גבריות ישראלית, עבודת מין וצרכנות – ספר חדש ליעלה להב-רז
מה מאפיין את הגבריות הישראלית? כיצד גברים מתמודדים עם תחושת הפסד לצד הרצון לקבל כבוד? ומתי הקרבה היא מעשה של פראייריות ומתי היא מועלית על נס? ספרה החדש של יעלה להב רז (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון), פורסם בהוצאת Routledge ועונה על שאלות אלו ואחרות. הספר, Israeli Masculinity, Sex Work, and Consumerism: Heteronormativity and Sexual Repertoires, עוסק בצריכת שירותי מין של גברים ישראלים במרחב המקוון, כעדשה פרשנית לבחינת מוטיבים של גבריות ישראלית ואופן ביטויים בתעשיית המין. בפוסט על הספר פורסת להב-רז את עיקרי הספר, את התהליך שהיא עברה לקראת כתיבתו ועל הקושי לשמוח על פרסום ספר (ועוד ספר ביקורתי על הגבריות הישראליות) בעת הנוכחית.
״בשנת 2013 שלחתי בפעם הראשונה מאמר המבוסס על עבודת הדוקטורט שלי לכתב עת אנתרופולוגי נחשב. הוא נדחה די בבושת פנים (Desk rejection) אך עורך כתב העת כנראה זיהה שאני בתחילת דרכי והגדיל לכתוב מכתב דחייה מנומס ומפורט עם עצת זהב, שבצער לקח לי שנים להבינה, להעריכה וליישמה. המאמר בזמנו היה גלגול ראשוני מאוד של טקסט שלימים התפרסם ועסק בתסריט המיני של צרכני מין, המשתמשים במטאפורת הציד על מנת לתאר את חוויותיהם בזירות זנות. העורך טען שמה שכשלתי לעשות הוא שלא הדגשתי במאמר את הייחודיות של הגבריות הישראלית, וכיצד שיח של ציד נקשר למיליטריזם הגברי-ישראלי.
בזמנו, ההערה הזו קוממה אותי. אם יש משהו שניסיתי לעשות בכל שנות כתיבת הדוקטורט הוא לחשוב "מחוץ לקופסא". לא רציתי שוב לחבר בין גבריות, צריכת מין, כוח ומיליטריזם. זה הרי חיבור (לתפיסתי) מובן מאליו, אפילו פשטני. לתחושתי, התובנות שניסחתי בטקסט לימדו אותנו לא על גבריות ישראלית כי אם על גבריות בכלל. לכן, ההערה שלו הרגיזה אותי כי הייתה מובלעת בה ההנחה והציפייה כי כל חוקר או חוקרת הממוקמים מחוץ לצפון הגלובלי, מקרי הבוחן שלהם בהכרח פריפריאליים. משכך, כל תובנה מחקרית לא נתפסת כאוניברסלית או רחבה אלא מעוגנת ומוגבלת לתרבות הספציפית. היום, שנים לאחר מכן, אני מכירה בכך שההתנגדות שלי נבעה בחלקה מיוהרה, ילדותיות וחוסר בשלות מחקרית, כי הרי במה חוזקה של האנתרופולוגיה אם לא בהארת הייחודיות התרבותית הספציפית? לצד זאת, אני עדיין עומדת על דעתי שיחסי הכוחות בזירה האקדמית הגלובלית מתווים עבורנו את הדרך 'הנכונה' או 'הראויה' למסגר את הסיפור אותו בחרנו לספר ואם את בתחילת דרכך האקדמית, אין לך אלא להיכנע לתכתיבים הללו.
בכל אופן, אם אני קופצת כמה שנים קדימה – המאמר ההוא הספיק להידחות עוד מספר פעמים כואבות אך לבסוף שוכלל ופורסם, וגם הדוקטורט נכתב, הוגש ואושר. בין 2018-2020 הייתי פוסט דוקטורנטית (על מלגת ISF) באוניברסיטת לסטר. לאחר שנה שהניבה יבול נאה של פרסומים, מנחת הפוסט שלי ישבה איתי לשיחה על מנת לתכנן את אסטרטגיית הפרסומים הבאה (במאמר מוסגר – רק אצלה למדתי לחשוב אסטרטגית ולתכנן קדימה את הפעולות המחקריות שלי. תלמידת דוקטורט – תדרשי את זה מהמנחה שלך!). היא אמרה לי שהגיע הזמן לכתוב ספר. הסברתי שכמעט כל מה שהיה לי להגיד מתוך הדוקטורט כבר פרסמתי (עוד דוגמא להעדר חשיבה אסטרטגית) ושכתיבה של ספר באנגלית נראית לי כמשימה בלתי אפשרית. עד שלמדתי איך לכתוב מאמר, כזה שגם יתקבל, אז עכשיו ספר???
בתגובה, היא הציעה שתי הצעות. ראשית, לכי הביתה ותחשבי שוב. תתבונני מחדש וכעת גם ממרחק על חומרי הדוקטורט שלך וחשבי איך היית מנתחת אותם כיום. שנית, להוצאות ספרים מסוימות יש ערוץ פרסום של ספרים בהיקף מצומצם. אולי תחשבי על הכיוון הזה.
אז הלכתי הביתה ונזכרתי באותה עצת זהב של עורך כתב העת והרגשתי שכעת אני בשלה יותר. ישבתי, חשבתי, כתבתי, מחקתי ובסופו של דבר ההצעה לספר התקבלה בהוצאת Routledge. עכשיו כל שנותר הוא לכתוב אותו. אמנם התכנון היה להקדיש את סוף תקופת הפוסט לכתיבת הספר אבל אז החיים קרו. 2020, קורונה, חזרה לארץ, מגורים זמניים של שנה על מזוודות, התחלת משרה ועוד. אבל הנה – סוף 2023 והספר בחוץ!
אז במה עוסק הספר?
הספר מבוסס כאמור על עבודת הדוקטורט שלי שעסקה בצריכת שירותי מין במרחב המקוון. אל עבודת מחקר זו הצטרפו עוד שני מחקרים נוספים שעשיתי במהלך השנים האחרונות שעסקו גם הם בהיבטים שונים של צריכת שירותי מין בקרב גברים בישראל: אתנוגרפיה מקוונת שנעשתה בין 2017-2018 על צריכת מין של ישראלים בחו"ל ואתנוגרפיה מקוונת שנערכה בין 2021-2022 במספר ערוצי טלגרם, אחת הזירות הפופולריות ביותר כיום לשיתוף חוויות מיניות בקרב צרכני מין ישראלים.
עם זאת, בניגוד לעבודת הדוקטורט בה צריכת המין עמדה במרכז, בספר הנוכחי ביקשתי להסיט את נקודת המבט ולהתבונן על צריכת שירותי מין כעדשה פרשנית לבחינת מוטיבים של גבריות ישראלית ואופן ביטויים בתעשיית המין. אני מראה בספר כיצד מגוון התסריטים המיניים של צרכני מין ישראליים שלובים עמוקות בשלושה תסריטים תרבותיים מרכזיים של החברה הישראלית בכללה:
התסריט התרבותי הראשון הוא מוטיב הפראייריות. באמצעות התבוננות בדפוסי צריכה, אני מראה כיצד צרכני מין מאמצים, מבינים ומיישמים אידיאלים של תרבות הצריכה, הן זו האוניברסאלית והן זו המקומית. דרך שני ביטויים רווחים בקהילות צרכני המין אותן חקרתי – "לשכב על הגדר" ו-"אוכל חינם" ותוך עיסוק במשמעותם, אני דנה בעבודת גבול מוסרית מתמדת שמטרתה להתמודד עם אחד הפחדים הגדולים המאפיינים את החברה הישראלית – לצאת פראייר. הקוד התרבותי שמזהיר את הפרט מהיותו פראייר חודר גם לזירת צריכת הזנות ומניע ישראלים לנהל מלחמת חורמה בלתי נגמרת נגד האפשרות של השפלה; יתרה מזו, אם אתה מצליח להפוך מישהו אחר לפראייר ולהוכיח את עצמך כלא פראייר, הרי שניצחת במשחק סכום האפס הישראלי: מאבק ההישרדות. עבודת הגבול המוסרית והאיום המתמיד מפני פראייריות מתקיימים לא רק למול הפרטנרית למפגש המיני, כי אם מעצבים את כלל מערכות היחסים האישיות והרגשיות, לרבות אלו שנוצרות עם ולמול הקהילה הגברית במרחבים המקוונים.
התסריט התרבותי השני הוא תרבות מיליטריסטית. בפרק הזה אני דנה בצריכת מין כאתר בו מצטלבים יחדיו מאפיינים מהרפרטואר הדומיננטי, אוניברסלי של היפר-גבריות הטרו-נורמטיבית הגמונית, יחד עם אידיאלים הגמוניים גבריים ישראליים של גבריות צבאית. ההתמקדות בגבריות הישראלית ובמרכיביה התרבותיים ההגמוניים מדגימה שצריכת מין היא דרמה חברתית. הדיבור והכתיבה אודות צריכת המין מהווים פלטפורמה פרפורמטיבית ותיאטרלית, במידה רבה כמו הצבא והשירות בו – במיוחד כאשר האלמנטים המודגשים בשיח הם כוח, בשר ויחסי אדם-חיה. פלטפורמה זו מאפשרת לשחק בגבריות מדומיינת ובה צריכת מין הופכת לטקס לימינואידי (כלומר, חוויות יוצאות מגדר הרגיל) סוציו-ארוטי המייצר מרחב פרשני להתמודדות עם משבר הגבריות – הפחד לאבד שליטה ומקום בעולם.
התסריט התרבותי השלישי הוא תרבות הקורבנות הישראלית. מה קורה כאשר "העצמי הסובל" פוגש את ה-"ישראלי הקורבני"? מהי התגובה הקהילתית כאשר "הישראלי הקורבני" בוחר להתפכח ולהכיר בסבל של אחרים מלבדו? באמצעות השימוש במודל של גבריות היברידית אני מראה כיצד צרכני מין ישראלים מתמרנים באופן סלקטיבי בין ביצועים הגמוניים (כגון חוזק, שליטה, אסרטיביות) לביצועים אנטי-הגמוניים (כגון חולשה, נזקקות, שבריריות). תמרון זה מתבצע על ידי שילוב שני שיחים של העצמי: שיח האני הפרטי הניאו-ליברלי המעוגן בלוגיקה אינדיבידואליסטית תרפויטית, ושיח האני הלאומי והפוליטי-קולקטיבי המעוגן באופי הרגשי של תרבות הקורבנות הישראלית. ההפנמה של צרכני מין ישראלים את תודעת הקורבן הגלומה בזיכרון הקולקטיבי של טראומה (ההיסטוריה היהודית בכללה וכמובן השואה והסכסוך הישראלי-פלסטיני) מייצרת תחושות קורבנות ייחודית ומשרטטת בהכרח את גבולות הקהילה/קולקטיב, ומי ראוי וזכאי לאמפתיה בגין היותו קורבן וממי נשללת אפשרות זו.
על אף שהספר עוסק בהיבטים נוספים מלבד שלושת התסריטים התרבותיים הללו, את השאר תאלצו לקרוא בעצמכם. אני רוצה לסכם בכמה מילים על קונטקסט, ה Buzzword של התקופה. הספר נכתב מן הסתם עוד הרבה לפני המלחמה אך יצא לאור שבוע לאחר תחילתה. איזה תזמון נוראי. מה שאמור היה להיות רגע שיא בתהליך העבודה הפך לתפל ומיותר. במשך כמעט חודש "החבאתי" את קיומו, אפילו מעצמי וגם כשהגיעו העותקים הפיזיים מההוצאה, הם נותרו מיותמים בארגז. לירון שני, שידע על דבר הוצאתו של הספר עודד אותי לפרסמו. לא הייתי מסוגלת. לא רק בגלל שזה נראה לא ראוי לחגוג אלא שהרגשתי שנושא הספר הפך אף נפיץ עוד יותר.
לדבר עכשיו על גבריות ישראלית ולהאיר את החוליים שלה? לחשוף אותה בערוותה? כעת, כשכולנו "מאוחדים וביחד ננצח"? אבל אנחנו חודשיים וחצי לתוך המלחמה וכן, אני אוזרת אומץ ומציעה לכן.ם לקרוא את הספר שאמנם לא עוסק כלל במלחמה אך אולי יש ביכולתו להאיר ממדים של גבריות ישראלית כל כך דומיננטית בחיינו בחודשיים וחצי האלו.
כיצד אנחנו מתמודדים עם תחושת הפסד והשפלה גברית/לאומית, ולמולה כיצד אנחנו בוחרים להשיב את הכבוד הגברי/לאומי האבוד? כיצד מערכת היחסים העדינה בין הפרט לקולקטיב מתווה מתי תרומה לכלל והקרבה היא מעשה של פראייריות ומתי היא מועלית על נס? מי הם אוכלי חינם והאם בשוך הקרבות האחדות המלאכותית הזו תתפורר? כיצד מייצרים סולידריות קהילתית, מי נכלל בגבולות הקולקטיב ואי לכך זכאי לאמפתיה? מתי אנחנו מוכנים להכיר בכאב של האחר ומתי אזכור הכאב הזה זוכה מיד לביטול ולהתגוננות קורבנית? עם כל הצניעות והזהירות המתבקשת, אני מקווה שעל השאלות הללו, הספר נותן מענה ראוי.
עוד בנושא: