אנתרופולוגיה לשבת, מאמרי אורח

מה קורה כשהגוף הנשי, שהוא לכאורה טבעי, פוגש את אחת הטכנולוגיות הרפואיות המורכבות והרגישות ביותר? אורית הורוביץ בר־עם כותבת על פונדקאיות בישראל ועל האופן שבו הן מנווטות בין הידע הגופני והטבעי שלהן לבין המערכת הרפואית. היא משרטטת את המעבר בין "דור ראשון" של פונדקאיות שראו את עצמן כגוף מלאכותי המסייע לאם המיועדת, לבין "דור שני" של פונדקאיות שמבקשות למנף את ניסיונן ויכולותיהן הטבעיות. דרך עדויות נשים, מחקר אתנוגרפי ותיאוריות על ידע רפואי, נחשפת תמונה מורכבת של משא ומתן בין טבע, טכנולוגיה וכוח נשי:

בשנת 2014 חל שינוי מהותי בנהלי העבודה של חוק הפונדקאות בישראל. משרד הבריאות החל לאשר נשים נשואות כפונדקאיות באופן נרחב. עד אז, רק נשים רווקות/חד הוריות/אלמנות יכלו לקבל אישור להיות פונדקאיות, בשל פרשנות דתית מחמירה שרואה את הילד שנולד בפונדקאות כממזר אם הפונדקאית היא אשת איש. השינוי הזה יצר שני דורות מובחנים של פונדקאיות ישראליות. הדור הראשון (מאז אישור החוק ב-1996 ועד 2014) כלל נשים לא נשואות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, עם השכלה מצומצמת, שניגשו לפונדקאות מתוך מניעים כלכליים ולא הכירו פונדקאיות אחרות. הדור השני (מ-2014 ואילך) מורכב מנשים נשואות, משכילות, ממעמד סוציו-אקונומי בינוני ומעלה, שמחוברות אחת לשנייה ולקהילת פונדקאיות ברשתות החברתיות, ומגיעות לפונדקאות עם מניעים מגוונים מלבד כלכליים, כגון עשייה משמעותית, מעשה של חסד והגשמה עצמית.

פונדקאיות הדור הראשון הציגו את הגוף שלהן במכוון כ"מלאכותי", כזה שעושה שימוש בטכנולוגיות על מנת להרות, כדי להעביר את ה"טבעי" לאם המיועדת. כפי שתיעדה זאת תימן (2008), גישת ה"גוף מלאכותי" גרמה לפונדקאיות לקבל באופן גורף התערבויות רפואיות כדי ליצור מרחק רגשי מההיריון ולהדגיש שהוא שייך לאם המיועדת, בניגוד להריונות הטבעיים של הפונדקאיות ששמורים רק לילדיהן שלהן. לעומת זאת, פונדקאיות הדור השני בעלות הון חברתי שונה וגישה טובה יותר למידע, מציגות גישה אחרת בניווט מערכת הבריאות ובאתגור קבלת החלטות רפואיות בתהליך הפונדקאות. 

לצורך מחקר הדוקטורט העוסק בנרטיבים של פונדקאיות בדימוס בפרספקטיבה של זמן, קיימתי ראיונות נרטיבים עם 47 פונדקאיות ישראליות בדימוס שסיימו את תהליכן לפחות שנה לפני קיום הריאיון. כולן היו נשואות, עם ילדים, בעלות השכלה גבוהה, ומשייכות עצמן למעמד סוציו-אקונומי בינוני ומעלה. הממצאים בנוגע להיבט הרפואי בתהליך מגלים מהפך מרתק: בעוד הדור הראשון קיבל את הטכנולוגיה כדי ליצור מרחק מההיריון, בדור השני עולים קולות הפוכים; פונדקאיות דורשות לשלב את הידע הטבעי שלהן עם הטכנולוגיה. במקום להפריד את עצמן מהטבע, הן שמות אותו בראש סדר העדיפויות ומקדמות שילוב של יכולות הרבייה הטבעיות שלהן בתוך המסגרת הטכנולוגית של פונדקאות. הן מאתגרות את המערכת הרפואית על ידי שימוש בידע הגופני שלהן מהריונות ולידות מוצלחים כדי להתנגד לחלק מההתערבויות הרפואיות אותן הן רואות כלא נחוצות. 

דיאנה, אחת המרואיינות, מתארת: "מי שלא התנסתה בעולם הזה, שמעולם לא השתמשה בטכנולוגיות פריון או ביקרה במרפאות פוריות, ונכנסה להריון באופן טבעי ובריא, לא מדברת את השפה. אנחנו לא יודעות מה לשאול". פונדקאיות מגלות שהן צריכות ללמוד "אוריינות טכנולוגית של רבייה" – ידע טכנולוגי על רבייה הכולל טרמינולוגיה חדשה, פרוצדורות פולשניות יותר ופחות, תרופות ועוד. בניגוד לזוגות המיועדים שכבר דוברים שוטף את השפה, מרבית הפונדקאיות נכנסות אל העולם הזה עם מעט ידע טכנולוגי קודם, אותו הן לומדות בחודשי התהליך הראשונים ובהמשך לצד הניסיון בפרוצדורות הרפואיות והניסיונות להרות. דניאלה מספרת: "זה היה כאילו הרופא דיבר סינית. אני חושבת שאפילו אז הבנתי שאני לא מבינה, אבל היום אני מבינה עוד יותר שלא הבנתי כלום". קבוצות ברשתות החברתיות הופכות למקור ידע מרכזי. מיה אמרה "לפני שהתחלתי, שמעתי סיפורים מפונדקאיות על רופאים שרגילים לטפל בנשים עם בעיות פוריות ושוכחים שכשיש פונדקאית מולם, זה הפוך. היא מסוגלת והגוף שלה מסוגל; אפשר לסמוך עליו". 

עם הידע, מגיע התיאבון להבין, ליישם ולנהל משא ומתן אל מול המערכת הרפואית. מן הממצאים עלו שלוש צמתים מרכזיות בהן פונדקאיות השתמשו בטבע שלהן ככלי למשא ומתן בשיח הרפואי. הצומת הראשונה, טיפולים הורמונליים לפני העברת עוברים. ירדן תיארה: "הגדרתי את עצמי כאישה פורייה וביקשתי טיפול טבעי ככל האפשר ללא הורמונים מיותרים, לעקוב אחר המחזור הטבעי שלי". גישות טיפול מתונות אשר משתמשות במחזוריות הטבעית של האישה ומצמצמות את השימוש בהורמונים הופכות לנפוצות יותר בתחום ההפריה החוץ גופית ומציגות תוצאות חיוביות, אך בפונדקאות עדיין פחות נפוצות, אולי כי "חבל לבזבז עובר על סבב טבעי" כפי שאמר הרופא לגיל והביע את חוסר האמון שלו בשיטה. טל החליפה רופא לאחר שזה סרב להשתמש במחזור הטבעי שלה למרות בקשותיה החוזרות, כיוון שמבחינתו זו הדרך היחידה שלו לוודא שהיא לא תיכנס להריון מבן זוגה בזמן הטיפולים. טל נפגעה עמוקות ואמרה שאם סומכים עליה להיות בהיריון וללדת עבור אחרים, אפשר לסמוך עליה שהיא גם יודעת כיצד למנוע היריון. 

הצומת השנייה היא העברת מספר עוברים אל הפונדקאית. כיום ההמלצה הרפואית היא להעביר עובר יחיד ולהימנע מהעברת שני עוברים כדי למנוע הריון בסיכון מרובה עוברים ומרבית ההסכמים המשפטיים בין הצדדים מעגנים העברת עובר יחיד מבעוד מועד בהסכם. למרות זאת, פונדקאיות מצאו את עצמן מנהלות משא ומתן כשהן כבר על שולחן הטיפולים בעוד הרופא ניסה לשכנע אותן להעביר שני עוברים, לעיתים אפילו שלושה. הסיבה שנאמרה להן נגעה בניסיון למקסם "רווחים" להורים המיועדים במעין מבצע "שניים במחיר של אחד", ולעיתים כדי לנסות למקסם סיכויי הצלחה לקליטת הריון, גם כשידוע שהעוברים בעליי סיכויים נמוכים אבל "שווה לנסות". 

הצומת השלישית היא הלידה. בעוד שהצמתים הקודמות היו שדות חדשים עבורן, בחדר הלידה פונדקאיות חוזרות לאזור הנוחות שלהן, שם הן יודעות היטב מניסיון למה הגוף שלהן מסוגל. יותר ממחצית מהפונדקאיות במחקר קיבלו המלצה לניתוח קיסרי מסיבות שונות אך רובן סירבו בתוקף. המונח "הריון יקר" (במחיר ובלב) חזר ועלה בקשר לאופן הלידה וחושף את ההתמקדות בתוצאה הרצויה של תינוק בריא גם במחיר של להכניס פונדקאית לניתוח ללא אינדיקציה רפואית מובהקת. עמית, מיילדת בעצמה, התכוננה מראש: "הסכמנו שחשוב לי מאוד ללדת לידה טבעית… לפחות במרכז לידה טבעית, שיש בו צוות מיילדות מאוד ספציפי. זו לידה שהם יכולים בקלות לזלזל בה, ופחדתי שהשיקולים הרפואיים לא יהיו כנים לגמרי". לדריה, אישה דתיה, היה חשוב ללדת במקום שמעודד לידה טבעית אחרי שאת הילד האחרון שלה ילדה בלידת בית. "אני פונדקאית דתייה שילדה בבית חולים בחלק המזרחי של העיר עם ישו על הקיר". היא בחרה בבית חולים שמאמין בלידה הוליסטית, גם במחיר של לידה במקום שמייצג דת אחרת.

ממסקנות המחקר עולה כי פונדקאיות ישראליות מהדור השני מציעות "מודל היברידי של רבייה" – שילוב חכם של טבע וטכנולוגיה, שם הטכנולוגיה משרתת את הצרכים הטבעיים ולא להיפך. פונדקאיות לא דוחות את הרפואה, אלא דורשות גישה מותאמת הכוללת פחות טיפולים הורמונליים, העברת עובר יחיד ומניעת הריון מרובה עוברים, לידה טבעית כשמתאפשר ויותר אמון בגוף שלהן מצד המערכת הרפואית. השינוי הזה משקף מגמה רחבה יותר בחברה הישראלית בו נשים דורשות יותר שליטה על הגוף שלהן. הן לא מוכנות להיות "שק בשר קטן" (כפי שתיארה אחת הפונדקאיות), אלא שותפות פעילות בתהליך רפואי. פונדקאיות לומדות את השפה, מתארגנות ברשתות תמיכה, ודורשות טיפול שמכבד את הידע הטבעי והגופני שלהן. זהו שינוי משמעותי שמאתגר את המודל הרפואי המסורתי ודורש מהמערכת הרפואית להתאים את עצמה למטופלות מודעות ופעילות גם ואולי אף במיוחד בתהליכי פונדקאות, בהם הניסיון הטבעי/גופני החיובי הוא תנאי מחייב להשתתפות כפונדקאיות.   

לקריאה נוספת: