אנתרופולוגיה לשבת, מאמרי אורח

ד"ר תהילה גאדו ופרופ' מיכל פרנקל (האוניברסיטה העברית) כותבות לבחברת האדם על מאמרן המבוסס על עבודת הדוקטורט של ד"ר גאדו שפורסם בכתב העת International Journal of Sociology and Social Policy. המאמר מרחיב את המבט על תופעת האלימות נגד נשים, ומציג צורה פחות נראית לעין של אלימות זוגית – אלימות דתית: שימוש בשפה, בסמלים ובמנגנונים דתיים כאמצעי להפעלת כוח ושליטה בתוך זוגיות:

לקראת יום המודעות לאלימות נגד נשים אנו מבקשות להרחיב את המבט על התופעה ולהכיר גם צורות אלימות שאינן תמיד נראות לעין. מאמר זה מתמקד בסוג מסוים של אלימות זוגית – אלימות דתית: שימוש בשפה, בסמלים ובמנגנונים דתיים כדי להפעיל כוח ושליטה בין בני זוג. הדברים מבוססים על עבודת הדוקטורט של תהילה גאדו, בהנחיית פרופ’ מיכל פרנקל, ועל מאמר ראשון מתוכה שפורסם בכתב העת International Journal of Sociology and Social Policy.

על דת, זוגיות ויחסי כוח ושליטה

הדת משמשת לא מעט כמקור ליציבות משפחתית, לחוסן ולערכים של נאמנות, חמלה ושלמות הבית. אולם, לצד ההיבט החיובי הזה, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שדת יכולה לשמש גם מקור ללגיטימציה לאלימות, ובכלל זה אלימות זוגית. ההסבר טמון במבני כוח מגדריים שמוצגים כציווי אלוהי – חלוקת עבודה מגדרית, שליטה על גוף ומיניות, והגבלה של נשים ממוקדי ידע והכרעה דתיים. כאשר מסגרות אלה מקבלות תוקף דתי, הן עשויות להוות קרקע פורייה להפעלת כוח אלים בין בני זוג. במחקר שלנו אנו מרחיבות את המבט על התופעה של שימוש בדת ככלי להפעלת כוח ושליטה הן בידי גברית כלפי נשים והן בידי נשים כלפי בני זוגן.

עד כה, רוב הספרות האקדמית עסקה באלימות דתית בהקשר נוצרי, שם הדגש הוא על אמונה וחוויה אישית של קשר עם האל. המחקר שלנו מאפשר להציץ למרחב אחר – יהדות חרדית בישראל – המתאפיינת בחוקי דת מחייבים ופרקטיקות דתיות המקיפים את כל תחומי החיים. כאן מתברר שאלימות דתית אינה רק פגיעה בחוויית האמונה, אלא יכולה לבוא לידי ביטוי גם בפרקטיקה הדתית, בניהול כלכלי, ביחסי גוף ומיניות, ובמנגנוני סמכות קהילתיים.

החברה החרדית כמקרה מבחן

החברה החרדית בישראל מתפקדת כקהילה סגורה ששואפת לייצר גבולות ברורים בינה לבין החברה הכללית. נישואין נתפסים בה כמוסד מקודש שאין להפר אותו בקלות, וגירושין נחשבים לכתם חברתי שעלול לפגוע לא רק בבני הזוג אלא במשפחות המורחבות. בתוך מבנה זה, נשים וגברים פועלים במסגרת של חלוקת עבודה מגדרית מובהקת: גברים אמורים להתמסר ללימוד תורה, נשים אחראיות לפרנסת הבית ולניהולו. מעבר לכך, הקהילה משמרת חלוקת תפקידים מגדרית-דתית, חלוקה זו מתייחסת לגבר כבעל הסמכות הדתית, נותנת בידיו את האחריות לתחום הדתי ואת האפשרת לפרשנות הדת. מצב זה מאפשר שימוש במנגנוני הדת ונורמות קהילתיות כדי לשלוט בבנות זוג. לכך מצטרף מאפיין נוסף: הנטייה להימנע מפנייה לרשויות המדינה ולהותיר את הטיפול בבעיות בתוך הקהילה. המשמעות היא שהקהילה והרבנים הופכים לשחקנים מרכזיים גם בהסדרה של סכסוכים זוגיים, ובכך עלולים להנציח דפוסים של אלימות.

ממצאי המחקר – שלושה ממדים של אלימות דתית

המחקר התבסס על ראיונות עומק עם 35 נשים וגברים חרדים שהתגרשו בעקבות חוויות של אלימות בזוגיות. ניתוח הראיונות הללו העלה שפע של דרכים בהן הדת הפכה לכלי שליטה. במאמר זה נציג שלושה ממדים – כשאנו נשענות על כתיבה תאורטית קודמת בתחום יחסי מגדר ודת, ובמיוחד על מחקרן של Sitzmann and Campbell (2021) שהצביעו על שלושה זירות מרכזיות שבהן נעשה שימוש בדת כדי לקבע יחסי כוח מגדריים: חלוקת עבודה מגדרית במרחב החברתי והכלכלי, מרחב הגוף והמיניות, ומרחב הסוכנות הדתית. במסגרת מחקרנו הראינו כיצד זירות אלו הופכות גם למוקדים של אלימות דתית בזוגיות

1. התחום החברתי־כלכלי

אמירות דתיות מוכרות וציטוטים מן המקרא ומספרות חז״ל שימשו להצדקת שליטה כלכלית או חברתית. נשים סיפרו כי בעליהן דרשו מהן להישאר בבית ולא לצאת לעבודה, תוך שימוש באמירה “אשה כשרה עושה רצון בעלה”. אחרות תיארו כיצד נשללה מהן כל גישה לחשבון הבנק, על בסיס הכלל ההלכתי “מה שקנתה אשה – קנה בעלה”. מנגד, גברים דיווחו כי נשים השתמשו בחובה ההלכתית של הבעל לפרנס כדי לדרוש מהם התנהגויות שנראו להם פוגעניות או מגבילות.

2. התחום של גוף ומיניות

חוקי נידה, המצווים על פרישה בין בני זוג בזמן המחזור החודשי, הפכו לאמצעי להפעלת כוח ושליטה הן ביד גברים והן ביד נשים: נשים דיווחו שבעליהן אילצו אותן ליחסי מין מיד עם טבילתן במקווה גם אם לא רצו בכך בטיעונים דתיים. פן אחר של אלימות דתית שהופעלה בזירה זו היא דרישה מנשים ששמירת המצוות חשובה להן – לעבור על ההלכה ולקיים מגע אסור בתקופת הנידה. דרישה זו נחוותה כפגיעה בהוויה הדתית של נשים. גברים תיארו שנשותיהם מנעו מהם לקיים יחסי מין כהתרסה או ענישה, כולל שימוש בהגבלה הדתית – הן לא הלכו למקווה, ובכך נמנע מהאיש מגע עם אשתו בשל ההגבלה הדתית. גם נושא הצניעות שימש כלי לשליטה – דרישה מנשים ללבוש בגדים מחמירים מעבר לנורמות הקהילה, או להיפך, אילוץ ללבוש פאות ארוכות שנחשבות בעיניהן פחות צנועות.

3. התחום של הסמכות הדתית

בקהילה שבה הגברים מחזיקים בידע ההלכתי, הסמכות להכריע מהו “רצון האל” מצויה בידיהם. נשים סיפרו כיצד בעליהן השתמשו באישור של רבנים – אמיתי או מומצא – כדי לכפות עליהן דרישות. במקרים קיצוניים, גברים אף טענו לכוחות מיסטיים או כעין-נבואיים כדי לשלוט בנשותיהם. גם נשים, לעיתים, השתמשו במנגנוני סמכות דתית כדי לערער על מעמד הבעל כ”תלמיד חכם” או למנוע ממנו ללמוד תורה.

אלימות דתית כנגד נשים וכנגד גברים

חידוש חשוב של המחקר שלנו הוא ההכרה בכך שאלימות דתית אינה מופעלת רק כלפי נשים. אמנם רוב מקרי האלימות שתוארו קשורים לשליטה גברית, אך גם גברים סיפרו על חוויות שבהן נשים השתמשו בכלים דתיים נגדם: מניעת קיום מצוות, לעג לידע התורני שלהם, או כפיית פרשנות דתית הסותרת את אמונתם. כך מתברר שאלימות דתית משקפת את המתח שבין תפקידי המגדר בחברות דתיות: נשים אמורות להיות כפופות לגברים, אך בפועל הן נושאות בנטל הכלכלי והחברתי. מצב זה יוצר פתח למאבקי כוח שבהם הדת הופכת לשפה ולכלי מרכזי.

התרומה התיאורטית והחברתית

המחקר מציע לראות באלימות דתית קטגוריה מובחנת, נפרדת מאלימות זוגית כללית, ואף מ״אלימות רוחנית״. ההמשגה הזו חשובה במיוחד בשפה העברית, שבה טרם התקבע מונח ברור שיאפשר להצביע על התופעה ולזהות אותה. ברמה התיאורטית, המחקר מרחיב את הספרות הסוציולוגית על יחסי כוח מגדריים ועל תפקידה של הדת בקיומם. הוא מצביע על כך שהקשר בין דת לאלימות הוא תוצר של מוסדות דתיים, פרקטיקות קהילתיות ותפיסות מגדריות – לא רק של פרשנות אישית לטקסטים קדושים.

ברמה החברתית, ההכרה באלימות דתית מאפשרת לפתח שיח ציבורי וכלים טיפוליים מותאמים. מטפלים, עובדים סוציאליים ומקבלי החלטות יוכלו להבחין טוב יותר בין אלימות דתית לבין צורות אחרות של אלימות, ולהציע דרכי פעולה ייחודיות למניעתה. בנוסף, עצם העלאת המודעות לתופעה עשויה לאפשר לנפגעות ולנפגעים לזהות אותה ולבקש עזרה.

משמעות לחקר החברה הישראלית והחרדית

מעבר לתרומה לשדה המחקרי הבינלאומי, הממצאים מאירים באור חדש את החברה הישראלית. הם מצביעים על האופן שבו מוסדות דתיים וקהילתיים משפיעים על חיי היומיום של יחידים, גם במרחב האינטימי ביותר. המחקר מדגיש כיצד הגבולות בין דת, מגדר וקהילה מעצבים את מערכות היחסים המשפחתיות – ומייצרים גם סיכוי וגם סיכון.

במקרה החרדי, התמונה מורכבת במיוחד: מצד אחד, יש הקפדה על מסגרות קהילתיות מחייבות; מצד שני, מתפתחות בשנים האחרונות יוזמות לשינוי, ליותר פתיחות טיפולית, ולגיוס סמכויות רבניות למאבק באלימות. המחקר מאפשר אפוא להבין טוב יותר את המנגנונים של שמירה על גבולות בחברה החרדית, את המחירים החברתיים הכרוכים בהם, ואת האפשרויות לשינוי.

סיכום – להכיר, לזהות, ולפעול

אלימות דתית היא תופעה חמקמקה: לעיתים קשה לזהות אותה, שכן היא מסתתרת מאחורי ציטוטים מהמקורות או טיעונים של “צניעות” ו“קדושה”. אולם, עבור מי שחווה אותה, היא פוגעת לא רק בגוף או בכלכלה, אלא גם בזהות הדתית ובאמונה האישית.

לרגל יום המודעות לאלימות נגד נשים, חשוב להכיר בכך שגם הדת – המרחב שאמור להעניק משמעות ותמיכה – עלולה להפוך לכלי להפעלת כוח ושליטה. ההכרה הזו היא צעד ראשון בדרך למניעה, לסיוע לנפגעות ולנפגעים, ולחיזוק חברה צודקת ושוויונית יותר.

לקריאת המאמר המלא:

Tehila Gado, Michal Frenkel (2025). “He shall rule over thee”? Toward the theorization of gendered religious domestic violence. International Journal of Sociology and Social Policy, 45 (7-8): 652–667. https://doi.org/10.1108/IJSSP-09-2024-0444

לקריאה נוספת: