בין פלישה ושייכות: מבט אנתרופולוגי על המיינה המצויה בישראל
כיצד ציפור אחת מצליחה להיות בו-זמנית נפוצה בכל רחבי הארץ ובאותו הזמן מזוהה כזרה, פולשת ומאיימת? כיצד הופכת המיינה המצויה לכלי דרכו ישראלים מבטאים חרדות אקולוגיות, מתחים חברתיים ונושאים זהותיים? ובאיזו מידה הסיפור של ציפור אחת משקף את האופן שבו אנחנו מבינים שייכות, פלישה וגבולות בתקופה טעונה כמו זו? ערן שוורצפוקס, דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ׳ מיכל קרבאל-טובי, כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש על תפיסת המיינה בישראל- מין פולש שהפך למראה המורכבת דרכה החברה הישראלית מספרת את עצמה:
עד לפני כ-30 שנה לא היו מיינות בישראל, למעט אולי בגני חיות ואצל מגדלי ציפורים. כיום, זו אחת הציפורים הנפוצות ביותר בישראל, שמוגדרת על ידי מדעני וארגוני סביבה כאחת הסכנות המשמעותיות לטבע בישראל. איך ציפור יכולה להיות בו-זמנית נפוצה וזרה, איום על הטבע הישראלי וחלק בלתי נפרד ממנו? השאלה הזאת עומדת במרכז מאמר שפרסמתי לאחרונה תחת הכותרת Strange birds of a feather: Israeli common myna, between invasiveness and belonging בכתב העת Environment and Planning E: Nature and Space, בו אני בוחן את היחסים המורכבים בין בני אדם למינים פולשים דרך מקרה המבחן של המיינה המצויה בישראל. המאמר מתבסס על חומרים מהמחקר האתנוגרפי שלי במרכז הישראלי למדע אזרחי, ובאופן פרטני יותר, על שלוש שנים שבהם חקרתי, בין השאר, צפרים ישראלים ואת הקשרים שלהם עם המיינות – בפרויקטים של מדע אזרח, בקבוצות צפרים, ברשתות חברתיות ובשיח הציבורי.
המיינה המצויה (Acridotheres tristis) הגיעה לישראל ב-1997, ככל הנראה עקב שחרור או בריחה מהצפארי בפארק הירקון. תוך זמן לא רב, היא התפשטה לכל הארץ והפכה לציפור השנייה בשכיחותה ביישובים בישראל, לפי נתוני ספירת הציפורים הגדולה לשנת 2025. איגוד השימור העולמי (IUCN) כלל אותה כאחד ממאה המינים הפולשים הגרועים ביותר בעולם. היא מתחרה בצורה אגרסיבית למדי עם מינים מקומיים על מקורות מזון ועל אתרי קינון, כך שהיא מובילה לנזקים אקולוגיים משמעותיים. במאמר אני מראה כיצד חובבי טבע ישראלים מתארים את המינה דרך שלושה נרטיבים מרכזיים שלעתים סותרים זה את זה: כפולשת מאיימת שצריך לחסל, כסמל ל"אחר" החברתי-תרבותי, וכמראה של הזהות הישראלית עצמה. המעבר בין שלושת הנרטיבים האלה חושף משהו על האופן שבו אנחנו מבינים שייכות, זהות, וזרות בימים סוערים כמו אלו.
המיינה כאיום פולשני : המיינה זוכה לאוצר מילים תקשורתי שמעט מינים זוכים לו: "המיינה החביבה שמצייצת במרפסת שלכם היא סכנה קיומית לטבע הישראלי" (הארץ), ״מחסלת עם כנפייים: כך פוגעת המיינה בציפורים המקומיות בישראל״ (ynet), "אנגרי בירדס: הציפורים העוינות שמשתלטות על ישראל" (מקור ראשון), "מקור רשעון: כך תשמרו מפני ציפור המיינה שתוקפת תושבים בארץ" (טיימאאוט), וכמובן – ״היצ'קוק – גרסת חולון: הציפור הפולשת שמטילה אימה וגם חוזרת לנקום" (מיינט חולון). קותי סבג, בתכנית ״מה שתגידו״ בכאן 11, כינה את המיינה כ"נוחבה", וכן חובבי טבע רבים משתמשים בכינויים כמו "חמאס" או "שטן". דרך כינויים אלו, ישראלים מבטאים יחד הן חרדות ביטחוניות והן חששות אקולוגיים.
יחד עם זאת, ועל אף יחסי הציבור המעולים שלה, המיינה היא לא המין הפולש היחיד בישראל. מינים אחרים, כמו הצוצלת או הזרזיר הבורמזי, לא מכונים בשמות כאלו ולא מעוררים זעם כזה. כפי שמתארים חובבי טבע ומרואיינים, הסיבה העיקרית לשנאה כלפי המיינה נובעת מההתנהגות שלה: היא נחשבת אגרסיבית, שתלטנית וחכמה במיוחד. אני טוען כי המיינה אינה סתם ציפור שבמקרה מייחסים לה תכונות חברתיות – היא עצמה מתפקדת כשחקן פעיל בעיצוב השיח נגדה – דרך הביולוגיה שלה, ודרך ההתנהגות שלה בסביבה הישראלית.
המיינה כאחר החברתי-תרבותי: מעבר להיותה איום אקולוגי, קבוצות שונות באוכלוסייה בישראל מבטאות דרך המיינה את מה שהם רואים כאיום חברתי-תרבותי. מצד אחד, היא משמשת ככלי רטורי עליו מושלכים מתחים פנים-חברתיים, ומצד שני, היא משמשת כאמצעי דרכו ניתן להבין את השינויים החברתיים שישראל עוברת. הגעגועים ל״ארץ ישראל הישנה והטובה״ מחברים את השינויים החברתיים ואת השינויים הסביבתיים שישראל עוברת בימינו. פרסומת של חברת הדברה מתארת את המיינות ככאלו שהגיעו בשנות ה-90, עם העלייה הרוסית. המדביר ממחיש את השפעות המיינה כתרחיש דמיוני שבו רוב תל אביב הופכת לרוסית, עם מעדניות רוסיות בכל פינה. המיינה, שמקורה בהודו, מוצגת על ידי המדביר כאיום על "הטבע היפה והמגוון של ארץ ישראל" – ולא, למשל, ככזו המגוונת אותו יותר.
כך גם נפוץ בשיח הישראלי הזיהוי של המיינה כ״ציפור ערסית״ – בכותרות עיתונים, בתכניות טלוויזיה, בטוקבקים ובשיח בין צפרים. המאיירת דנה בר-לב, בסדרת קריקטורות, מציירת חברי קואליציה כמיינות. העיתונאי חיים לוינסון שיתף בעמוד הטוויטר (X) שלו קישור לכתבה על המיינות וכתב שזהו "הטקסט הכי טוב שמישהו כתב אי פעם על תופעת הגרעינים התורניים וההשתלטות החרדלי"ת על ערי ישראל". ההקבלה בין המיינות לערסים, ליוצאי בריה״מ, לימין, לגרעינים התורניים – חושפת חרדות עמוקות מפני שינוי דמוגרפי ותרבותי. יחד עם זאת, חשוב ומעניין לציין שהפוליטיקה של המיינות אינה עקבית – היא יורה לכל הכיוונים ומשקפת מתחים רב-כיווניים בחברה הישראלית. המיינה אינה סמל פוליטי פשוט אלא מראה מורכבת של חרדות חברתיות – כך שכל קבוצה מעצבת את הדימויים שלה סביב החרדות שאיתן היא מתמודדת. המיינה מאפשרת לצקת היגיון ולבנות סיפור מסודר על ארץ ישראל הישנה והטובה שהולכת ומשתנה – סביבתית וחברתית.
המיינה כשיקוף של הזהות הישראלית: בשנים האחרונות צומח נרטיב שלישי המציב את המיינה כמראה לחברה הישראלית עצמה. הוא הרבה פחות נפוץ, אך הוא הולך ומחלחל לשיח. תומכי המיינה מדגישים את האינטליגנציה, החוסן ויכולת ההסתגלות המדהימה של הציפור – תכונות שמוערכות ונחגגות בדרך כלל בזהות הישראלית. יש שאף משווים את סיפורה להיסטוריה היהודית: ציפור שללא בחירה נאלצה לחיות בתפוצות, הפגינה הסתגלות מרשימה לסביבה חדשה, ובתגובה נאלצת להתמודד עם המקומיים שלא רואים אותה כשייכת.
בפודקאסט הילדים ״בדוק״ של מכון דוידסון, דמות מיינה מופיעה ומספרת על כך שהיא ״כבר לגמרי ישראלית״: אוהבת פלאפל, משחקת שש-בש, עומדת בצפירה ועושה מנגל ביום העצמאות. היא טוענת שהיא קשוחה ושורדת, בדיוק כמו הישראלים, ולכן היא זו שצריכה לקבל את התואר ״הציפור הלאומית״, במקום ״הדוכיפת הפרינצסה״. ההצעה של הפודקאסט פרובוקטיבית כמובן, אך למעשה גם הדוכיפת לא הייתה במקור תושבת קבע בישראל אלא רק ציפור חולפת בקיץ, והפכה לתושבת קבע עם הזמן – במהלך 200 השנים האחרונות. באחת מקבוצות חובבי הטבע תהליך זה תואר כ"עלייה" של הדוכיפת. המתח הזה מדגיש ומזכיר שהגבול בין "מקומי" ל"פולש" הוא נזיל ומשתנה – כמו גם בחברה הישראלית עצמה, שמתמודדת עם טענות על קולוניאליזם ופלישה, לצד נראטיב של עלייה והתיישבות.
המחקר על המיינה הישראלית מצטרף לגל הולך וגדל של כתיבה אנתרופולוגית שמבקשת להבין את היחסים בין בני אדם לבעלי חיים לא במונחים של שליטה והכנעה, אלא כמערכות יחסים הדדיות ומורכבות. אבל כפי שמחקרים עכשוויים מראים, אין די בשיח של אהבה ודאגה – עלינו גם להכיר ברגשות המורכבים יותר שמאפיינים את היחסים שלנו עם בעלי חיים: פחד, שנאה, אמביוולנטיות. המיינה, כפי שאני מראה, מעוררת את כל הרגשות האלה ביחד. המקרה הישראלי מעניין במיוחד בהקשר זה. שמירת הטבע בישראל/פלסטין נותרה שזורה בפרויקטים לאומיים. מחקרים רבים הראו כיצד שיח אקולוגי שימש לאורך השנים לקידום אג'נדות פוליטיות ולאומיות, והאופן שבו ניהול חיות בר והצמחייה לא תמיד היה מנותק משאלות של שליטה טריטוריאלית וזכויות על המרחב. באופן ספציפי יותר, מחקריו של לירון שני (גילוי נאות ☺) על מינים פולשים הראו שהדינאמיקה מקומי/פולש בישראל נושאת משמעויות עמוקות עבור החברה הישראלית, וכך גם במקרה זה.
המיינה איננה רק מטאפורה או אמצעי רטורי. היא סוכנת פעילה שמעצבת את מעמדה דרך התנהגותה. במקביל, החברה הישראלית מספרת את עצמה לעצמה דרך האופן שבו היא מגיבה לה. זהו תהליך הדדי שבו טבע ותרבות משתלבים באופן בלתי נפרד. המקרה של המיינה מלמד שלא ניתן לבחור בין שני קטבים: לא לדחות את הביולוגיה של פלישה כשיח קולוניאלי גרידא, ולא להתייחס לדאגות האקולוגיות כעובדות סטריליות. שני הצדדים – החומריות של השיבוש האקולוגי וההבנייה החברתית של השייכות – חשובים במידה שווה. האופן שבו המיינה נתפסת בו-זמנית כאיום ביטחוני, כאחר תרבותי, וכשיקוף של הזהות עצמה, חושף משהו עמוק על הזמן שאנחנו חיים בו: החרדות מפני פלישה וממציאות כחברת מהגרים, המתחים בין חילונים לדתיים ובין שמאל לימין, והשאלות הבלתי פתורות על מי שייך לכאן ומתי. בינתיים, המיינות כאן כדי להישאר. לנו נשארה המשימה ללמוד לחיות בעולם שבו הגבולות בין מקומי לזר ובין טבע לתרבות נזילים ומשתנים, ולהכיר בכך שגם אנחנו, כישראלים, נמצאים על ספקטרום דומה.