רק היום

היום התקיימה "עצרת המיליון", כנגד חוק הגיוס בכניסה לירושלים. בעקבות העצרת, האנתרופולוג שלמה גוזמן כרמלי (מרצה באונ׳ בר אילן וחבר צוות בחברת האדם), מנתח את משמעות האירוע עבור החברה החרדית, ומסביר מדוע הוא שונה מהפגנות קודמות שנגעו בנושאים דומים. גוזמן כרמלי מראה כיצד בשנים האחרונות החרדיות הפכה הטרוגנית, מפוצלת ומפולגת יותר מתמיד, והאויב המשותף שפעם היה ברור ומוסכם על כל שותפיה, הפך שנוי במחלוקת:

היום (חמישי, 30.10.25), התקיימה "עצרת המיליון" בכניסה לירושלים, בה כל הזרמים כביכול התאחדו: ש"ס, דגל התורה, אגודת ישראל אפילו רבני העדה החרדית אמרו לחסידים להופיע. איש בל יעדר. ובהפגנה עצמה? תפילה בלבד, ללא נאומים פוליטיים. ה"אויב" כנגדו התארגנה ההפגנה נראה ברור: חוק הגיוס, המעצרים, בג"ץ אבל יש משהו שונה בהפגנה הזאת, משהו שקשה להגדיר אבל אי אפשר להתעלם ממנו.

כדי להבין את המורכבויות של ההפגנה שהתקיימה היום אני חוזר למאמר שפרסמתי ב-2013, שם לאחר עבודת ארכיון ועבודת שדה בהפגנות של העדה החרדית, ניתחתי שלוש הפגנות חרדיות כאירוע של "ביצוע תרבותי" כלומר כמעיין אירוע תיאטרלי, עם תסריט, שחקנים וגם אויב ברור (זה כאמור עניין חשוב להפגנה!).

הצלחה של הפגנה  דורשת שכל האלמנטים האלה יתיישרו. כך במאמר תיארתי איך הפגנת המיליון הקודמת ב1999 (היו שם אגב כחצי מיליון איש), שהתקיימה מול בית המשפט העליון, הצליחה ובגדול. מאות אלפים התגייסו נגד מה שנתפס כאקטיביזם שיפוטי בנושאי דת. וה"אויב" היה ברור, שופטים חילוניים שכופים את ערכיהם על העולם החרדי. הפגנה נוספת, קטנה בהרבה עליה כתבתי במאמר, הפגנת העדה החרדית בכיכר השבת ב-2010 נגד חילול קברים גם היא הצליחה. היא איחדה מחדש פלגים מסוכסכים באותה קהילה סביב מטרה משותפת. גם כאן היה אויב חיצוני וברור: המדינה ושלוכותיה- משרד התחבורה וקבלנים שמחללים קברי יהודים בתוואי כביש 6.

לעומת זאת ההפגנה אותה תיארתי שאורגנה בעקבות פרשיית התלמידות בעמנואל ב 2010 נכשלה. לא כי לא הגיעו אליה מפגינים, אלא כי אף אחד היום לא יתאר אותה כרגע הרואי, או אפילו חשוב בהיסטוריה החרדית, אף אחד לא יספר איך הלך אליה עם ילדיו. הפרשייה שהובילה להפגנות חשפה האשמות קשות על אפליה נגד תלמידות ספרדיות בבית ספר חרדי בעיר עמנואל, סכסוך שהוביל עד למאסר של הורים בגין ביזיון בית משפט. ה"אחר" באותן הפגנות, ה"אויב" היה מעורפל מדי: לא איום חיצוני אלא מתחים פנימיים חרדיים סביב אפליה אתנית בתוך הציבור החרדי. כשראיינתי אז משתתפים בהפגנה הגדולה שהתקיימה מול בית המעצר במגרש הרוסים בירושלים סיפרו רבים מהם שחשו אי-נוחות בהפגנה, כפי שאמר לי אחד מהם: "זה לא כמו להילחם נגד השלטון החילוני. זה עניין שלנו". וזה עוד שהשלטון נתפס כחילוני- האם זה כך עד היום לאור הברית ארוכת השנים בין החרדים למפלגות הימין?

אז במבט אנתרופולוגי, מה הופך הפגנה למוצלחת? כפי שהסביר לי עקיבא, משגיח כשרות חרדי שליווה אותי במחקר: "הפגנה טובה זה כמו תפילה, זו תחושה של התרגשות של התעלות נפש. אתה יודע שאתה נלחם עכשיו לכבוד עולם התורה, בשביל החיים שלך".

 האם "הפגנת המיליון" של 2025, תצליח ליצור את הקומוניטס הזה? את תחושת הביחד שדורשת גם נרטיב משותף. אני מעריך שלא.

מה בין אז להיום?

את זה כולנו לצערנו יודעים היטב. 7 באוקטובר. שנתיים של מלחמה. מאות רבות של הרוגים. אלפי פצועים. מלחמה בעזה. מלחמה בצפון, זאת ועוד. ובזמן שהמפלגות החרדיות הן חלק מהותי בשלטון. החברה הישראלית בוערת, משפחות מתאבלות, מילואימניקים נשחקים, הכלכלה מתנדנדת. ובתוך המציאות הזאת, הציבור החרדי יוצא למחות נגד הגיוס?

למרות שהתשובה לשאלה היא בהחלט כן,  כי הנה ראינו זאת במו עינינו. יש הבדל משמעותי מהפגנות העבר, וישנן שאלות שמרחפות באוויר, גם אם אף אחד לא אומר אותן בקול רם: האם הנרטיב החרדי מספיק חזק לעמוד בטרגדיה של ה 7 באוקטובר ושנתיים של מלחמה?

הפגנה בלי מרכז

במאמר מ2013 כתבתי על "אי-הוודאות המובנית" בכל ביצוע תרבותי. כל הפגנה, כל אירוע פומבי הוא פרויקט פתוח, יש בו פוטנציאל אדיר, אבל גם אפשרות לכישלון. התסריט יכול להשתבש, המסר יכול להתפרק. והפעם הסדקים בתסריט גדולים יותר. הנרטיב הפנימי החרדי לא אחיד. יש עדין גאווה עצומה סביב עולם לומדי התורה, הרי התורה היא המגינה על עם ישראל, והלימוד הוא השירות האמיתי. זה היה ונותר אתוס (או סמל מפתח אם תרצו) שהציבור מאמין בו. אבל יש גם משהו אחר, משהו שנאמר לרוב בבית, ובעדינות, כי הרי לא כולם לומדים (וגם אני מתנסח פה די בעדינות). יש רבים שלא נמצאים כל היום בישיבה. אל מול המציאות הישראלית הכואבת והמדממת המתח הזה גורם לתחושות אשם שקשה לדבר עליהן.

הציבור החרדי עצמו הטרוגני מאוד, קרוע בין חלקיו הקיצוניים שאומרים "נמות ולא נתגייס" לבין קולות, גם אם שקטים יותר, שמדברים ופועלים לטובת שילוב של מי שלא לומד במסגרות חרדיות בצבא. וכאן ניתוח המבנה של העצרת מלמד אותנו משהו מעניין.

לפי תוכנית המארגנים, שתואמה וסוכמה מראש בין עשרות חצרות, רבנים, ועסקנים, העצרת נפתחה עם סדר תפילה שנקבע מראש. לא היו נאומים כלל. במקום זאת, כל המשתתפים התאחדו באמירת תהילים ותפילות מיוחדות. חלקן נקראו פסוק בפסוק, כדי "לאחד לבבות". זה מאפיין של כמה הפגנות ענק בעבר, אבל הנה החלק היוצא דופן הפעם, לא הייתה כלל במה מרכזית. במקום זאת, עשרות מוקדים שונים על פני מספר גדול של רחובות. כל אדמו"ר ומנהיג קהילה עמד עם חסידיו באזור אחר. עוד יותר בולט: הרבנים הבכירים, האדמורי"ם התמקמו במרפסות לאורך המסלול – מוגבהים פיזית, אבל מפוזרים. אין במה אחת, אין מנהיגות אחידה הנראית לכול. כל קבוצה יכלה לראות את המנהיג שלה, אבל לא ממש מנהיגות קולקטיבית שפונה לכל ההמון.

זו הפגנה שממש לא יכלה לרכז את עצמה. והפיזור המרחבי הזה: מנהיגים במרפסות נפרדות, קהילות באזורים נפרדים, לא היה מקרי. זו הייתה תגובה הכרחית להטרוגניות הפנימית של הציבור החרדי. רק חשבו מי השתתף בהפגנה: בני הישיבות הליטאיות הגדולות, החסידויות הגדולות כמו לדוגמה חסידות גור, חסידות ענק שנציגיה כמו נציגי הליטאים היו בממשלה עד לאחרונה (והרי עודם בממשלה, רק לא באופן רשמי); תומכי ש"ס מקהילות מזרחיות שרבים מבניהם משרתים בצבא, ואפילו חסידי תולדות אהרון האנטי-ציוניים הקיצוניים שדוחים את המדינה לחלוטין וחלק ניכר מהפלג הירושלמי שהתנתק והקצין מתוך החברה החרדית ליטאית קיבל הוראה להגיע. ואלו רק כמה דוגמאות חלקיות. הקבוצות האלה לא יכולות אפילו לשבת על אותה במה! הפתרון? הפגנה שהיא לא בדיוק הפגנה. מחאה מפוזרת על פני עשרות מוקדים. ובמקום נאומים שעלולים לחשוף מחלוקות, תהילים וסליחות. שהם ככל הנראה הטקסטים היחידים שכולם יכולים להסכים עליהם.

הפגנות מוצלחות דורשות מספר אלמנטים: אויב ברור, עוצמה רגשית קולקטיבית, קוהרנטיות נרטיבית, ובאופן מכריע גם ריכוז מרחבי. הפגנות מסורתיות יוצרות נקודת מוקד שממש מרכזת את הקולקטיב. העצרת היום ערערה על זה באופן יסודי. התפזרות על פני עשרות מוקדים, ללא במה מרכזית, ללא נאומים מאוחדים או מאחדים. המארגנים יצרו מה שאפשר לכנות "ביצוע מבוזר", זה פתרון שהוא גם מבריק, וגם מגלה לנו לא מעט. מבריק- כי הוא מאפשר השתתפות של קבוצות שלא יכולות לחלוק במה. מגלה- כי הוא חושף, בעצם המבנה שלו, שאין עמדה חרדית מאוחדת על הגיוס.

על מה המפגינים היום יכולים להסכים? שתלמיד חכם לא צריך להתגייס. יתרה מכך, אסור שיתגייס.

לפי האתוס החרדי, הלימוד שלו מקיים את העולם, לא כמטאפורה, ממש. זה הקונצנזוס הבסיסי. אבל מה לגבי אלה שלא לומדים? שלא נמצאים כל היום בישיבה? כאן התסריט מתחיל להתפרק לגמרי.

בהפגנת המיליון הקודמת, האויב האמיתי ב-1999 היה ברור: הפגנת המונים נגד בג"ץ. אבל עכשיו מי האויב? הממשלה? חוק הגיוס? המעצרים? אלה רק ביטויים של משהו עמוק בהרבה. האויב האמיתי הוא לא רק "החילונים" או "המדינה". האויב הוא השאלה שמרחפת מעל השנתיים האחרונות: איך אפשר לטעון שהתורה מגינה כשהחברה הישראלית מדממת? איך אפשר לדבר על כבוד עולם התורה כשיש משפחות שקוברות את ילדיהן כל שבוע? כשהאחר הופך למעורפל, כשהגבול בין "אנחנו" ל"הם" מטשטש, כאן הביצוע מאבד מיעילותו. הגיוס הרגשי הופך קשה יותר. תחושת הצדק המוחלט מתערבבת בספק. יתרה מכך, המלחמה חשפה את התלות של החברה החרדית באותה מדינה שהיא טוענת שהיא מתנגדת לה. כשנשמעות אזעקות, משפחות חרדיות רצות לאותם ממ"דים כמו כולם. כשטילים נופלים, צה"ל מיירט אותם. זה יוצר דיסוננס קוגניטיבי- מתח בין אמונה לחוויה שדורש פתרון.

כדי שביצוע יהיה אפקטיבי, המשתתפים חייבים להאמין בו. הם חייבים לחוות אותו כאותנטי, כמבטא באמת את הערכים והמחויבויות שלהם. אבל מה קורה כשיש פער בין הביצוע לבין החוויה? כשהתסריט אומר "נמות ולא נשרת!" אבל משפחות חרדיות רבות בוחנות בשקט אפשרויות לבנים שלהן שלא מתאימים לחיי ישיבה? לכן אני כותב שהתסריט נסדק. הביצוע- הפגנת הענק- אמנם התרחש. הוא משך המונים (למרות הדיונים על מספר המשתתפים בפועל). אבל השאלה היא האם הוא השיג את המטרה שלו: חיזוק גבולות, גיוס מחויבות, יצירת אותה תחושה של מטרה קולקטיבית שהופכת ספק אינדיבידואלי לוודאות קולקטיבית.

העצרת\הפגנה הזו היא מבחן תרבותי מעניין: האם קהילה מפוצלת עמוקות יכולה לבצע אחדות? והאם הביצוע הזה יכול להיות אפקטיבי גם כשהמבנה שלו עצמו חושף קרעים אותם הוא מנסה להסתיר? העיצוב המבוזר, עשרות מוקדים, אין נאומים, רק תהילים, מבטא אחדות תוך הודאה מבנית בפילוג. העצרת צריכה להכיל גם את אלה שרואים בשירות צבאי קו אדום מוחלט, וגם את אלה שמודים בשקט שאולי צורה כלשהי של שירות נחוצה. היא צריכה לאחד אנטי-ציונים, ואנשים משולבים במוסדות המדינה. היא צריכה לאחד את אלה שרואים ב-7 באוקטובר הוכחה שרק תורה מגינה ומצילה עם אלה שלא יכולים להתעלם מהקרבנות של חיילי צה"ל. כאן אנחנו רואים עוד דוגמה איך הפוליטיקה הקיצונית הישראלית (על כל הספקטום הפוליטי אגב), מונעת מאיתנו להגיע לפתרונות לבעיות קיומיות. הקונצנזוס משתרע רק עד כאן: תלמידי חכמים לא צריכים לשרת. אבל מעבר לעיקרון הבסיסי הזה, יש נוף עצום של מחלוקת. מה כאמור לגבי אלה שלא לומדים? מה לגבי שיקולים כלכליים? מה לגבי סולידריות לאומית בזמן מלחמה?

בשאלות הללו, הציבור החרדי מפולג לחלוטין, כמו החברה הישראלית כולה.

ההפגנה היום היא נקודה בזמן בה אפשר לבחון האם התסריט החרדי המסורתי, זה שעבד ב-1999, ושהחזיק מעמד דרך משברים שונים, עדיין יכול לתפקד ב-2025, אחרי 7 באוקטובר, אחרי שנתיים של מלחמה, בחברה שהשתנתה באופן יסודי. והאם עצם המבנה שנועד לאפשר השתתפות חושף את הפילוג העמוק שמקשה כל כך על פתרון פוליטי.

הפגנות כראי

אחזור למושג שהדגשתי במאמר המקורי שלי: הפגנות לא מביעות רק מחלוקת ומחאה, הן גם משקפות. הן מראות לנו מי אנחנו, במה אנחנו מאמינים, על מה אנחנו מוכנים להילחם. ובמקביל הן גם חושפות את הסדקים, את המתחים, את מה שאנחנו מנסים להסתיר. הפגנה, כמו כל ביצוע תרבותי אחר, היא רגע בזמן. אבל המשמעות שלה נקבעת במה שקורה אחרי כן.

האם היא תיזכר כרגע של אחדות וכוח? האם הפיזור המרחבי בהפגנה ייזכר כהתאמה חכמה לגיוון או כהוכחה לפערים בלתי-ניתנים לגישור? האם ההתמקדות בתפילה תיראה כהתעלות רוחנית או כהתחמקות פוליטית?

התשובות מתחילות להתגבש. אבל דבר אחד כבר ברור: כשאתה צריך עשרות מוקדים במקום במה אחת, כשתפילה חייבת להחליף נאומים, כשפיזור מרחבי הוא הדרך היחידה להשיג השתתפות – התסריט כבר נסדק, עוד לפני שהביצוע מתחיל.

מאמרו של ד"ר שלמה גוזמן כרמלי: "שתזדעזע ארץ הקודש, ב"ה": הפגנות ברחוב החרדי כביצוע תרבותי, התפרסם בכתב העת תרבות דמוקרטית 15 (2013): 59-31.

עוד בנושא: