלה – שוב – "סוכת" דוד (הארעית). לאחר אירוע הֲרֵה האסון הזה נדרשו החיילים – במסירות נפשם, וברוח הקרבתם – לרומם את הסוכה הנופלת. הרב שמואל אליהו הסביר ש"הלוחמים והחיילים מעלים את כנסת ישראל למעלות עליונות, [ומקוממים] את 'סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת'. הדרישה לקומם את הסוכה – ולפיכך גם הגדרת המלחמה כ"מלחמת התקומה" – נתפסה כרעיון מרומם נפש: "קוממיות אינה אלא העלאה של משהו לשיאי התעצמות שיעניקו לו כוח עמידה ויכולת זקפה ממושכת".

זקיפות הלולב: נפילת הסוכה מעוררת את התסמיך של ה"לולב". מסתבר ש"נטילת לולב" היא עניין גברי מובהק. נשים פטורות מהמצווה הזאת, ויש הגורסים שלא רצוי שיחזיקו בו או ינענעו אותו.

ה"לולב" מדומה לנשק. הרבי מליובאוויטש הסביר: "צבא רגיל משתמש ברובים… אבל כלי הנשק [שלנו] הם אחרים… במקום רובה, יוצא יהודי עם לולבו". להבנתו, הלולב והמינים האחרים הם שמעניקים לנו "ניצחון רוחני". היה מי שהעיד לגבי מַרן הרב עובדיה יוסף: "ראיתי איך היה נוהג מדי פעם להניח הלולב על כתפו ושדרתו הייתה עולה ומיתמרת אל על, בצורה שמזכירה חייל המכתף את נשקו". מאמר מלומד הסביר למשתמשים בלולב ש"יופי קומתו הוא גם הקומה שצריכה להיות לכם, האוחזים בו. סביב הזקיפות קל להתאגד, וגם אתם תגלו שכאשר יש לכם עמוד שדרה, אתם גבוהים יותר".

במסגרת "שיח לוחמים בעשור למלחמת יום הכיפורים", של "לוחמים מבני הישיבות" (1986), אמר הרב שג"ר רוזנברג מישיבת הכותל: "ראיתי רעיון של ר' נחמן מברסלב. הוא מביא את המדרש הידוע איך יודעים שישראל ניצחו בדין? מי שיוצא וכלי זיינו בידו, מי שיוצא והלולב בידו, זהו הסימן שהוא ניצח בדין. שואל ר' נחמן: מי שניצח במלחמה, מניח את כלי הנשק. מה הוא צריך לטייל הלאה עם הרובה שלו, עם החנית שלו. בשביל מה זה טוב? ועונה: הניצחון המוחלט על עמלק הוא בלתי-אפשרי. רק לעתיד לבוא. אנחנו נהיה תמיד במלחמה. הניצחון שלנו הוא בזה שאנחנו לא מתייאשים, וממשיכים הלאה להחזיק בנשק. ממשיכים הלאה להחזיק בלולב… ממשיכים הלאה להילחם, ולא נשברים (ההדגשה שלי)".

סיכום

הוויכוח המתנהל כיום על כיבוש עזה, על ההתיישבות בה, על גירוש תושביה, ובמידה רבה גם על גורל החטופים, מהדהד את ההבחנה בין זקיפות לביו רפיון, בין גאווה לבין בושה. בני הציונות הדתית-הלאומית יצאו למלחמה כאשר כלי זיינם בידיהם, הלולב בידיהם. פתאום התברר להם שאם ממשיכים הלאה להילחם, ולא נשברים, הניצחון המוחלט על עמלק הוא אולי – אפשרי. הלולב (הרוחני), ולצידו הרובה (הגשמי), הוכּרו כשילוב מנצח. בהשראת רבנים צבאיים ואחרים – מי ברגל, מי ברכבות ברזל, כמו D-9 – הוכח שכוח ההרס וההרג הגלום בו עולה על כל דמיון.

הערת המחבר: למרבה הצער והכאב, במצב של "זִקפה מתמשכת" (בדמות "מלחמת נצח" – עד "לניצחון המוחלט"), כלי הזין עומד איתן, אבל העטרה – כתר הגבריוּת – נותרת רכּה ורפוסה. התופעה, המכוּנה בלעז בספרות הרפואית "פריאפיזם" (על שם אֵל הפוריות, פריאפּוּס, שלעיתים קרובות מיוצג כבעל זִקפה מופרזת ומופרכת), גורמת לגוף הכולל אי-נוחות רבה, וכרוכה בה סכנה. לפיכך, יש לעשות הכל כדי להפסיקה.

לקריאה נוספת: