מאמרי אורח, רק היום

ד"ר רוית תלמי־כהן כותבת לבחברת האדם טקסט אישי־אתנוגרפי על שפה, הקשבה, והאפשרות להבין גם כשהמילים אינן מספיקות, בעקבות חוויותיה בכנס האנתרופולוגי העולמי שהתרחש לאחרונה בגואטמלה:

לפעמים האנתרופולוגיה מתחילה דווקא במקום שאיש לא סימן אותו כמקום של ידע. לא במושב הראשון של הכנס, לא מול מצגת או רשימות ביבליוגרפיות, אלא ברגע שבו שני מבטים נפגשים. כך נפתח גם הכנס שלי: רגע קצר במבואה, לפני שהחדרים נפתחו, שבו חוקר מאירופה ניגש אליי ושאלה שגרתית חשפה את כל מה שהמילים עדיין לא אמרו. הבטנו זה בזו והוא שאל בנימוס כמעט טכני "Israel"   "Where are you from?", עניתי.   לרגע קצר, כמעט לא מורגש, משהו השתנה. מבט. נשימה. זווית גוף. הוא חייך ואמר: "Let’s not get into everything right now, o.k?" זה היה חיוך שניסה להיות קליל, אבל סימן שהשיחה כבר מסומנת עוד לפני שהחלה ,
תזכורת עדינה לאופן שבו זהות לאומית יכולה להיכנס לשיחה עוד לפני שהמילים עצמן מגיעות.

"אנתרופולוגיה", אני אומרת לסטודנטים שלי, "נולדה מתוך הרצון להבין את האחר, ולעיתים לגלות שהוא בעצם מראה של עצמנו". היא מבקשת לפרק קטגוריות, לשאול, להקשיב. זה האידיאל והדחף הפנימי שהבאתי איתי אל הכנס: מרחב שבו חוקרים וחוקרות מכל העולם מנסים להבין תהליכים ומפגשים בזמן משבר. אבל כבר ברגע הראשון, כשנשאלתי "מאיפה את?" והאוויר בחדר השתנה, הבנתי עד כמה מהר התאוריה מתנגשת עם הגוף. אידיאל ההאזנה המשותפת הוא שברירי, מצריך הרבה יותר משפה משותפת; הוא דורש שכל המרחבים הנסתרים יתגלו.

בין הרי הגעש של גואטמלה ובין רחובות האבן של אנטיגואה התקיים השנה הכנס האנתרופולוגי העולמי. מאות חוקרים וחוקרות מרחבי העולם נכנסו לאולמות, עברו בין מושבים, צפו בסרטים אתנוגרפיים, האזינו להרצאות, וניסו להבין לאן הולכת הדיסציפלינה שאנחנו בעצמנו חלק ממנה. היה זה מרחב אקדמי רחב ורב-קולות, שאיגד תחומי מחקר שונים, ושחרר אל חלל האוויר רעיונות על דת, בריאות, שפה, קולוניאליות וחיי היום-יום. ובו בזמן, הוא גם חשף כיצד השיח האנתרופולוגי נמתח בין עולמות, שפות ופרספקטיבות, מבלי להתיישב לגמרי באף אחת מהן.

מהרגע הראשון היה ברור שהשפה אינה רק כלי. תוכנית הכנס התקיימה באנגלית ובספרדית, ללא תרגום סימולטני. המארגנים ביקשו לאפשר לכל קהילה לדבר בשפתה, ובכך לא ליצור היררכיה. אך בפועל נחשפו הבדלי הקצבים: מי שמורגל במעגלי שיח מסוימים נשמע היטב, בעוד אחרים נותרו בשולים. שם הבנתי מחדש עד כמה הכוח האקדמי נוצר לא רק בתוכן, אלא בזמן ובקצב שבו העולם מוכן להקשיב.

במושב שעסק בהגירה ובו הצגתי, דיברו חוקרים וחוקרות על תנועה, פליטות, זיכרון ושייכות, ניסו להבין כיצד אנשים בונים חיים בתוך מצבי מעבר ואיך חוויות, טלטלות ומעברים נעשים חומר למחקר. כשיצאתי מהאולם חשבתי דווקא על אמריקה הלטינית, על הגירות שמתרחשות ממש סביבנו, שכמעט לא נכנסו כלל לדיון, עדות לשדות ידע שנשארים מקבילים, גם כשהם חולקים את אותו מרחב גאוגרפי.

חמישה ימים אחר כך, הזמנתי מקום במיניבוס שיסיע אותי חזרה לשדה התעופה. התיישבתי ליד אישה שלא הכרתי, והשיחה נפתחה כמעט מעצמה. שתינו היינו באותו כנס, שתינו חוקרות הגירה. היא השתתפה במושב שנערך בספרדית, שפה שאיני דוברת, והפער הזה הפך את הדיון שלה לעולם מקביל, קרוב כל כך ובכל זאת רחוק. במשך שעתיים החלפנו רשמים על מה שהתרחש בחדרים מקבילים. בסוף היא אמרה: "דיברנו עם מי שאנחנו כבר מכירים", ואני עניתי: "ולא שמעתי כמעט דבר על היבשת שבה את חוקרת". צחקנו צחוק קצר של הבנה הדדית. זה היה רגע קטן שבו הבנתי שהמפגש המשמעותי התרחש בדרך חזרה. לא בין מצגות ורשימות ביבליוגרפיות, אלא בין שיחות אקראיות ושיתופי מחשבה שלא תועדו בשום תוכנית רשמית. הבנתי שהאנתרופולוגיה, כמו חיי היומיום שאנו מבקשים להבין, מתרחשת דווקא במקומות שאינם מתוכננים מראש.

הרגע הזה הזכיר לי משהו שאני פוגשת שוב ושוב בעבודת השדה: האנתרופולוגיה מתרחשת לא פעם אחרי כשמכבים את מכשיר ההקלטה בריאיון. דווקא במסדרון, בפתח הדלת, או כמו כאן, במיניבוס בדרך לשדה התעופה. שם, כשהמתח נרפה, נפתח מקום להבנה מסוג אחר. הבנה שלא מתיישרת עם מבנה רשמי של מושב, אלא נוצרת מתוך המפגש האנושי עצמו. אלה הרגעים שבהם האתנוגרפיה מתבהרת: לא בסצנות המתוכננות, אלא במה שביניהן.

החוויה בכנס לא הייתה רק אינטלקטואלית. מאותו רגע שאמרתי מאיפה אני, התג שעל החזה,  שנשא רק את שמי הפך לסימן אחר. לא נוצרה מפה של מדינות, אלא מפת תגובות אנושית: מבטים קצרים, הסבת עיניים, התרחקות קלה. לעיתים גם מילים ישירות (וכואבות), ולעיתים דווקא ההימנעות הייתה החדה מכולן. הרצף הזה היה מדויק כמו כל נתון אתנוגרפי: צעד קטן אחורה, חיוך קצר מדי. ביומן הכנס כתבתי לעצמי: "הגוף יושב, נדרך, נושם אחרת".

בחלק מהמושבים והמפגשים נאמרו דברים ישירים וקשים (עבורי). במקביל הורגשה לעיתים השפה הגופנית של ניכור: מרחק שנפתח, מבט שנמנע, תנועה קלה של התרחקות. אלה היו רגעים שלא הותירו ספק: הייתי לא רק משתתפת בכנס, אלא גם נוכחות מסומנת – כזו שאחרים מגיבים אליה עוד לפני שמתחיל הדיון. ברגעים הללו הבנתי עד כמה ההשתתפות בדיון קשורה לזהות מסומנת מראש. לא עוד חוקרת בין חוקרים וחוקרות, אלא נוכחות שהפוליטי נקשר אליה ברגע שנכנסתי לחדר. שם התבהר לי כיצד יחסי הכוח פועלים: לא בהצהרות גדולות, אלא במבטים, בשפה ובשתיקות.

ולצד כל זה היו גם רגעים אחרים. בערבים, מחוץ לאולמות, בשיחות שהתרחשו במקרה עם אנתרופולוגית ברזילאית או קולגה איטלקייה, נפתחו סדקים של קרבה. דיברנו על מחקר, על הוראה, על משפחות, על פחדים ועל תקווה. אולי דווקא שם, במקום שבו לא הייתה רשמיות, לא הייתה הצגה, לא היה צורך לבחור צד,  נפתח שוב המרחב האנושי, זה שמאפשר לפגוש זו את זה בלי תיווך של קטגוריות.

בלילות, כשחזרתי לחדר במלון, ניסיתי להבין מה התרחש. כל מילה שנאמרה, וכל מילה שנמנעה ביקשה פענוח. זו הייתה אנתרופולוגיה של יום-יום: של תשומת לב, של עייפות, של ניסיון להבין מה מחזיק מפגש אנושי גם כשהוא נשחק.

במושב נוסף שנכחתי בו, שעסק ב"עתיד האנתרופולוגיה", נשמעו קולות מודאגים לצד קולות מלאי תקווה: מחלקות שנסגרות, תקציבים מצטמצמים, סטודנטים שמחפשים דרכים אחרות. אבל גם תקווה: חשיבה על אנתרופולוגיה מקומית, על דרכים חדשות לכתוב, על שיתופי פעולה המבקשים לערער את ההיררכיה הקיימת, על מחקר שנע בין מוסדות, מדינות וקהילות. חשבתי שם שאולי העתיד של האנתרופולוגיה אינו טמון רק בשימור אלא בתנועה, ביכולת שלה להשתנות ועדיין לשמור על הבסיס שממנו צמחה: התאוריות הקלסיות, עבודת השדה, ההקשבה העמוקה למורכבות האנושית.

מתוך מכלול החוויות הללו צפה בי מחדש תובנה שהתעצבה אצלי הן במחקר והן בשטח: בשיח האנתרופולוגי, "היברידיות" מתוארת לעיתים, בעקבות הומי באבא, כמרחב חופשי של יצירה בין עולמות. אך כאן בלט דווקא ממד אחר, שאני מכנה "היברידיות מוגבלת": תנועות יצירתיות שנעשות תוך כדי תמרון בתוך מגבלות של שפה, של מוסדות, של גבולות לאומיים. זו היברידיות שממשיכה לאלתר, לחבר ולעצב חיים בדרכים חדשות גם כשהעולם סביבה מתעקש להישאר צר ומוגדר. בתוך המרחב הזה לא מתהווה תמיסה אחידה, אך גם לא נוצר ריחוק מוחלט. במקום זאת מתרחשים רגעים של מגע חלקי, שיח שבור למחצה ומחוות שמבשרות על חיים מתמשכים בין קטגוריות המבקשות להישאר נפרדות.

במרחב הסף הזה, בין להיות בפנים לבין להישאר בחוץ, ההקשבה הופכת למאמץ לאו דווקא לדיאלוג, אלא לנוכחות שמבקשת לראות את המורכב. אולי דווקא העצירה הזו, במקום להיתפס כמבוי סתום, משרטטת אופק אחר לאנתרופולוגיה: לא כגשר מחבר, אלא כמתח יציב שמאפשר לראות כיצד המפגש האנושי ממשיך להתקיים גם כשהוא קרוע, חלקי, לא מיושב.

אולי האנתרופולוגיה של זמננו אינה יכולה להרשות לעצמה קיצורי דרך. לא הפרדה מלאכותית בין הפרטי לבין המדיני, ולא תגובה שמבקשת ליישב מורכבויות מהר מדי. האחריות האתנוגרפית שלנו היא לזהות את המרחב שבו הדברים נחווים ולא רק נאמרים, ולהחזיק בו את המתח מבלי למהר להמיר אותו בסיפור פשוט.

כי גם כשאנחנו נכנסות לחדר כחוקרות, אנחנו נושאות איתנו את המדינה, את המבט של האחר, את ההיסטוריות האישיות שלנו ואת החוויות המשפחתיות והחברתיות שמלוות אותנו אל המפגש. ובכל זאת, ברגעים מסוימים הרגשתי שהזהות הלאומית, לא המומחיות שלי, היא זו שדיברה במקומי. המפגש הזה בין הגוף המסומן לבין המקצוע אינו חיץ, אלא חומר להבנת האופן שבו זהויות ומקצועיות נשזרות זו בזו גם במרחבים שאמורים להיות ‘ניטרליים’.
זה היה מפגש קשה,  כזה שבו המשמעויות שיוחסו לי קדמו למילים שביקשתי לומר.
ההכרה בכך אינה ניטרלית; היא בחירה לראות את המציאות בשכבותיה, גם את אלה שאינן מבוקשות או נוחות.

ובתוך המרחב הזה, שבו זהויות, שפות וחוויות מצטלבות, מתבררת חשיבותו של גיוון אמיתי: לא כייצוג חובה, אלא כתנאי להבנת העולם כפי שהוא נחווה ממקומות שונים בו־זמנית. לא כדי לייצר אחידות, אלא כדי להחזיק ריבוי גם כשהוא סדוק, רגעי או לא מתיישב. ואולי זו הקריאה שלנו כאנתרופולוגים היום: להישאר במרחב הזה, לראות אותו, לשאת אותו, ולא לוותר עליו גם כשהוא סדוק ובלתי מיושב. כי רק שם מתחילה ההקשבה שאיננה מובנת מאליה.

לקריאה נוספת: