צו השעה

יוליה לרנר כותבת ל"בחברת האדם" על פרויקט התכתבות בין סטודנטית למשפטים במכללת ספיר לסטודנטית למשפטים מעזה. הפרויקט, שיזם כתב עת צרפתי, הגיעה לשיאו עם מפגש של השתיים בפריז ופורסם כספר. לרנר מסבירה לרנר מסבירה כיצד מכתביהן הפכו ממחווה אישית של היכרות והקשבה למסמך תרבותי ופוליטי, ועל האופן בו הוא התקבל במדינות שונות:

בתמונה הראשית: עטיפת הספר.

בשבוע אחרון בפריז הייתי חלק מהתרחשות מרגשת ומאלפת. מיכל, שאני מכירה מילדותה, סטודנטית למשפטים במכללת ספיר, לקחה חלק בפרוייקט התכתבות עם תאלא, סטודנטית למשפטים מעזה. הן כתבו זו לזו מכתבים באנגלית במהלך שנה וחצי האחרונות, ביוזמה בהדרכה של כתב עת צרפתי NouvelObs המחוייב לעיסוק בסוגיות חברתיות פוליטיות אקטואליות. המכתבים תורגמו והתפרסמו בכתב עת לאור השנה וכאשר נצברו כבר ארבע עשר כאלה הם הפכו להיות לספר עם מבוא מעט עיתונאי שיזם את הפרוייקט, ועם הערות שוליים רבות המסבירות את ההקשר, המושגים והשמות המופיעים במכתבים, ועם נספח שמסכם את הכרונולוגיה של האירועים מאז 7.10. כך הפך הספר לפרוייקט תיעוד, פרשנות ועבודה חינוכית על המתרחש. 

ההפתעה הגדולה הייתה תשומת הלב, העניין וההתלהבות שהספר, ובכלל סיפור ההתכתבות, עורר בפריז. לא רק שיש כבר גרסת אודיו לספר בהוצאת Gallimard המפורסמת אלא העורכים גם ארגנו ביקור של שתי הנשים בפריז, ומסע של ראיונות בכול הפלטפורמות האפשריות במדיה אשר נחתם בשבוע שעבר באירוע השקה בבניין מרהיב של המכון ללימודי העם הערבי בפריז בהשתתפות קהל של כמה מאות אנשים ומלווה בברכת נשיא המכון עצמו. 

אשאיר את ההכרות והפן האישי בצד ואתרכז כאן בהרהורים על הג'אנרים תרבותיים המעורבים בפרוייקט זה, במשמעותם הפוליטית והתרבותית ובמה שלמדתי בשבוע זה על החיבור של תרבות ופוליטיקה בצרפת. 

ראשית הג'אנר האפיסטולארי, רומן מכתבים, תצורה בה העלילה המתפתחת במכתבים היא גם קלאסית בספרות האירופאית (ונלמדת בשיעורי הספרות) וגם מתכתבת עם השרשורים האינטראקטיביים של הרשתות היום. יש בה מכוונות לנעמן ופומביות של הדיאלוג והמוסכמות על הכרה באנושיות ובלגיטימיות של הקיום של האחר – היסודות המבניים של שיח מודרני. ההתכתבות הזאת נבנית על ברור של דמיון ושונות, עבודה איתם, משחק בהם ויצירתם מחדש. אם במקרה של התכתבות של שני חברים, יהודי וגרמני בשנות השלושים של המאה הקודמת בנובלה של קטרין טיילור קרסמן "המען לא ידוע" המכתבים גלגלו את הפיכתה של קרבה וחברות לשונות ולריחוק עד כדי איבה ונקמה. באופן שונה, במכתבים של מיכל ותאלא הזרות, השונות ואפילו העוינות ההדדית אשר מונחת מראש מגולמת לכדי מסע לאיתור הדמיון, הקרבה ואף השותפות – שותפות לפרוייקט עצמו וכן שותפות הגורל ("יצא לנו להיוולד על אותה אדמה", זועקת תאלא על הבמה בפריז). התפתחות והשתנות היחסים באמצעות דיאלוג המרוח במרחק ובזמן היא תכונה מרתקת של ג'אנר זה והביצוע שלו בספר מצטיין. תאלא ומיכל שואלות זו את זו שאלות שמטרתן לבנות את הנקודה בגבול שתאפשר את השיחה – זה מה שראיתי סביבי, זה מה שקרה בעזה\בישראל, זה מה שרגשתי – ומה את חשבת והרגשת? שאלות אלה אפילו לא רטוריות אלא הן שאלות ביצוע שתפקידן במושגים של גופמן "להגדיר מצב" כדי לאפשר אותו. בהתכתבות ב"מען לא ידוע" דווקא שאלה מסוג זה מביאה תפנית בעלילה. החבר היהודי מבקש מחברו "אני בטוח שאתה מתנגד למה שקורה, נכון? רק תאשר לי זאת" ומקבל תשובה הפוכה ממה שציפה ונפער הריחוק. אצל מיכל ותאלא קורה הפוך, השאלות בעקיפין מבקשות שהמכותבת תכיר בגבולות הלגיטימציה לאלימות, הן נענות בחיוב ולכן תופרות מרחב של אמפטיה, קרבה ודמיון. דמיון אנושי בשיח אוניברסלי הומני אבל גם דמיון סוציולוגי.

נקודות הדמיון בין שתי הבחורות, הישראלית והפלשתינית, שמתגלות בספר מתחילות ממגדר וקבוצת גיל (שתיהן בשנות העשרים), תחום הלימודים (שתיהן לומדות משפטים) והן הולכות מתרבות, מתרחבות מתעמקות – לשתיהן אבא שחי רחוק, שתיהן נמוכות, שתיהן אוהבות לקרוא ולכתוב, שתיהן מרגישות חסרות בית במובנים שונים ולשתיהן יש ידיד קרוב שאיבד את חייו במלחמה זאת.  הדמיון ביניהן קשור במיקום שלהן כבנות למעמד משכיל, אולי מעמד בינוני הפרופסיונלי או העסקי, אשר נבנה במרחב המזרח תיכוני  עוד לפני הופעת מדינת ישראל (שתיהן מספרות על המשפחות שלהן שחיו ביפו הקולוניאלית) ואז גם בתוכה או כנגדה. דמיון זה במיקום חברתי קשור לשותפות ממשית או מדומיינת ליצירת מרחב אנושי אל-לאומי ולא דתי הקשור ללב, רגש וזכויות אדם. דמיון מעמדי זה הוא גם זה שמאפשר, כך בעיניי, את קיום את עצם ההתכתבות  זאת ובמיוחד בדינמיקה של התפתחות הקרבה. 

העיסוק בדימיון בין שתי הנשים הופך למרכזי כאשר הן מוזמנות על ידי ההוצאה לאור ומגיעות לפריז לרגל הקמפיין לפרסום הספר. גם תאלא מצליחה לצאת מעזה סמוך להשקת הספר ובפעם ראשונה בחייה, היא מקבלת מלגת לימודים באירלנד ולא תחזור לעזה בקרוב. כאן בפריז הפורמט של מכתבים כתובים הופך למפגש של פנים מול פנים של שתי הנשים, מתועד במצלמות ופומבי. ולא פחות חשוב, מתווספת ההתבוננות של הקהל במפגש זה. הרגעים של המפגש כאשר הן מתחבקות ואומרות את המילים הראשונות מתועד על ידי המצלמה ומאחור יותר מוקרן על המסך הגדול באירוע הגדול לכבוד הספר. 

הרכיב הזה של תרבות הריאליטי אינו היה היחיד. במהלך השבוע לפני אירוע ההשקה הבנות, מוזמנות לתוכניות טוק שואו בערוצי הטלוויזיה הצרפתית כשהן כבר מאופרות ומולבשות ומוארות בזרקורים סביב השולחן העגול של הסטודיו הצבעוני המעוצב ולצד משתתפים אחרים. הן נשאלות באותה נשימה על חווייתה האישית של כול אחת את המלחמה (איפה ואיך פגשו את 7.10, לאן עברו אחרי), ועל הרגשות והציפיות ביחס לפרטנרית ולהתכתבות. במקביל הן מתבקשות להביע את דעתן על תהליכים פוליטיים במולדתם, ספק כאזרחיות ספק כבעלות סמכות, כעדות ומשתתפות. 

עקבתי אחרי הדינמיקה של השיח מראיון לראיון וזיהיתי כמה המוקד של הדמיון ביניהן, הקרבה הלא צפויה והרגשות שלהן זו כלפי זו הופכות להיות למרכז של ההתייחסות שלהן עצמן. אפילו העובדה ששתיהן אומרות "גדלנו לשנוא אתכם" תורמת לדמיון וקרבה ביניהן. בהדרגה הטקסט של ההתכתבות שהיה פוליטי למדי עובר "ריגושיזציה" (https://bristoluniversitypressdigital.com/view/journals/emsoc/3/1/article-p3.xml) כאשר הוא מתורגם למדיה הפרפורמטיבית שבעל פה, בגוף ובאימג' ויזואלי, לשיחה אישית על רגשות ויחסים – גם ביניהן וגם של כול אחת למדינה, ולמשפחה שלה.

בעשור האחרון ובמיוחד בהקשר לאירועים אלימים של השנים האחרונות מתחדד התפקיד המרכזי של המדיה הרגשית (ריאליטי, טוק-שואו, ראיונות עומק) אשר מערבת ממד ביוגרפי, תרפויטי ופוליטי. זה קורה בפורמט הייחודי שבונים עיתונאים רוסים עם פרסונות ציבוריות בעיקר אלה הבורחות ממשטרו של פוטין ופונות לתפוצה רוסית "ליברלית" (https://onlinelibrary.wiley.com/doi/full/10.1111/russ.12581). גם בהקשר ישראלי שיחות דומות עם אנשי תרבות ופוליטיקה, ובעיקר, כמובן, עם עדים של אלימות, נפגעים או שורדים. אבל במקרה זה, כאן בצרפת, בדיון על ההתכתבות של שתי בחורות צעירות המייצגות את שני הצדדים של קטסטרופה אנושית אני מגלה פן נוסף, תרבותי מקומי, של העיסוק הציבורי באישי שהוא פוליטי.  

הנה משהו מעניין. החברים והקולגות הישראלים והרוסים שלי כלל לא הגיבו לפרסום ההתכתבות באותה מידת עניין והתלהבות כמו הצרפתים. עבור הרוסים, כך נדמה לי, זה היה גלגול חדש של מכתבים שכתבו ילדים סובייטים לילדים אמריקאים בהם סיפרו על ילדותם המאושרת. ובמקביל, ג'אנר זה נתפס כרומנטיזציה כוזבת המטשטשת פרגמטיקה פוליטית מכורה ומכוערת. לפיכך, עבור חלק מהקולגות הישראלים שלי מהלך זה כפעולה פוליטית היה אולי "מעט מדי" ובנוסף נחשד ביצירת סימטריה כוזבת. ובמקביל, עבור הרוב המוחלט בישראל התכתבות זאת היוותה מעשה בגידה. ובאמת עלו חששות מפני התגובות של הסביבה ושל הקולקטיב הלאומי המדומיין. על ההשלכות של ההתכתבות על חייהן הפרטיים דיברו שתי הבנות בראיונות הפומביים. 

בניגוד לכך, המדיה והקהל הצרפתי ראו בסיפור ההתכתבות ביניהן, בספר, ובמפגש ביניהן אירוע תרבותי ופוליטי של ממש. ההתכתבות והספר הוצגו כמסמך היסטורי. השילוב של המוצר הספרותי עם ממד רגשי ביוגרפי ומעוגן בסוגייה פוליטית חברתית ומוסרית קלע ללב של הסגנון והמסורת הצרפתית של צריכה תרבותית ומחויבות אזרחית. אנשים הגיעו בהמוניהם, שאלו שאלות, עמדו בתור לקנות ספרים. השיח של האירוע הגדול התפתח בין הריאליטי, לתוכנית טוק שואו לשיח מומחים בפוליטיקה בינלאומית כאשר הצטרפו אל הבמה שני חוקרי יחב"ל אשר דיברו על חשיבות העבודה שהם עושים במסלולי דיפלומטיה אזרחי, מה שנקרא track II , וכך נתנו להתכתבות בין שתי סטודנטיות צעירות מארץ בוערת מקום למהלכים גדולים של הסדרה במזרח התיכון. 

מכול הפורמטים של המדיה דרכם עברה השיחה בין מיכל ותאלא, אני בסופו של דבר מעדיפה את הטקסט של ההתכתבות עצמה. גם אם ניכרים בו הנחיה ועריכה והוא כתוב רהוט הרבה יותר מאשר שיחות בימה ספונטניות מתורגמות סימולטנית, הטקסט של המכתבים אינו מאופר ופחות פרפורמטיבי. הוא נקרא ככנה, עמוק והרבה יותר פוליטי, מרגש ומלמד. הספר כבר תורגם לחמש שפות. בטוח יתורגם גם לאנגלית, וחייב להיות מתורגם גם לעברית.

לקריאה נוספת: