"> פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן

יעלה להב-רז חזרה עם משפחתה מפוסט דוקטורט מאנגליה ונכנסה לשבועים לבידוד בבית מלון. כאנתרופולוגית בנשמתה, יעלה ניצלה את הזמן לשיחות דרך המרפסות עם המבודדים האחרים, רובם עולים חדשים, אותם היא פרסמה- לאחר קבלת רשות - בפייסבוק. הראיונות בפרויקט יצרו פסיספס מרתק של מבטים שונים על הזמן הנוכחי. ביקשנו מיעלה לרכז את כל הפוסטים לפוסט אחד ארוך:
ברוכה השבה....

ברביעי לאוגוסט חזרתי לארץ מאנגליה עם משפחתי, לאחר שנתיים של פוסט דוקטורט באוניברסיטת לסטר (Leicester) במימון הקרן הלאומית למדעים (ISF). משדה התעופה נשלחנו לבידוד במלון דן פנורמה בתל אביב שאכלס בעיקר עולים חדשים לארץ (מרבית הישראלים השבים לארץ שוכנו במלונות אחרים ברחבי הארץ: ירושלים, תל אביב, חיפה וים המלח). מכיוון שאנו משפחה, קיבלנו שני חדרים עם דלת מקשרת, אחד לנו ואחד לבנות. בהתאמה, גם זכינו לשתי מרפסות מהן יכולתי להשקיף על המבודדים.ות האחרים.ות שחלקו איתי את החוויה הזו.

במהלך ימי הבידוד הראשונים, נוצר קשר ביני לבין דולי, אישה מבוגרת ששוכנה שתי קומות מעלינו והמרפסת שלה השקיפה על שלנו. דולי הייתה יוצאת למרפסת בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות, טרם השמש מסנוורת בעיניים ותמיד שמחה לראות את הבנות שלי אז התחלתי לדבר איתה בשביל להעביר את הזמן וגיליתי את סיפור חייה המרתק ובמיוחד התרשמתי מעוז רוחה, ההחלטה להגר לישראל לבדה בגיל 78. השיחות התארכו והעמיקו וביקשתי את רשותה לצלם אותה ולהעלות על הכתב את שסיפרה. ללא מחשבה מעמיקה, העליתי את הסיפור שלה לדף הפייסבוק שלי ובעקבות התגובות החמות שזכה לו הפוסט, ניצתה בי המחשבה להמשיך ולראיין מבודדים.ות נוספים.ות במרפסות שמסביבי. מכיוון שלא הצלחתי להתרכז בעבודה שהבאתי עמי והייתי צריכה דרך למלא את היום ולהפיג את השעמום, כך בצורה מקרית לחלוטין וללא כוונה תחילה, נוצר לו פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן (אתנוגרפיה-בידוד-דן). ככל שהצטברו להם סיפורים, החלטתי לייצר 14 פרקים, כמספר ימי הבידוד. מה שסקרן אותי במיוחד זה ראשית, מדוע החליטו עולים.ות להגיע לארץ דווקא בתקופה של מגפה עולמית. שנית, איך חוו את הקורונה במקום מגוריהם ולבסוף, כיצד הם חווים את הבידוד.

העלאת הסיפורים לפייסבוק תחילה (ולא ככתיבה מחקרית אקדמית) העלתה שאלות לגבי הנגשת חומרים אנתרופולוגיים לציבור הרחב. למשל-מדוע פוסטים מסוימים מקבלים תהודה ציבורית רחבה יותר מאחרים? האם זהו האלגוריתם של פייסבוק או שמא התוכן הכתוב? איזה סיפור מושך תגובות רבות יותר ומדוע? האם התוספת הוויזואלית (הצילום) משפיעה על האופן בו הסיפור מתקבל בקרב הקוראים והקוראות? כיצד הקריאה של המבודדים.ות את הפוסטים אודותיהם משפיעה על האופן בו הם מספרים את סיפורם? (קיבלתי למשל בקשות עריכה בדיעבד או שיחות טלפון טרם פרסום הפוסט עם תוספות ותיקונים). שאלות אלו מצטרפות לתחושה שהפרויקט יצר קהילה אד-הוק של קוראים.ות ועוקבים.ות שלא רק הגיבו על הסיפורים השונים אלא גם טוו רשת קשרים. למשל, זוג שקרא את הפוסטים והחליטו לשלוח אוכל לאחת המשפחות בפרויקט, חברה שקישרה בין משפחה לנציג הקיבוץ שעתיד לקלוט אותם, חברה שהציעה להיות בקשר עם העולים מברזיל בעקבות ידיעת השפה, חברה אחרת שחיברה בין בת משפחתה שהייתה מבודדת במלון לביני כדי שאוכל לראיינה, חברה נוספת שקישרה ביני לבין מבודד במלון שהכירה כדי שאעזור לו להתאקלם. אפילו בקשת שידוכים קיבלתי בעקבות אחד הפוסטים!

כאמור, הפרויקט לא לווה במחשבה תחילה אך הוא מציף את אחת השאלות המרכזיות שאנו מתמודדות עמן כאנתרופולוגיות בתקופת הקורונה והיא כיצד ניתן להתיק ולהתאים את כלי העבודה והמתודה המחקרית שלנו למצב המשברי החדש המייצר הגבלות תנועה ושהות פיזית וממושכת בשדה המחקר, קרי איך ניתן לייצר אתנוגרפיה קצרת טווח בעתות משבר ובתנאים מגבילים כמו בידוד. אני, כמו רבים אחרים, עדיין בתהליכי חשיבה ולמידה אודות שאלות אלו.

אז הנה לפניכם.ן 14 סיפורי הבידוד. מקווה שתמצאו אותם מעניינים.

ה-#אתנוגרפבידודן, פרק 1: דולי, בת 78, מילאנו-איטליה. השיחה התקיימה באנגלית.

דולי, היא בת 78, ממילאנו, רווקה ללא ילדים. היא נולדה בלוב, משפחה גדולה, חלקם עלו לישראל ב-1948 וחלקם עברו למקומות שונים באיטליה. ההורים שלה הגיעו למילאנו וכל האחים והאחיות שלה, על ילדיהם, עדיין גרים שם אבל יש לה דודים בנתניה ואשדוד.

דולי לא סיפרה לאף אחד מבני משפחתה שהיא עולה לארץ, שמרה את זה בסוד כי פחדה שיניאו אותה מההחלטה. ביום שישי היא הלכה לשול, הזמינה את כל המשפחה אליה לקוסקוס וביום ראשון עלתה על מטוס שהביא אותה לארץ. רק כשהגיעה למלון דן, התקשרה למשפחה וסיפרה להם. "עכשיו יהיה לכם מקום לבוא לבקר אותי בארץ. הבית שלי פתוח בשבילכם".

דולי

שאלתי אותה למה החליטה לעלות דווקא עכשיו. "במילאנו הייתה התפרצות גדולה של קורונה, אנשים לא שומרים ולא נזהרים. הייתי בבית שלושה שבועות עם פריקה בכתף ולא העזתי ללכת לבית חולים. למזלי היו שכנים שהביאו לי אוכל. בנוסף, הקהילה היהודית מפוזרת ואין ממש קשר. נפגשים רק כשיש אירועים מיוחדים. אני הולכת לשול בשביל לנקות לפעמים את ספר התורה של אח של אבא שלי. הרבי (שהיה היחיד בסוד העניינים) אמר לי שעכשיו הוא ינקה אותו עבורי. יש גם הרבה מאוד ערבים והתחלתי להרגיש זרה ומפוחדת". אמרתי לה שגם פה בישראל יש הרבה ערבים אז היא ענתה "כן, אבל זה אחרת כי פה זה הבית שלי. ופה אנחנו אדוני הארץ, אנחנו המחליטים".

דולי לא נישאה ולא הביאה ילדים. היו לה חיים לא פשוטים. במשך כמה שנים עבדה במפעל ואז פוטרה. מכיוון שהיא יודעת לתפור, החלה לעבוד בעבודות תפירה קטנות שאנשים היו מבקשים ממנה. "החיים שלי לא היו פשוטים אבל תמיד רציתי לעשות בעצמי. הבנתי שאף אחד לא יכול לעזור לי, רק אני יכולה לעזור לעצמי ואני לא רוצה טובות של אף אחד. אין משיח ואף אחד לא מחכה לך. מה שתעשי בכוחות עצמך-זה מה שיהיה לך".

#האתנוגרפבידודן, פרק 2: אנטולי, 33, אלכסנדר, 6. מסיביר, רוסיה. השיחה מתנהלת באנגלית שבורה.

אנטולי נמצא במלון עם אשתו והבן אלכסנדר. למה הגיעו לארץ? רוצים לנסות ולגור שנה בישראל ואז יחליטו האם נשארים בארץ או ממשיכים לארץ אחרת. ממלון דן ייקחו אותם לקיבוץ רביבים בדרום, ללמוד עברית במסגרת "בית ראשון במולדת".

למרות התסכול שהוא בקושי מבין אותי ואני לצערי לא מבינה אותו, ודאי כשהוא מתבל את השיחה במילים ברוסית, הוא מצליח להגיד שהוא מאוד רוצה שנדבר כי חשוב לו לתרגל את האנגלית: "עברית זה חשוב אבל אנגלית תעזור לי להסתדר בכל מקום". אנטולי למד יחסי ציבור באוניברסיטה ברוסיה אבל אף פעם לא עבד בזה. הוא היה פעמיים באמריקה. בפעם הראשונה עבד כמציל בבריכה במיאמי, פלורידה ואח"כ נסע עם אשתו לניו-יורק ועבד כרוכב אופניים המסיע אנשים בכרכרות בסנטרל-פארק.

שאלתי אותו על מצב הקורונה ברוסיה הוא אמר "ברוסיה יש קורונה אבל השלטון מסתיר את זה ואף אחד לא מאמין לאף אחד. יש חובה לעטות מסכה במקומות ציבוריים אבל אף אחד לא עושה את זה". הוא לא מפחד מהקורונה בארץ וגם לא מהחום. בסיביר אמנם קר מאוד בחורף אבל לדבריו, בקיץ לפעמים חם אפילו יותר מבתל אביב.

אנטולי ומיכאל

מכיוון שכל השיחה אנטולי היה עסוק בלדאוג לאלכסנדר, שאלתי אותו אם הם לא משתגעים בבידוד, איך הוא מעביר את הזמן? הוא הרים לוח שח-מט ענק ואמר שכל היום הוא מלמד את אלכסנדר את המשחק והם עושים טורנירים מבוקר ועד ליל. * השיחה הסתיימה כי אלכסנדר התחיל לזרוק חפצים על המרפסת שלמטה.

#האתנוגרפבידודן, פרק 3:  רפאל, בן 19, ריו דה ז'נרו, ברזיל. השיחה התקיימה באנגלית ועברית לסרוגין.

השיחה ביני ובין רפאל התקיימה בערב שבת והתמונה צולמה ביום ראשון מכיוון שרפאל שומר שבת. רפאל הוא בחור דתי וביקר כבר מספר פעמים בישראל מכיוון ששני אחיו הגדולים (אח ואחות) מתגוררים בארץ. אחיו גר ברעננה, אחותו בקבוצת יבנה, שניהם דתיים. בשנה שעברה למד שנה בישיבה בארץ ולאחריה החליט שהוא חוזר לעשות עלייה. ההורים שלו, שנשארו לבדם בריו דה ז'נרו, מחכים שאב המשפחה יצא לפנסיה ואז יעשו גם הם עליה לארץ וכל המשפחה תתאחד יחדיו.

לאחר שסיים את הישיבה, חזר לברזיל לתקופה כדי לארוז את חפציו ולראות את ההורים, שם נדבק בקורונה ואף הדביק את אימא שלו אבל "ברוך השם, עברנו את זה ממש קל, קצת חום וזהו". תהיתי מולו מדוע אם כבר חלה בקורונה, דורשים ממנו לשהות בבידוד אז הוא צחק ואמר "כן, כי יש ביורוקרטיה ישראלית".

לדבריו, לא היו הרבה מקרים של קורונה בקהילה היהודית בריו דה ז'נרו והוא לא מכיר אף אחד שמת כתוצאה מהמחלה. יש גם ניסיון לחזור לשגרה ופותחים את בית הכנסת מחדש. רפאל, שהסבים שלו הגיעו לברזיל מפולין (לודג'), גדל בקהילה היהודית דתית בריו דה ז'נרו, למד בביה"ס יהודי שם רכש את העברית הבסיסית שהשתפרה מאוד במהלך השנה האחרונה בישיבה.

בקיץ הקרוב רפאל יתחיל ללמוד מדעי המחשב במרכז האקדמי לב. בחר ללמוד דווקא שם מכיוון שלצד הכשרה מקצועית טובה בתחום, הלימודים משולבים עם לימודי תורה, במתכונת ישיבה גבוהה לגברים.

את העלייה לארץ עשה בעזרת ובמסגרת הקרן לידידות. יחד עם קבוצה של 25 צעירים וצעירות מרחבי ברזיל הם הגיעו למלון, שם פוזרו לחדרים נפרדים. הוא לא באמת מכיר את השאר ואין לו קשר איתם במהלך הבידוד וגם לא חושב שיהיה לאחר שיצא.

רפאל מצא את השבת כקשה במיוחד בזמן בידוד. כל השבועיים הללו לא עברו לו בקלות אבל במיוחד שבת, בה הוא לא יכול להיות במחשב/טלפון ואין לו חברותא-אז ממש התקשה והרגיש בודד.

רפאל

#האתנוגרפבידודן, פרק 4: משפחת אברוטוב. סלבה, 40, דיאנה, 36, אנסטסיה, 15, ליאון, 9. ירוסלבל, רוסיה. השיחה התקיימה באנגלית.

סלבה, דיאנה והילדים נמצאים ממש בחדר שמתחתינו וגם הם קיבלו שני חדרים ולכן גם שתי מרפסות כך שכל פעם ראיתי דמות אחרת במשפחה ולקח לי זמן להבין את הקשר ביניהם. צעקתי לסלבה מהמרפסת והוא חייך במאור פנים אבל מיד קרא לבתו אנסטסיה שתתרגם לנו את השיחה כי האנגלית שלו לא כל כך טובה. אנסטסיה שאלה בהתרגשות ובלהיטות אם הפרויקט הזה הוא לאינסטגרם. עניתי לה שזה יותר פרויקט פייסבוק. פניה התכרכמו, היא התאכזבה. זה זקן מדי בשבילה.

המשפחה הגיעה מירוסלובל, אחת משמונה ערים השייכות ל-"טבעת הזהב" של רוסיה. הכינוי "טבעת הזהב" מכוון לשמונה ערים השוכנות צפון מזרחית למוסקבה, היוצרות מעין טבעת וצריחי כנסיותיהן צבועים זהב. ירוסלבל, העיר ממנה הגיעו, היא העיר הגדולה ביותר מבין שמונה ערי טבעת הזהב אך מבחינת אנסטסיה, זה "מקום ממש קטן".

מדוע החליטו להגיע לארץ? אחרי שאחותו של סלבה עברה לגור בארץ לפני עשר שנים, וההורים שלו, אבא מרצה באוניברסיטה ואימא רואת חשבון, הגיעו לפני שנה, הם ביקרו בישראל כמה פעמים והחליטו השנה להצטרף סופית למשפחה. הם עתידים לגור בכפר סבא, שם מתגוררת המשפחה של סלבה. אחרי שילמדו עברית באולפן, סלבה רוצה לפתוח חנות ירקות, כמו שהייתה לו ברוסיה. אנסטסיה קצת מפחדת איך יהיה לה בבית הספר ואם יהיו לה חברים וחברות. ליאון ודיאנה התביישו ולא רצו לדבר.

שאלתי אותם איך הם מעבירים את היום שלהם. אנסטסיה, שתרגמה את השיחה עבור כולם, אמרה שהם משתגעים. כל אחד בתוך המחשב או הטלפון שלו/ה, גם אבא ואימא. היא מסתכלת על הים ורק רוצה ללכת לשחות.

משפחת אברוטוב

#האתנוגרפבידודן, פרק 5: רבקה זוננשיין, בת 18, מצפון גרמניה (ליד המבורג). השיחה התקיימה באנגלית באמצעות הטלפון שבחדר המלון.

את רבקה ראיתי מהיום הראשון שלנו בבידוד, כמה מרפסות מתחתינו, נהנית מהשתזפות בשמש-היא הוציאה למרפסת כרית ושמיכה לשכב עליה ובקבוק מים. רבקה נולדה באיטליה לאימא יהודייה ואבא נוצרי אבל ב-13 השנים האחרונות היא גרה עם אימא שלה בגרמניה. כילדה, נשלחה למחנות קיץ יהודים ואף הייתה מדריכה בארגון נוער יהודי (הדומה לצופים). הבית לא היה דתי אך היא ואמה היו הולכות לבית הכנסת מדי פעם. יש לה משפחה בישראל-בהרצליה, נתניה וקריית מוצקין והיא אף ביקרה בישראל כבר כמה פעמים וכעת החליטה לעשות עלייה.

רבקה החליטה להצטרף לגרעין צבר, תוכנית של גרעיני העלייה של תנועת הצופים העבריים בישראל המופעלת על ידי עמותת צבר עולמי. זוהי תוכנית עבור צעירים יהודים ובני ישראלים השוהים בתפוצות בגילאי 18 - 24, שמטרתה עלייה ארצה וגיוס לשירות מלא בצבא כחיילים.ות בודדים.ות. מטרתו של הגרעין - "יצירת מסגרת תומכת וקבוצתית לקבלת החלטה לעלות ארצה ולהשתלבות בחיי קיבוץ, שירות צבאי, ובחברה הישראלית בכללה." התוכנית מאורגנת על ידי תנועת הצופים ונתמכת על ידי משרד הקליטה, נפש בנפש, פרויקט מסע, התנועה הקיבוצית, האגף הביטחוני-חברתי במשרד הביטחון, הסוכנות היהודית וארגונים נוספים.

"הרעיון לשרת בצבא התפתח אצלי כשהייתי נערה. זה יותר הרגשה שיש לי מאשר היכולת להסביר את זה רציונלית. זו מין תחושה של בית שאין לי אותה לא באיטליה ולא בגרמניה". רבקה הצטרפה לגרעין, הספיקה לעשות סמינר אחד פנים אל פנים והשאר היה בזום. בספטמבר יש לה צו ראשון והיא לא יודעת עדיין היכן תשרת. כשתסיים את הבידוד (ביום ראשון), יהיו לה כמה ימים בחיק המשפחה ואז תעבור לקיבוץ לוחמי הגטאות ותלמד באולפן. איך היא מעבירה את הבידוד? "משתזפת הרבה, קוראת המון, עושה אימונים, משפרת את העברית שלי והמון פייס טיים עם המשפחה והחברים".

איך המשפחה והחברים קיבלו את ההחלטה לבוא לישראל ולהתגייס? "אימא שלי מאוד תומכת למרות שהיא עצובה שאהיה רחוקה ממנה אבל היא מאמינה שזה יעשה אותי מאושרת אז היא חיובית לגבי זה. לגבי חברים, זה תלוי אם את מתכוונת לחברים יהודים או חברים נוצרים. החברים הנוצרים לא מבינים את זה, זה מוזר להם כי בגרמניה אין שירות חובה אז למה שאני ארצה לעשות את זה? החברים היהודים מקבלים יותר כי לחלקם יש משפחות בישראל אז הם מכירים את המדינה אבל סה"כ מרבית החברים לא הבינו למה אני בוחרת לעשות משהו מעבר לעצמי במשך שנתיים שכאילו לא תורם לי והוא לא בשביל עצמי". רבקה עוד לא יודעת לאן תפנה בתם השירות הצבאי-"התכנית היא להישאר בישראל אבל נראה איך ארגיש אחרי שאראה את החלקים הפחות זוהרים של ישראל".

כשהשיחה הטלפונית הסתיימה ונפגשנו בשנית במרפסת לצורך הצילום היא צעקה לי "בהתחלה כשצעקת לי מלמעלה, הייתי בטוחה שאני הוזה, שכנראה חטפתי מכת חום. לא הבנתי מה את רוצה אבל זה היה ממש כיף, נתן לי תעסוקה ודרך לבלות את הזמן".

רבקה

#האתנוגרפבידודן, פרק 6: רפי מוסקוביץ' בן 20, מפאלו אלטו, קליפורניה. השיחה התקיימה באנגלית אחרי שרפי צעק לי את מספר הטלפון שלו בחדר.

שטף הדיבור של רפי מהיר והוא מאוד פתוח ולהוט לדבר ולספר על עצמו, השיחה בנינו זרמה בין רגע. רפי הוא בן לאבא ישראלי, במקור מרעננה, ואימא אמריקאית. לדבריו הבית בו גדל היה מאוד ישראלי, דיברו גם עברית וגם אנגלית ויש לו משפחה בישראל-בכפר סבא, הוד השרון ומודיעין.

הוא הגיע לארץ בשביל להתגייס לצבא "התכנית שלי תמיד הייתה להתגייס לצבא. זה היה ברור לי מגיל צעיר שזה מה שאעשה. גם אבא שלי היה בצבא ואני מחשיב את עצמי ישראלי. ישראל זה הבית שלי, למרות שגדלתי באמריקה. תדעי לך, זה פיצול אישיות, לגדול באמריקה אבל להרגיש ישראלי. "

אחרי התיכון ההורים ביקשו שיחכה עם הגיוס וילך קודם ללמוד אז הוא נרשם לקולג' ולמד שנתיים נוירו-ביולוגיה. בתם השנה השנייה החליט שהוא מפסיק ומתגייס לצבא. הצטרף לגרעין "צבר"-(ראו #האתנוגרפבידודן פרק 5-רבקה) ויחד עם קבוצה של 21 צעירים וצעירות הגיע לשיקגו שם עברו ארבעה סמינרים ממושכים, שלושה מהם, עקב הקורונה, התקיימו דרך הזום. המטרה בסמינרים הייתה ללמוד על ישראל, על הצבא ובעיקר לוודא שהם מבינים לקראת מה הם הולכים והאתגרים הניצבים בפניהם. מבין 21 הצעירים, מיעוטם פוזרו לבידוד בקרב המשפחות שלהם בארץ אך מרביתם נמצאים כאן במלון בחדרים נפרדים. "הם המשפחה שלי כאן. למרות שיש לי משפחה בארץ, אני יודע שהם תמיד יהיו המשפחה והקהילה שלי. גם עכשיו בבידוד, יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת וכל היום אנחנו מקשקשים אחד עם השני".

מהמלון יבלה רפי כמה ימי חופש עם המשפחה שבארץ ואז יחל את תהליך הגיוס הכולל צו ראשון, קבלת מנילה וכד'. את כל התהליך הזה יעשה בקיבוץ אורים שם גם ישלים את שלושת החודשים האחרונים של התכנית השלובה בלימודי עברית באולפן.

איך חווה את הקורונה בקליפורניה? מסתבר שגם רפי וגם אחותו חלו בקורונה, עוד בחודש מרץ. הם סגרו את עצמם באותו חדר בבית ההורים במשך חמישה שבועות אז עכשיו הוא כבר מורגל לבידוד. "קליפורניה אמנם נפגעה פחות קשה ממדינות אחרות אבל גם אצלנו הייתה התפרצות גדולה של מקרים".

לקראת סיום, רפי ביקש להגיד כמה מילים כלליות: "אני רוצה להגיד תודה למדינה על הרעיון של המלון. תראי, נותנים לי חדר עם נוף משגע לים, שלוש ארוחות, יש לי מרפסת שזו הצלה גדולה, אני קורא הרבה מאוד ספרים וכל היום מדבר עם המשפחה שלי, חברים ושאר החבר'ה שהגעתי איתם אז זה ממש לא נורא. וגם, תראי, אני לא יודע איפה אני אגור בעתיד. למרות שבזהות שלי אני ישראלי, גדלתי בארצות הברית וזה פיצול אישיות. האמת היא, אף פעם לא הייתי הרבה זמן בישראל, לא גרתי, רק באתי לביקורים אז אני רוצה לקחת את התקופה הזו של הצבא בשביל להבין איך זה ממש לגור בישראל ואז אוכל להחליט איפה אני רוצה לחיות". והחשוב מכל? רפי סיפר שלקח כמה קורסים באנתרופולוגיה בקולג' "וזה היה מעניין מאוד. זה ממש מגניב מה שאת עושה".

#האתנוגרפבידודן, פרק 7: אלכסנדר (סנדרו), 49, נטליה (נטע), 47, ג'יורג'י (16), טביליסי, גיאורגיה. השיחה התקיימה באנגלית.

הפעם תמונות מהמסדרון

משפחת צטורוב-גוגידזה הגיעה לישראל מטביליסי, גיאורגיה. אלכסנדר הוא רופא שיניים, נטליה עוסקת באופנה וג'יורג'י הוא תלמיד תיכון. הם הגיעו באותו יום כמונו ונמצאים חדר מולנו. הם שבו את ליבי כבר ביום המחרת להגיענו למלון כשראיתי שהוציאו למסדרון את שקית האוכל מלאה בלחמניות עם הכיתוב "חבל, לחמניות" (אנחנו מקבלים הררי לחמניות-כל אחד.ת שלוש לחמניות ביום, תעשו את החישוב לבד כמה זה למשפחה) אלכסנדר פתח לי את הדלת במאור פנים ואחרי שחלקנו עמם את האוכל שקיבלנו מחברים, הם החזירו לנו טובה בדמות לדר תפוחים ומשמשים גיאורגי-תאווה לחיך (ראו תמונה).

לדר גיאורגי

כששאלתי אותם לשם המשפחה שלהם, הסתבר שהגברים במשפחה נושאים את שם המשפחה צטורוב ואילו נטליה נושאת את שם המשפחה גוגידזה. שאלתי מדוע ואז אלכסנדר אמר בצחוק גדול "-נשים-יש אגו!". חייכתי ואמרתי לה "כל הכבוד!"

הם עתידים לגור בעפולה, שם מתגורר אביה של נטליה, וטרינר במקצועו, שנמצא בארץ כבר 29 שנים. את מרבית השיחה ג'יורג'י מתרגם להורים מאנגלית, מה שיוצר מצבים משעשעים בהם מרגישים שלעתים, כמו כל מתבגר, הוא נבוך מהמעמד. בשלב מסוים אלכסנדר מבין שג'יאורג'י לא מתרגם הכול-לא לי ולא להם וצוחק עליו "הוא חוליגן".

מכיוון שיש להם משפחה בישראל (אבא בעפולה ודודה בלה ביבנה), ביקרו בה כבר מספר פעמים ומאוד אוהבים את הארץ, במיוחד את מזג האוויר והשמש למרות שאלכסנדר אמר "אנחנו לבן (והצביע על עור ידו). נטליה הוסיפה בצחוק-"אנחנו כחול לבן!" לדבריהם, בטביליסי אין הרבה קורונה ולא פחדו להגיע לארץ בגינה.

האם יתגעגעו לטביליסי? ג'יאורג'י טוען שכן, בעיקר לחברים שלו ולאחותו הגדולה שנשארה שם. איך הם מעבירים את היום? עושים כל מה שאפשר לעשות און-ליין: טוויטר, פייסבוק, סקייפ. יש להם גם שיעורי עברית מקוונים מטעם הסוכנות שלוש פעמים בשבוע. עברית שפה קשה? אלכסנדר וג'יורג'י טוענים שלא, נטליה מודה בצחוק שכן. לה זה קשה.

#האתנוגרפבידודן, פרק 8 (המשך תמונות מהמסדרון): יורי פלטנר דה אוליברה, 22, עובד במלון. מריו דה ז'נרו, ברזיל. השיחה התקיימה באנגלית.

יורי היה חלק מצוות עובדי המלון שהיו דופקים לנו על הדלת ושואלים אם אנחנו רוצים לקנות שתייה או כיבוד מעגלה עמוסה כל טוב. השיחה התקיימה באנגלית.

יורי הוא בן לאימא יהודייה ואבא קתולי, ובהתאמה גדל במשפחה ליברלית. אימא שלו אמנם באה ממשפחה אורתודוקסית ובילדות המוקדמת הם היו הולכים לבית כנסת אבל בשלב מסוים אימא שלו ויתרה על היהדות והמשפחה עברה להיות ליברלית יותר.

הוא בארץ כבר שנה ושמונה חודשים. הגיע לארץ בגלל שרצה להתרחק מהמציאות הפוליטית בברזיל ולהגיע לישראל זה חלק מהיתרונות בהיותך יהודי. כרגע גר ברמת אביב. סיים תיכון בברזיל ואף למד בקולג' ביולוגיה. עכשיו מחכה להתגייס לצבא. "אני מנסה להסתגל לרעיון הזה של לשרת בצבא ולמנטליות של להיות חייל. ברור לי שיש הרבה שטיפת מוח ולא נוח לי עם זה אבל זה חלק מהעניין של לבוא לישראל". עתיד להתגייס בנובמבר ועד אז עובד במלון.

איך זה לעבוד במלון בתקופת הקורונה? "בהתחלה היה קשוח, המלון אוכלס בחולי קורונה והם דווקא הסתובבו במלון חופשי. יכלו להיות במסדרון, שיחקו פינג-פונג, ירדו לחצר לעשן. אחרי זה המלון עבר לאכלס רק חוזרים מחו"ל ועכשיו כולם סגורים בחדרים שלהם. אבל עדיין זה כיף לראות אנשים ממקומות שונים בעולם ולשמוע שפות שונות, זה היה מעניין". מבחינת העובדים.ות עצמן.ם "כולם שמרו על העבודה שלהם, לא פיטרו אף אחד. חילקו אותנו לשני צוותים. הצוות הצהוב, כמוני, נמצא בקשר עם אנשים והצוות הירוק הוא מאחורי הקלעים-אלו שמכינים את האוכל ועוסקים בניקיון".

ביקשתי מיורי שיספר סיפור מעניין שחווה במהלך העבודה: "פגשתי את המדריך שלי מהשומר הצעיר מריו דה ז'נרו-מת'או- זה היה נחמד. דפקתי על הדלת ופתאום הוא פתח לי. זה היה מצחיק, החלפנו חוויות מהעבר, כמה הייתי גרוע בכדורגל".

איך ההורים התייחסו להחלטה שלך להגר לישראל? "אבא היה קצת עצוב אבל הוא חזק נפשית. לאימא שלי היה קשה, היא עוד לא חתכה את חבל הטבור בנינו. בגללה גם לא יכולתי לעשות שנת שירות בישראל אחרי התיכון. רציתי לעשות שנת שירות בשומר הצעיר בקיבוץ אבל ידעתי שהיא לא תעמוד בזה. היא פחדה שבישראל אני אהפוך לסוציאליסט ולקומוניסט אז אמרתי לה 'אימא, אני כבר סוציאליסט'!"

איך אתה חווה את הישראליות? "בברזיל יש יותר אינדיבידואליזם. כאן, אם את מפילה את הארנק ברחוב, כולם יתכופפו לעזור לך לחפש. כולם פה הם חלק ממשפחה. נהג האוטובוס הוא הדוד שלך, מוכר הנקניקיות הוא כמו אח שלך. כשיש אזעקה, כולם נכנסים לבונקר, לאותו בונקר וזה מייצר תחושה של אחדות וקולקטיביות. בברזיל יש עדיין יותר אנוכיות. ברזיל דומה יותר לארה"ב מאשר ישראל."

#האתנוגרפבידודן, פרק 9: שמואל פלינקענשטיין, 19, שיקגו. השיחה התקיימה באנגלית באמצעות הטלפון בחדר.

שמואל, כמו רבקה (פרק 5) ורפי (פרק 6), הגיע לארץ כחלק מגרעין צבר על מנת לשרת בצבא. "זה היה החלום שלי הרבה מאוד זמן לשרת בצבא אבל התלבטתי אם בצבא האמריקאי או בצבא הישראלי. בסוף החלטתי בצבא הישראלי כי חשוב לי לשמור על הדתיות שלי וצה"ל היה פרקטי יותר מהבחינה הזו". עם השחרור מהבידוד הוא עתיד להגיע לקיבוץ עלומים שם, יחד עם צעירים נוספים, יעבור הכשרה הכוללת לימודי עברית ובניית קהילה טרם הגיוס לצבא.

שמואל הוא בן להורים שליחי חב"ד. אביו מצרפת ואמו מאנגליה והם מנהלים בית חב"ד בצפון שיקגו שבאירועים הגדולים (כמו יום כיפור) מונה בערך 350 מבוגרים ו-100 ילדים. בקיץ שעבר ביקר בישראל לכמה חודשים כחלק משהות בישיבה והתאהב במדינה. "אהבתי את הישיבה כי היא הייתה רגועה. הדגש על לימודים לא היה כבד מדי ובאנו ליהנות. היה מדהים".

סיפרתי לו שבמסגרת השהות בלסטר, היינו בקשר טוב עם שליחי חב"ד שם-להם עשרה ילדים, ותמיד סקרן אותי איך זה לגדול כילד.ה בבית שכל כולו פתוח לקהילה. "תראי, להיות שלוחעס (שליחים) זו חוויה אחרת כי אתה תמיד עסוק באירוח ולא תמיד עם החברים שלך. גם לא היו הרבה ילדים בשכונה בה גדלתי כי גרנו קצת רחוק מהקהילה וגם אין לי הרבה אחים. אמנם לאימא שלי יש 14 אחים אבל לי יש רק אח ואחות, ואני צעיר מהם בשנים רבות. אחותי גדולה ממני בעשר שנים ואחי גדול ממני בשמונה שנים".

איך זה שבן לשליחי חב"ד מתגייס לצבא? "תראי, היום מקבלים את זה יותר. גם קצב גידול האוכלוסייה בחב"ד גדול יותר מכמות בתי החב"ד שקיימים אז לא כולם יכולים להיות שלוחעס. פשוט אין מספיק בתי חב"ד או קהילות יהודיות שיכולות לתמוך בכמות הצעירים שרוצים להיות שלוחעס אז זה לא חדש שצעירים עושים גם דברים אחרים. למשל אח שלי למד בבית ספר למשפטים והוא עורך דין. כל עוד תהיה טוב במה שאתה עושה ותשקיע 110% אז זה בסדר. וגם אפשר לעשות שלוחעס בצבא". אז מבחינתך השירות בצבא הוא שלוחעס? "לא, אני לא עושה את זה כשלוחעס, זו לא העדיפות הראשונה שלי אבל אם אוכל לשכנע מישהו לשים תפילין או להתפלל יותר אז מה רע בזה?".

איך חווה את הקורונה בשיקגו? "בקהילה שלי ושל ההורים לא היה נורא אבל בקהילה היהודית בכלל של שיקגו היו הרבה מאוד אבדות. האמת היא שסבתא שלי נפטרה מקורונה. היו לה הרבה מחלות אבל זה היה המסמר האחרון".

#האתנוגרפבידודן, פרק 10: תומר, בן 26.5, גר בניו יורק, מתל אביב במקור.

כשצעקתי לתומר והסברתי לו על הפרויקט, הוא צעק חזרה "עזבי, אין לי שום דבר מעניין להגיד. הסיפור שלי בכלל לא מעניין". אמרתי לו שאין דבר כזה, אנשים הם מעניינים וכל סיפור הוא מעניין. ביקשתי את רשותו להתקשר אליו לחדר ויצא שדיברנו כמעט שעה ומילאתי דפים על גבי דפים של השיחה בנינו. בסוף אפילו תומר הודה שזה "פרויקט מדליק". מפאת השיחה המאוד ארוכה, לא אוכל להביא את כל תוכנה, עם תומר הסליחה. תשפטו אתן.ם אם הסיפור מעניין:)

תומר הוא דוקטורנט לביולוגיה חישובית בקורנל. הוא נולד וגדל בתל אביב בבית שכפי שהוא מגדיר אותו "דתי מודרני עם אווירה ליברלית אינטלקטואלית, דתיות לייבוביצ'יאנית (לייבוביץ') שבסיסה תפיסה הומניסטית". אימא מורה ואבא מהנדס. את התואר הראשון במתמטיקה ופיזיקה סיים עוד כשהיה בתיכון (!). את התואר השני, באוניברסיטת בר אילן השלים במהלך הצבא וכך מיד לאחריו מצא עצמו בקורנל, ניו יורק. מסיים השנה את שנתו השלישית. בד"כ תומר מגיע לארץ לביקור משפחתי כל שלושה חודשים אבל פעמיים כבר ביטל בגלל הקורונה."ואני יש לי אימא טוניסאית, אני לא יכול לא לבוא אז הפעם באתי לחודשיים וחצי".

המעבדה שלו נמצאת בבית הספר לרפואה בקורנל והוא עובד בצמוד לבית החולים. בתקופת הקורונה חלק מהמעבדה הוסב למחקר בתחום וחלק נסגר. מכיוון שהוא תאורטיקן (עוסק באנליזה ולא בעבודה "רטובה") ויכול לעשות את העבודה שלו מהבית, עבר ל-12 שבועות של הסגר בהם לא יצא מפתח ביתו אפילו לא פעם אחת. לדבריו, רופאים בבית החולים סיפרו סיפורי זוועות על אנשים שמגיעים לבית החולים ומתמוטטים במסדרונות, עוד לפני שמצליחים להגיע ולטפל בהם. באונ' אף פינו את כל הסטודנטים מהמעונות כדי שיהיו חדרים לרופאים שנמצאים בתורנויות אינסופיות אך מאז התחלת הסגר, מצב התחלואה התמתן במעט.

האם הוא מצליח לעבוד מהבידוד? "כן, האחים שלי הביאו לי מסך ענקי. החייל מפיקוד העורף אמר שזה הדבר הכי הזוי שמישהו פה במלון קיבל לבידוד אבל אני לא יכול לעצור את העבודה אז סידרתי לי בחדר כל מה שאני צריך ואני גם עובד עדיין על שעון ניו-יורק. קם ב15:00 ועובד עד השעות הקטנות של הלילה".

איך ההורים מרגישים לגבי זה שאתה בחו"ל? "אימא שלי היא טוניסאית חמה ואוהבת, במעבדה כבר רגילים שמה שמעניין אותה זה לראות אותי אוכל. תכלס, על זה את צריכה לעשות מחקר-אבא שלי לא קר או קשוח אבל על פניו נראה שהוא מפגין פחות רגשות כלפי חוץ, בעוד שאמא שלי יותר אמוציונלית כלפי חוץ. מה שמעניין זה שכל פעם שאני מבקר בבית הכנסת בארץ אז חברים שלי וגם חברים של אבא שלי אמרו לי שאבא שלי משתגע מזה שאני בחו"ל. הוא מפחד שאני אמצא אישה אמריקאית ולא אחזור לארץ. אבא שלי אוכל סרטים מזה ואני מאוד קשור להורים שלי. בעבר זה לא היה שיקול מבחינתי-האם לחזור לארץ בגלל ההורים אבל בתקופה האחרונה וגם בגלל הקורונה אני מתחיל להבין שילד להורים שלו זה כן שיקול. אני מבין שברמה המוסרית הבסיסית זה שיקול חשוב. אימא שלי גם נדבקה בקורונה והייתה מאושפזת בבית חולים ואני טיפסתי על הקירות מדאגה. זו הייתה תקופה הזויה-אני בבית חולים עושה מחקר על קורונה ואימא שלי מאושפזת בבית החולים עם קורונה".

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? "כשהייתי בן 21-22, המפקד שלי בצבא אמר לי שלא נראה לו שהחלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אז אמרתי לו שגם בגיל 40 אני לא אדע. בתפיסה שלי, יש לי תכנית לעתיד אבל היא גם פתוחה לשינויים. אני חושב אולי על לסיים את הדוקטורט בעוד שנתיים ואז ללכת ללמוד רפואה ארבע שנים במטרה להיות רופא חוקר. בכלל, אני רוצה ללמוד כל החיים שלי. איזו אלטרנטיבה טובה יותר יש? מה המטרה בחיים? לעשות כסף? אני מעדיף לעשות מוח".

#האתנוגרפבידודן, פרק 11: קרן לין אמויאל, בת 25, מונטריאול, קנדה.

השיחה התקיימה בהתחלה באנגלית ואז בעברית. כמו בשיחה עם תומר, גם כאן בסוף השיחה קרן שאלה אותי בהיסוס "תגידי, את בטוחה שהסיפור שלי מעניין?", אז משאירה לשיפוטכן.ם

קרן נולדה בארץ ועד גיל 6 גרה ביבנה. המשפחה היגרה לקנדה בשנת 2000 בחיפוש אחר עתיד כלכלי טוב יותר. מאז ביקרו בארץ כל שנה וגם שמרו על היהדות והישראליות-דיברו עברית בבית והיא הלכה לבתי ספר יהודיים של הקהילה היהודית-מרוקאית-צרפתית במונטריאול שהם חלק ממנה. היא הגיעה לארץ יחד עם אביה (שנמצא בחדר אחר ובקומה אחרת במלון) לחתונת אחיה שעשה עליה לפני עשר שנים. גם אמה עתידה להצטרף בסוף החודש. הם יחזרו חזרה לקנדה והיא תישאר בארץ.

היא למדה תואר באומנות וצילום בניו-יורק ובינואר האחרון חזרה למונטריאול-"ממש כמה חודשים לאחר מכן התחילה הקורונה וזה היה קשה. אמנם לא כמו קשוח כמו בארץ שהיה סגר חמור ובקנדה היה רגוע יותר מבחינת החוק (חובת מסכה במקומות סגורים נכנסה רק לאחרונה) אבל אנשים התחילו להיות זהירים יותר ושומרים על ריחוק חברתי. זה ממילא בתרבות, הריחוק. לקנדים יש יותר סבלנות ורגילים להיות חצי שנה בפנים. אני לא רוצה לחשוב מה יהיה שם בחורף."

מדוע החליטה לחזור? "לא ראיתי עתיד בקנדה יותר. אחרי שגרתי במונטריאול ובמנהטן ונסעתי למקומות שונים בעולם, בסופו של דבר, ישראל היא המקום הכי טוב בשבילי להגשים את החלום של להתחתן ולהקים בית. כולם כאן הם משפחה. אבל את יודעת, יש הרבה אנשים, חברים שלי מקנדה ששמחים בשבילי שאני עושה עלייה ודווקא אנשים מישראל וחלק מהמשפחה שלי בארץ לא מצליחה להבין למה וזה כמו חץ בלב מבחינתי. את יודעת, הקורונה אני חושבת זעזעה אנשים ויש גל גדול של אנשים שעושים עלייה. אנשים מבינים שאין כמו בארץ. גם כשפה החיים מסובכים, לפחות כולנו יחד. במדינה אחרת זה כל אחד לעצמו. אני ממש מקווה שעוד יהודים יבואו לארץ, כמו חייל שחוזר הביתה לבישולים של אימא שלו (ומוסיפה בצחוק גדול- אם הוא ספרדי כמובן)"

איך את מבלה את הזמן בבידוד? "אני מנסה לצלם אנשים במרפסת, כולם יוצאים למרפסות בזמן השקיעה אז זה זמן טוב לתפוס אנשים. אני גם בג'ט-לג, עכשיו למשל קמתי משנת צהריים (השיחה התקיימה ב-19:00 בערב), אני ממלאת טפסים של עלייה, מדברת עם המשפחה. ברוך השם יש מלא עבודה לעשות. אני גם טיפוס שלהיות לבד עושה לי טוב. אני אוהבת להיות עם אנשים אבל גם להיות לבד. זה לא מפריע לי".

מה התוכניות לעתיד? "אני רוצה לגור בירושלים למרות שההורים לא כל כך בעד. אני בתהליך חיפוש לגבי היהדות שלי ואני רוצה ללמוד ולהעמיק יותר, לעשות לעצמי חברים בירושלים. זה חלק ממה שאני עושה בבידוד-מחפשת. בכלל, כל החיים שלי למדתי וזה עדיין מה שאני רוצה לעשות למרות שהמשפחה שלי לא תמיד מבינה את זה. אני חושבת שאני עדיין בלימודים כי זה הדבר היחיד שאני יודעת ב-100% שאני אוהבת, גם אם החברה לא מקבלת את זה, בטח כשאת 25".

ביום שישי, קיבלנו ארגז ענקי מלא כל טוב משותפי מחקר שהם לא רק חוקרים.ות מעולים.ות אלא גם עם לב ענקי. רבע שעה לאחר מכן, הגיעה עוד שקית מלאה כל טוב מחברה אחרת. אז התגנבתי מהחדר ושמתי לקרן שקית עם אוכל משובח לקראת שבת. בשבת ב-12 בלילה קרן הגניבה לי חזרה מתחת לדלת את ציור צבעי המים הזה, בו היא ציירה אותי. מאחוריו יש הקדשה אך אותה אשמור בנינו. לא יכולתי לקבל מזכרת טובה יותר לשהות בבידודן❤.

#האתנוגרפבידודן פרק 12 ו-13: יעל לובוטן, בת 17 ודניאל מירנסקי, בת 18, שתיהן ממקסיקו סיטי. השיחה התקיימה באנגלית באמצעות הטלפון שבחדר.

החיבור עם יעל ודניאל היה אחד החביבים עלי בפרויקט. יעל היא אחיינית של ד"ר שרה כהן שבוט, חברה וראשת החוג למגדר באונ' חיפה, שברגע שהבינה שאנחנו באותו מלון, חיברה בנינו. לצערי על אף שאנחנו באותו צד של המלון, לא הצלחתי לראות אותן מהמרפסת אז יעל ודניאל צילמו את עצמן בסלפי ושלחו לי את התמונה😊. יעל ודניאל חולקות יחד חדר. יעל עם הגופייה הצהובה, דניאל עם החולצה השחורה.

יעל לובוטן, 17, מקסיקו סיטי.

יעל הגיעה לארץ לשנת הכשרה במסגרת "פרויקט מסע" של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל שמטרתו "לפתח את עצמאותם ואישיותם של צעירים יהודים (בגילאי 18-30) באמצעות חוויה מאתגרת, מעצבת וייחודית בישראל. הפרויקט פועל לחיזוק זהותם היהודית, מעורבותם ופעילותם של צעירים יהודים בעולם, בחברה ובתרבות הישראלית והדגשת חשיבותה של ישראל כמרכז יהודי תרבותי עולמי".

מרבית המשפחה של יעל, שהגיעה מספרד, סוריה, טורקיה, יוון ופולין גרה במקסיקו אבל יש לה גם משפחה בארץ (חיפה וירושלים) והיא ביקרה בישראל כבר פעמיים. פעם אחת לפני שבע שנים עם המשפחה ופעם נוספת לפני שלוש שנים עם ביה"ס. היא למדה בביה"ס יהודי במסגרת הקהילה היהודית שהיא ומשפחתה חלק ממנה והיא גם הייתה מדריכה בתנועת הנוער "חלוץ למרחב", שם הכירה את שותפתה לחדר הבידוד, דניאל.

מדוע בחרה להשתתף בתכנית? "האמת היא שההורים שלי ממש התעקשו שאגיע לישראל. הם היו בתכנית הזו כשהיו צעירים ומאוד אהבו וגם אחותי הגדולה (יעל היא האמצעית בין 3 בנות) הגיעה לארץ במסגרת התכנית הזו אבל אני דווקא פחדתי לבוא כי זה הרבה זמן להיות בלי המשפחה וזה פעם ראשונה שאני עוזבת לתקופה כל כך ארוכה אבל הם התעקשו". בסוף הבידוד היא תצטרף לקבוצה כולה הכוללת צעירים וצעירות מדרום אמריקה-קולומביה, מקסיקו וברזיל. הם ילמדו במכון בירושלים עברית ולאחר מכן יחלקו את שארית השנה בין שהות ועבודה בקיבוץ לבין שירות לאומי.

איך היה לגדול בקהילה היהודית במקסיקו סיטי? "תראי, הקהילה שלנו היא לא אורתודוכסית אבל גם לא ליברלית, משהו באמצע. אני מאוד קרובה לישראל וליהדות וככה למדתי עברית אבל הקהילה היהודית מאוד סגורה בתוך עצמה ואנחנו לא כל כך מתערבבים עם אנשים מחוץ לקהילה ולפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לצאת קצת החוצה ולהתערבב".

איך היא חוותה את הקורונה? "במקסיקו זה היה מאוד קשה, הממשלה לא לקחה את זה ברצינות. לפני שבאתי לארץ אז אנחנו, כל המשפחה, החלטנו לבד להכניס את עצמנו לסגר והיינו חמישה חודשים בבידוד בבית. גם סגרו את בית הספר. עכשיו התחילו חזרה לפתוח אבל הסיטואציה קשה והרבה נפגעו. אמנם אני לא מכירה באופן אישי אבל היו אנשים בקהילה היהודית שנפגעו".

בעתיד יעל רוצה ללמוד ביו טכנולוגיה בספרד. חושבת ששם יהיה לה קל יותר מבחינת השפה, היא אוהבת את מזג האוויר ויש אפשריות רבות יותר מבחינת תעסוקה.

דניאל מירנסקי, 18, מקסיקו סיטי.

כמו יעל, גם דניאל הגיעה לארץ להשתתף בשנת ההכשרה של "פרויקט מסע". הן מכירות אחת את השנייה מתנועת הנוער "חלוץ למרחב".

לדניאל אין משפחה גדולה. מקצתה בישראל אך מרביתה בארגנטינה ובמקסיקו. הגיעו מכל קצוות תבל-רוסיה, טורקיה, איטליה, אוקראינה, קובה. דניאל ביקרה בארץ פעמיים. בפעם הראשונה כשהייתה בת שנתיים ושוב כאשר הייתה בת 9 ומאז הביקור רצתה לשוב לישראל. אחיה הגדול השתתף גם הוא בתכנית הזו ובשנה הבאה אף יחל את לימודיו בטכניון. כמו בסיפור של יעל, גם הוריה של דניאל הגיעו בצעירותם לישראל באמצעות הפרויקט ועודדו את ילדיהם לעשותו גם כן.

מדוע הצטרפה לתכנית? "גם בגלל שההורים שלי ואח שלי עשו את זה ונהנו וגם בגלל שרציתי להכיר אנשים ממקומות שונים בעולם, להכיר יותר טוב את ישראל וללמוד עברית כי אני לא יודעת. אני לא הלכתי לביה"ס יהודי. אמנם היינו חלק מהקהילה היהודית אבל ההורים שלי בחרו לשלוח אותי לבית ספר מחוץ לקהילה. אהבתי את זה כי זה איפשר לי להכיר עוד אנשים. הרבה אנשים בקהילה היהודית חיים בקהילה סגורה ונחשפים לעולם שבחוץ רק בסוף התיכון. לדעתי זה פחות טוב".

בעתיד דניאל רוצה ללמוד רפואה באנגליה. למה דווקא אנגליה? "בארה"ב אין סיכוי שאגור ונראה לי ממש מגניב לגור בלונדון". את זמן הבידוד היא מעבירה בין היתר בלמידה. לקחה קורסים מקוונים שיעזרו לה להתקבל לרפואה. גם את השירות הלאומי בארץ היא רוצה לעשות במגן דוד אדום כדי לצבור ניסיון.

#האתנוגרפבידודן, פרק 14, אפילוג: יעלה, 40, אנתרופולוגית, ישראל.

קיבלתי בקשות מהעוקבים.ות לכתוב את הסיפור המשפחתי שלנו אבל הבנות שלי ביקשו לא לקחת חלק בפרויקט, לא להצטלם ושלא אכתוב עליהן. לכתוב רק עלי ועל שחר מרגיש לי אינטימי וחשוף מדי. אז כאפילוג, מעט מהסיפור שלי השלוב בהתבוננות רפלקסיבית על חווית הבידוד ומקומה של האנתרופולוגיה בזהות שלי.

אחרי שנתיים של פוסט-דוקטורט בלסטר, אנגליה, אנחנו חוזרים לארץ. בגיל 40, חוזרים לגור עם ההורים עד שיהיו לשנינו משכורות שיחזיקו אותנו בכבוד במקום אחר. זו לא החלטה קלה או פשוטה אבל אנחנו אסירי תודה שיש מי שמקבלים אותנו בזרועות פתוחות בתקופה משברית כזו.

לחזור לארץ זה מורכב, במיוחד בתקופת מגפה עולמית. בשדה התעופה, שהיה נטוש כמעט לגמרי, הספקנו להתמרפק עם אחי וגיסי שבאו לקחת את המזוודות שלנו טרם הנסיעה למלון, את ההורים והמשפחה המורחבת לא ראינו. אימא שלי אמרה שזה מזכיר לה את ההגעה שלה ושל אבא לארץ אחרי שנתיים של שליחות מטעם הסוכנות היהודית בריצ'מונד, וירג'יניה. חזרו לארץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ב-1973, עם אחי הבכור שהיה בן חודשיים. שני צעירים-היא בת 24, הוא בן 26. עזבו את הקיבוץ קודם לשליחות כי הקיבוץ סירב לאשר להם לצאת לחו"ל. בשיחת הקיבוץ אמרו להם "חדי רוצה לעשות קריירה בחו"ל בגלל זה הם נוסעים. אי אפשר לאשר להם, מי יעבוד בגני הילדים?". אז הם החליטו לנסוע להרפתקה בחו"ל ולעזוב את הקיבוץ. עם תם השליחות היו אמורים לחזור לחיפה, מקום הולדתו של אבי אבל בגלל המלחמה, ההאפלה שהייתה בשדה התעופה, ותינוק בן חודשיים, הקיבוץ קיבל אותם "עד יעבור זעם" ומאז הזעם נשאר וגם הם. האם גורלי יהיה זהה?

פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן, שלא לווה במחשבה מעמיקה או כוונה מראש, הוא מה ששמר עלי שפויה במהלך הבידוד. זו הייתה התרפיה שלי בבידוד שאפשרה לי "לצאת מחוץ לעצמי" במיוחד בשעות במהלך היום בהן הביטוי "הקירות סוגרים עלי" קיבל משמעות מילולית טהורה. קל מאוד להיכנס לדיכאון מתחושת המרחב הכלוא. לא תמיד הצלחתי והיו ימים מורכבים רגשית, כאלו שאת רק רוצה להתחפר מתחת לשמיכה או לקפוץ מהקומה התשיעית. הפרויקט יצר לי עוגנים ביום של ציפייה שהעדרה היא אחת הסוגיות הקשות בבידוד-אין למה לחכות ואין במה להיאחז מכיוון שכל יום נראה בדיוק כמו קודמו. בנוסף, מכיוון שאף פעם לא הייתי בעלת סבלנות מרובה למשחקי קופסה (אני אימא טובה יותר וקשובה יותר בשיחות מאשר בהפעלות), ה- #אתנוגרפבידודן הפך למשחק הקופסה המשפחתי-"מצאי לי את המבודד.ת". הבנות וגם שחר חיפשו במרפסות וכל פעם קראו לי כשזיהו מישהו או מישהי חדש.ה. לא שהן הבינו מה אני עושה ולמה אני מדברת עם א.נשים זרים.ות, מבחינתן זה לווה במבט של "טוב, אימא, לכי לך לעיסוקים ההזויים שלך" .

אני לא יודעת עדיין אם אעשה משהו עם הפרויקט הזה הלאה אבל בינתיים ובמעין "אנתרופולוגיה להמונים", לחזור לארץ לאחר שנתיים ומיד למצוא עצמך מבודדת במלון מציב אותך בפוזיציה לימינאלית (סיפית) מיסודה שבאנתרופולוגיה (תחת הניתוח של ואן-גנפ את שלבי טקס המעבר) נהוג לראות בו כשלב הטומן בחובו סכנה של תחושת אבדן זהות- את לא פה ולא שם. עבורי זה אומר שאני כביכול במקום המוכר, "בבית" אך גם לא לגמרי בו. במונחיו של האנתרופולוג ויקטור טרנר, את הופכת לישות לימינאלית הנתונה בין פוזיציות אך מתוך המעורפלות, יכולה להתפתח תחושת אחווה קהילתית (קומיוניטאס) בין החווים יחד אתך את הלימבו. פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן, אפשר לי לייצר ולו את האשליה שמתפתח כאן קומיוניטאס שזר לא יבין וגם לתת נופך אנושי לסיטואציה שהיותה מקבילה לחוויית כליאה, נוטלת מאנשים את אנושיותם.

מדוע זו אשליה? מכיוון שטרנר התייחס לקומיוניטאס כשלב המייצר תחושת שוויון ושותפות בין החווים יחד איתך את הסיטואציה אך בין המבודדים אין באמת שותפות או שוויון. ראשית, מכיוון שתחת האיסור לצאת מהחדר, אין מפגשים בין האנשים. שנית, מכיוון שגם כאן ניתן לזהות אי שוויון-מי מבין.ה את השפה? למי יש מכשור נגיש לאינטרנט? למי יש אמצעים כלכליים להזמין אוכל מבחוץ? למי יש משפחה/חברים שיכולים לשלוח פינוקים או לשלוח מונית עם אקמול כשכואב לך הראש? אז שוויון אין אבל אשליה רגעית יש, והשתדלתי ככל יכולתי להעביר חלק מהשפע שקיבלנו לאחרים במטרה לייצר חיבורים ותקשורת אנושית בסיטואציה באמת מורכבת.

את חלקכן אולי זה יפתיע אבל אני ביישנית, נבוכה בקלות, קשה לי בסיטואציות חדשות, "לא נעים לי" להטריח, להטריד, להכביד. לוקח לי זמן להרגיש בבית, אני חשדנית כלפי אנשים חדשים ולא נותנת אמון בקלות. אבל תחת כובע האנתרופולוגית ובעזרת פרויקט ה- #אתנוגרפבידודן יכולתי לשכוח מכל אלו, להתגבר על המבוכה והביישנות ולהתחיל לתקשר עם אנשים. וא.נשים-הם מעניינים אותי. אני יכולה להתבונן בהם שעות. זה התחיל כנראה מחדר האוכל בקיבוץ בו הכי חשוב זה המיקום בשולחן האוכל-לתפוס את הכיסא המופנה אל מי שנכנס לחדר האוכל ולא חלילה עם הגב לדלת הכניסה. אז יש שיאמרו שזו החטטנות והרכלנות הקהילתית, אצלי זה תמיד היה מתוך עניין וסקרנות עמוקה באנשים. להתבונן בהם ולספר לעצמי בראש סיפור עליהם, על הלבוש שלהם, על הבעות הפנים שלהם, על האינטראקציות שלהם עם אחרים.ות.

אז אם לסכם, האנתרופולוג קליפורד גירץ כתב כי "ממצאים אתנוגרפיים אינם ממצאים מיוחסים, אלא ממצאים של מקרים פרטיים בלבד: עדות מעוד ארץ (...) לראות בהם משהו יותר מכך, הרי זה לסלף גם אותם(...)". אך באותה נשימה כתב גם "עובדות קטנות מעידות על סוגיות גדולות, קריצות על אפיסטמולוגיה, ושדידת כבשים על מהפכה". בהתאמה, 13 סיפורי הבידוד הם רק עדות "מעוד ארץ" שהיא סיטואציה ייחודית, מעין קפסולת זמן של תקופה יוצאת דופן ואין הם מעידים לא על החברה הישראלית יהודית בכללותה ואף לא על ההרכב "המייצג" של המבודדים.ות במלון. יחד עם זו- המשתתפים.ות בפרויקט הם.ן חלק מהסיפור הרחב של החברה הישראלית-יהודית כחברת מהגרים על פניה וגווניה השונים.

אני מקווה שמצאתם.ן עניין בסיפורים ומודה לכל אחד ואחת מהמבודדים.ות שהסכימו להשתתף ולעוקבות.ים שטרחו לקרוא, להגיב ולשתף. אני מקווה שהצלחתי להעביר ולו במעט את הסקרנות והאהבה שלי לא.נשים, לסיפורים שלהן.ם ולאנתרופולוגיה בכללה.