אנתרופולוגיה לשבת

מה זה אומר לחוש רגשות עמוקים כלפי פטריות? לא במובן הקולינרי, אלא באופן העמוק, התחושתי, והכמעט מגנטי – זה שמושך אנשים אל "הטבע" ואל התכנסות בבית, בחיפוש ובטיפוח אחר אורגניזם חמקמק, לא מובן לחלוטין, ועם זאת מלא בחיים. מאמרם החדש של ריקי ענתבי ולירון שני שפורסם בכתב העת Ethnos: Journal of Anthropology, דן בסוגיה זו בדיוק – ברגעים בהם הגבולות בין בני האדם ופטריות מטשטשים ומעוצבים תחת רגשות של היקסמות ואהבה:

"מצאתי אחת!" – הקריאה מהדהדת בין העצים ומתגלגלת בין העלים שעל האדמה הלחה. כמה שניות אחר כך, סביר להניח, הקריאה נבלעת בהתלהבות, בצילום מהיר ו\או בהתכופפות זהירה כדי לחשוף את כובע הפטריה שזה עתה התגלתה. את הרגע הזה מתארים רבים מהמרואיינים כרגע השיא, בו פרץ הדופמין מתעורר, וממסגרים אותו כחלק ממשחק "חפש את המטמון", המערב תשוקה, סקרנות והיקסמות. רגע זה הוא שניצב בלב המאמר שלנו. במאמר "The Mushroom Fever: Enchantment, Affect and Knowledge in Human-Mushroom Relationships in Israel", אנו בוחנים כיצד מפגשים כמו אלה, בין חובבי פטריות ופטריות, מגלמים יחסים רגשיים, תרבותיים ומורכבי ידע, וכיצד "קדחת הפטריות" הפכה בישראל לא רק לתופעה פופולרית וחברתית, אלא גם למקרבת בין ישויות.

לפני שנצלול לתוכן המאמר, נרצה לציין כי לרקע ההיסטורי של ליקוט פטריות בישראל ישנה חשיבות גבוה בעיצוב שדה המחקר, שכן הוא ממחיש כיצד הגירה, גלובליזציה ורשתות חברתיות תרמו לפריחה העכשווית בתחום. כפי שעולה משדה המחקר, ניתן לזהות שני גורמים מרכזיים לפריחה העכשווית של עניין זה: ההגירה הגדולה בשנות ה-90 מבריה"מ לשעבר (אך לא רק), וחשיפה לטרנדים עולמיים של ליקוט וגידול פטריות דרך הרשתות החברתיות במהלך שנות האלפיים, בדגש על שנות מגפת הקורונה, אשר העצימו את הסקרנות והצורך של חובבי הפטריות להתאגד תחת נושא משותף.

המאמר מבוסס על מחקרה האתנוגרפי של ריקי (במסגרת התואר השני ותחת הנחייתו של ד"ר לירון שני) שהתקיים בקרב מלקטי ומגדלי פטריות, שהינם ילידי ישראל או מהגרים יוצאי ברית המועצות לשעבר. במהלכו אנחנו בוחנים את המונח "קדחת הפטריות" (mushroom fever), המביע הדבקה חושית ורגשית עזה אשר מעוררות הפטריות באלה המראים כלפיהן עניין, ובינם לבין עצמם. בהשראת עבודותיה של אנה טסינג (Tsing, 2010; 2015), אנו מרחיבים מונח זה כדי להבין כיצד היקסמות ורגש פועלים בתור כוחות של חיבור בין בני אדם וישויות לא-אנושיות, וכיצד הם יוצרים צורות חדשות של ידע אקולוגי ותרבותי.

בעת הליקוט, רגשות כלפי פטריות מועצמים לנוכח מרחב "הטבע", בו ההנאה מזיהוי מינים מועצמת בשל הסיכונים הכרוכים בכך ובשל החוויה הרב-חושית שמתלווה לעצם החיפוש. הלקטים משתמשים בסמנטיקה רגשית כדי לתאר את חוויותיהם, אשר מחזקת את תשוקתם והיקסמותם מהפטריות. כך למשל מתאר הדר, מדריך ליקוט, את ההמתנה לעונת ליקוט הפטריות:

"בקיץ אני פחות אעשה את הסיבוב הזה ביער באמצע שבוע, כי אין פטריות. אני אעשה אותו בסופי שבוע. [בקיץ] אני פחות עם הקתרזיס הזה. ובחורף, כן, אני יוצא בין אם יש ובין אם אין. כשיורדים הגשמים הראשונים אני מתחיל כאילו לרחרח פה ושמה ולראות מה קורה, מתי תהיה הפטריה הראשונה".

לעומת הלקטים, מגדלי הפטריות העוסקים במלאכה בביתם, מטפחים אינטימיות איטית ומתמשכת יותר עם הפטריות המלווה אותן לאורך כל שלבי הצמיחה. הם לומדים להיות קשובים לצרכי הפטריות, לעקוב אחרי רמזים עדינים ולהמתין לרגע שבו הן מגיחות לפתע. מעשים יומיומיים אלה, של טיפול והמתנה, הופכים לאקטים של שותפות הדדית תחת קורת הבית ממספר סיבות: ראשית, עצם אכילת הפטריות היא פעולה אינטימית. שנית, כמו בגינון, הטיפוח של הפטריות והפיכתן לראויות בעיניי המגדלים כרוך ברגשות של דאגה ואכפתיות כלפיהן. שלישית, קצב הגידול המהיר יחסית של הפטריות מפעיל (effectuates) את הלקטים מבחינה פיזית, כפי שמתאר יוחאי, סטודנט לחקלאות:

"וואי התרגשתי בטירוף! גם זה גדל תוך, כאילו כל 24 שעות זה מכפיל את עצמו בגודל בהתחלה וזה מטריף. אתה לא רוצה לעזוב את זה. הייתי הולך לעבודה, בורח בהפסקה להתסכל על זה כאילו […]".

המאמר ממקם את התופעה בתוך דיון רחב יותר על רגשות, חומריות ויחסי אנושי-לא אנושי. בהשראת חוקרות כמו, ג'יין בנט (Bennet), שרה אחמד (Ahmed) ודונה הראווי (Haraway), אנו מראים כי רגשות אינם תכונה פנימית או אנושית בלבד, אלא כוח מקשר הפועל בין גופים, חומרים ומשמעויות. ב"אזורי המפגש" (contact zones) שעליהם כותבת הראווי, הפטריות פועלות כישויות רגשיות – כאלה שמפתיעות, משפיעות ומערערות את הדיכוטומיה בין טבע לתרבות.

הממצאים שלנו מראים כי הרגש, בתור מטען אנרגטי משותף שחוצה בין בני אדם לסביבה, הוא רכיב יסוד ביחסים בין בני אדם לישויות לא-אנושיות. "קדחת הפטריות" מדגימה כיצד רגשות מייצרים ידע, אתיקה וקהילה, וכיצד הם משקפים תהליך תרבותי רחב יותר שמתרחש בישראל (ובכלל בעולם): בעוד שבעבר נתפסו פטריות בתרבות הישראלית-יהודית כאורגניזמים שיש להיזהר מהם, הן הופכות היום למקור של סקרנות, לימוד ודמיון אקולוגי בקרב קהילת חובבי הפטריות.

בסופו של דבר, אנו מציעים לראות בהיקסמות לא בריחה מהמציאות אלא עמדה אתית – דרך להיות בעולם. דרך הפטריות אנשים לומדים להרגיש את החיות שבאורגניזמים לא-אנושיים, לטפח קרבה ולמצוא יופי במה שלעיתים נסתר מן העין.