צו השעה

מאז ה־7 באוקטובר 2023, החברה בישראל והאזור כולו מצויים ברגע היסטורי טעון, סוער ומטלטל. המלחמה בעזה, ההרס האנושי והחומרי, האובדן, השסעים הפוליטיים, החרמות האקדמיים, שאלות של אתיקה, מוסר, זהות, גבול, קול ושתיקה — כל אלה מעלים שאלות עמוקות ומהדהדות שאנתרופולוגיה לא יכולה ואסור לה להחמיץ. הזמנו את קהילת האנתרופולוגים והאנתרופולוגיות בישראל, להציע טקסטים קצרים שמביאים את נקודת המבט האנתרופולוגית אל תוך צו השעה, בכל היבט של התקופה. היום אנחנו מפרסמים את הטקסט השני מבין התשובות שקיבלנו- ובו מאירה וייס כתבה לנו את מחשבותיה על כתיבה אנתרופולוגית ברגע משבר:

*כאוס. 

אני מתבוננת ביומנים שניהלתי מאז ה7 באוקטובר. 

התחושה הראשונה שבלטה כבר עם פרוץ המלחמה, היא כאוס; רעידת אדמה מושגית ורגשית.  יחד עמה, התעורר פיתוי להכניס מיד את הכאוס לתוך רובריקות,  לחפש עוגנים במושגים אנתרופולוגים ואחרים.  

אבל , אני מציעה לעצמי ולסטודנטיות שלי, אולי נסכים לשהות בכאוס? אולי לא נמהר לצאת ממנו? שהרי, מי יודע לחיות עם כאוס יותר מהאנתרופולוגית? שיטת המחקר שלנו, התקופה הראשונה של כל מחקר אנתרופולוגי, היא הליכה בסוג של ערפל, ולמעשה, היא תרגול של התנהלות ואפילו התמסרות לכאוס. הלמידה לכתוב אתנוגרפיה של הכאוס נעשית מתוך אמונה בתהליך, ובידיעה שלאט לאט תעלינה תובנות. בכל המחקרים שלי, התזות והתובנות עלו רק אחרי חודשים, ולעיתים, אחרי שנים. 

*האמת

בעת אסונות, כולל האסון הנוכחי, בולט החיפוש הלא מתפשר אחר "האמת". האם החיפוש אחר האמת קשור לחיפוש אחרי משמעות ופשר של האובדן? לחוסר היכולת להתפשר עם הסתמיות של המוות?    

במצוקה האינטלקטואלית של עכשיו, אני פונה ליומני השדה שלי, לאתנוגרפיות, לנחקרים שלי מהמחקרים הקודמים שערכתי. קארול, שאת סיפורו אני מתארת בספרי "למראית אין", מקדיש את חייו לחיפוש אחר האמת מאחורי מותו של בנו בקרב המיסורי, במלחמת יום כיפור. בסופו של דבר, קארול  מת על קידוש החיפוש. לעומתו, היו הורים שהמשיכו במאבק להשגת האמת למרות שידעו שלא יצליחו  להגיע אליה לעולם. הם הזכירו לי את סיזיפוס (ה"מיתוס של סיזיפוס" של קאמי), ואת אנטואן דה סנט אקזופרי ("טייס מלחמה"; "אדמת אנוש"). סיזיפוס  נעשה חופשי רק כשמודע לכך שההגעה לפסגת ההר לא תקרב אותו לידיעת האמת. ובכל זאת, הוא ממשיך לגרור את האבן במעלה ההר למרות הידיעה שהיא שוב תיפול. אנטואן דה סנט אקזופרי , טייס קרב צרפתי, המשיך לסכן את חייו כדי לאסוף מודיעין, גם כשידע שאף אחד לא יקרא את האמת שהוא מביא.  

*אתנוגרפיה ומחקר של מצבי קיצון ; השאלות הגדולות. 

התקופה הנוכחית יכולה וצריכה להוליד מחקרים אנתרופולוגים. כאן אני מבקשת להציע את הפוטנציאל שטמון במצבים הללו למחקר במדעי החברה. 

"כבר מראשית דרכי האקדמית היה ברור לי שאני רוצה לעסוק בהתנהגות במצבים  קיצוניים", כתבתי בביוגרפיה האקדמית שלי ב1996, "הייתה לי מעין הנחה שאם מקלפים את הקליפות נגלה את מהות האדם. נסיק תובנות על המצב האנושי הבסיסי".  

ואמנם, במידה מסוימת, במחקריי אני "אספנית קטסטרופות"; החל מהמחקר  הראשון שלי על שכול של הורים במלחמת יום כיפור, המשך בהתמודדות של הורים עם הולדתו של ילד פגוע, המשך במכון לרפואה משפטית, וסיום במגפת הפוליו בישראל של 1950. אחרי שחקרתי את המכון לרפואה משפטית נשאלתי על ידי אחד מעמיתי, "מעניין מה יהיה שדה המחקר הבא שלך. מעניין, מה התהום הבאה שתבחרי לעמוד על סיפה". ובאמת, במחקריי אני הולכת מתהום לתהום. זו אחת הדרכים לתאר את הביוגרפיה האקדמית שלי. 

גם פיטר ברגר ("הזמנה לפגישה עם הסוציולוגיה") מצטרף לדיון הנוכחי בדבריו הבאים: 

"אדם מהלך ברחוב, מתאר ברגר, הוא מהלך לו לתומו בערב, מתבונן בבניינים הגבוהים, כשהוא תוהה מה מתרחש מאחורי האורות המבצבצים מבעד לחרכים של התריסים המוגפים; האם המשפחה שמתגוררת שם מנהלת באותה עת שיחה נעימה? או אולי מבצעת פולחן מוזר? לצערנו, חזיתות הבתים אינן יכולות להאיר את עינינו לגבי התהיות הללו. אבל, כשקורה אסון, וקירות הבניין נפערים, יש הזדמנות להתממשות הסקרנות הסוציולוגית לראות את החללים הפעורים, את מה שהתרחש בתוך הבתים".

ואני מוסיפה לפיטר ברגר. חקירת אסונות, חקירת החיים בקו הגבול, בקצוות הקיום האנושי, מפגישה אותנו עם השאלות הגדולות. הן מאפשרות לנו ללמוד איך לחיות. כל מחקר שערכתי לימד אותי איך לחיות. הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של הרפואה מעניינות אותי רק במידה שהן מצליחות להאיר ולהסביר לי משהו מהקיום האנושי.   

את המחקר הלפני אחרון שלי, ערכתי במכון לרפואה משפטית. ביליתי שם כעשר שנים. בצל המוות והגוף המת עלו השאלות הגדולות על מהות החיים, על מהו האדם, על שבריריות החיים. על הוודאות המדומה. מעניין, דברים שרואים משם לא רואים מפה. 

"רופאים משפטיים לא משקיעים בבורסה", הם הסבירו לי. המפגש עם המוות האקראי של צעירים "מלמד אותנו שבכל שנייה החיים יכולים להסתיים. מוות הוא עניין של חמישה מילימטר; דבר שרירותי". ביומניי כתבתי—"העובדים במכון לימדו אותי איך לחיות כשמבינים שהחיים כה שבריריים. שהכאוס מלווה אותנו בכל רגע. שאין טעם לתכנן".

*רוע

סוגיית הרוע היא אחת מהשאלות הגדולות שעלו במלחמה הנוכחית. קשה לספק היררכיה של רוע, ובכל זאת, נראה שהמלחמה האחרונה מפגישה אותנו עם אחת מתחתיות הקיום האנושי, עם אחד משיאיו של הרוע. בשנים של עריכת מחקרי במכון לרפואה משפטית ראיתי את ביטויי הרוע שנחרטו בגוף, בעיקר בימי שגרה. אבל שיחות עם כמה מאנשי המכון גילו לי שסממני הרוע על הגוף במלחמה העכשווית, היו קשים מכל אלה שאי פעם נתקלתי בהם. 

גם המחקר שלי על מלחמת יום כיפור מדגיש את בולטות הרוע דווקא במלחמה הנוכחית. במהלך המחקר שלי על שכול ממלחמת יום כיפור נתקלתי בטיוח, בזלזול בחיי אדם, בדבקות בקונספציה והפתעה, בתחושה של רעידת אדמה. 

אבל  בניגוד לימים העכשוויים, במלחמת יום כיפור לא ראיתי רוע כתופעה.  

*מהו אדם

שאלת הרוע מתקשרת לשאלה מהו אדם. 

באנתרופולוגיה איננו מדברים על אפשרות אחת של להיות אדם. להיפך, אנחנו פורשים את הווריאציות האנושיות האפשריות השונות.  

האם היכולת לצפות בקור רוח בגסיסתם של אנשים משני עברי הגבול היא אחד המגדירים של הווריאציות האנושיות? האם יש תחתית שלא נכלול בתוך המופעים השונים של להיות אדם? 

***

*פרגמנטים—כתיבה בז'אנרים שונים

ולבסוף—הערה הנוגעת לסגנון. כתבתי כאן בפרגמנטים, צורת הכתיבה שהולמת את התכנים שהובאו. נראה לי שעלינו לעודד כתיבה בז'אנרים שונים, לאו דווקא כתיבה בסגנון של מאמר אנתרופולוגי קלאסי.

לקריאה נוספת: