צו השעה

מאיה לבקוביץ סגל, פרוייקטורית תיעוד והנצחה, המרכז למורשת מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת, כותבת לבחברת האדם על הקשרים בין זיכרון היסטורי לשכול עכשווי, דרך פרויקט תיעודי רחב היקף העוסק במשפחות חללי מלחמת ששת הימים. בטקסט היא מתבוננת במתח שבין נרטיב הניצחון של 1967 לבין מציאות השכול המתמשכת בישראל, ובוחנת כיצד עדויות אישיות, תיעוד משפחתי ואתרי זיכרון משתלבים בתוך השיח הציבורי והדיגיטלי של ההווה:

בתמונה הראשית: שטח בית הקברות הזמני בבארי 1967- ארכיון גבעת התחמושת.

״ביום הזיכרון האחרון לא שיתפתי את תמונתו של אבא שלי ז״ל. חלל צה״ל מ 1967, לוחם במלחמת ששת הימים, בן 23 בנופלו. לא יכולתי לא עמדתי בזה. כל כך הרבה חיילים התווספו לתואר ולטוהר חלל צה״ל ורציתי לתת להם את המקום ואת הבמה. התרכזתי באירועי השבעה באוקטובר להשלכותיהם, במחשבות, ברגשות ובתחושת ההזדהות עם המשפחות״.

 (מתוך דברים שכתבה ויקי טל בתו של רחמים משיח ז״ל ב 3.10.24). 

מבוא: פרויקט הנצחה בעין הסערה

מלחמת ששת הימים, שהתרחשה לפני 58 שנים, טומנת בחובה את סיפור הניצחון הסוחף, אך גם את כאב האובדן והשכול המורגש בעיקר בקרב המשפחות והלוחמים. המרכז למורשת מלחמת ששת הימים בגבעת התחמושת הרחיב את פעילותו לתיעוד מלחמת ששת הימים בכל חזיתותיה, ובכלל זה הנצחת זכרם של כלל הנופלים בה. במסגרת זו נאספים סיפורים, עדויות ותיעוד ויזואלי ממשפחות שאיבדו את יקיריהן במלחמה זו.

פרויקט זה, שהחל להתגבש בסמוך לפרוץ המלחמה הנוכחית, נתקל תחילה בקושי יישומי מאחר שלא הייתה פניות רגשית לעסוק בהיסטוריה ישנה, בעת שההיסטוריה החדשה רושמת את עצמה. עם זאת, בפרספקטיבה של זמן, ועם הצטברות יוזמות ההנצחה במרחבים הציבוריים והדיגיטליים, היכולת לדבר על המקום הפרטי של המשפחות במלחמה המכוננת של 1967 צברה תאוצה. הדבר מאפשר הצצה ייחודית לחוויה המתמשכת של השכול הישראלי ומדגיש את הרלוונטיות הנצחית של הזיכרון האישי בתוך הנרטיב הלאומי.

״הניצחון המוחלט״: בין תהילת ששת הימים לשיח השכול החדש

ניצחונה המהדהד של ישראל במלחמת ששת הימים חיזק באופן דרמטי את מעמדה: היא זכתה לעומק אסטרטגי והרתעה אזורית, חוותה תחושת ביטחון ואופוריה לאומית וחיזקה את הלגיטימציה לקיומה במיוחד אחרי איחוד ירושלים. יחד עם זאת, בשישה ימי לחימה נפלו כ־781 חיילים וממוצע ההרוגים ליום היה הגבוה ביותר מכל מלחמות ישראל. ב־1971 הוקם צוות חקירה מיוחד לבחינת נסיבות מותם הגבוה של החללים. 

דליה גבריאלי־נורי (2007) מתארת במאמרה כיצד נבנה נרטיב הניצחון על אף האובדן האנושי הכבד: "המלחמה היפה", כפי שהיא מכנה זאת, היא דוגמה לאופן שבו אתוס הגבורה הדחיק את כאבן של משפחות השכול לטובת נרטיב הניצחון הקולקטיבי. במאזן עלות מול תועלת, "מחיר הדמים היה נסבל".

בת למשפחה שכולה שנפגשתי איתה תיארה את התמודדות: "היו לנו שיחות עם אמא – מצד אחד הם איבדו את היקר להם מכל, מצד שני כל המדינה הייתה באופוריה, היה צריך לשמוח, ששת הימים היה ניצחון שאי אפשר לתאר את זה, ומי שנפל נפל". יורם בילו ויוחנן ויצטום (1999) הסבירו כי הלאמת מוות יעילה יכולה לבוא רק בעקבות מלחמות שמקובל לחשוב ולראות בהן מלחמות שתרמו לשיפור מצב האומה ולתהילתה.

בהשוואה לכך, המלחמה הנוכחית מתאפיינת במתח מתמשך סביב השאלה מהו "ניצחון מוחלט". בעוד שבששת הימים הניצחון הוגדר באופן חד־משמעי, הרי שכיום עצם המונח שנוי במחלוקת: האם ניתן לדבר על ניצחון כל עוד החטופים מצויים בשבי? האם הכרעת חמאס מספיקה כדי להגדירו כך? ובעיקר האם לאחר האסון הכבד של השבעה באוקטובר ניתן בכלל להשתמש במונח "ניצחון"? שאלות אלה מציפות לא רק מחלוקת פוליטית אלא גם שינוי עמוק בשיח השכול הישראלי (גלזנר חלד, 2018) אם בעבר השכול הוכפף לנרטיב קולקטיבי של גבורה ותקומה, הרי שכיום הוא מתפרץ בזמן אמת במרחב הציבורי והדיגיטלי, ומאפשר למשפחות שכולות ולאזרחים להביע את כאבם ולערער על מושגים פוליטיים כמו 'ניצחון'. בכך נחשף הפער ההיסטורי בין עבר להווה – בין ניצחון מוחלט שנתפס כבלתי ניתן לערעור, לבין מציאות עכשווית שבה עצם מושג הניצחון עומד בסימן שאלה.

הפער הדיגיטלי ודחיפות התיעוד: שימור זיכרון בעידן המודרני

מה שאינו עומד בסימן שאלה בעת הנוכחית הוא היוזמות הפרטיות של משפחות שכולות, שאינן ממתינות לגיבוש הנרטיב סביב המלחמה כדי להנציח את יקיריהן, בין שנפלו כאזרחים, כשבויים או כחיילים. החוקר הגרמני יאנאס אסמאן (2011) כינה זאת "זיכרון תקשורתי", כזה המתגבש בזמן אמת. לחללי המלחמה הנוכחית קיים תיעוד נרחב, הכולל חפצים, תמונות באיכות גבוהה, סרטונים ומיזמי הנצחה מקוונים ופיזיים, הרותמים את הציבור כולו להכיר מקרוב את הנופלים, חלומותיהם, האג׳נדות שלהם, ומה יש לסביבתם הקרובה לומר עליהם ועל נפילתם בצורה מלאה, עמוקה ולא חד-ממדית.

הצורך בתיעוד משפחות שכולות ממלחמת ששת הימים, דווקא בתקופה זו, נובע מהיכולת "לפתוח את הזיכרון", להוסיף רובד נוסף ולהכיר במורכבות של מלחמה ישנה, המכונה בפי אסמאן (2011) "זיכרון תרבותי״ – זה אשר נבנה ונחתם באתרי מורשת, הופק ועוטר באלבומי ניצחון ונכתב בשירים, ביניהם השיר הקאנוני על הקרב בגבעת התחמושת (גבריאלי-נורי, 2007).

בפרויקט התיעודי של ארכיון הגבעה, הפער הדיגיטלי הקיים בין הנצחת חללי מלחמות העבר לבין זו של חללי מלחמות עכשוויות הוא מהותי. לרוב מכריע מהחללים קיים תיעוד מועט באופן יחסי, ובמקרים רבים הוא אינו מותאם לעידן הדיגיטלי. תמונות ישנות שחלקן סובלות מפגעי זמן, מכתבים אישיים ואלבומים כמעט קרועים, מהווים את מרכז התיעוד הקיים. יתרה מכך, רבים מהאנשים שיכלו לספר ממקור ראשון על החללים הולכים לעולמם, והזמן אוזל. משפחות רבות מבינות כי זוהי ההזדמנות האחרונה עבורן להנציח את יקיריהן באופן שישמר לדורות הבאים ויהיה נגיש באמצעים דיגיטליים. התגייסותן לפרויקט משקפת את ההבנה כי ללא תיעוד מסודר, הזיכרון של יקיריהם, וגם היכולת שלהם, של המשפחה והחברים, לספר במילים שלהם עלול לדעוך ולהישכח בחלוף השנים.

בארי כפצע כפול: חיבור הגורלות בין 1967 ל-2023

קיבוץ בארי שספג פגיעה קשה במתקפת השבעה באוקטובר 2023, נושא משמעות סמלית כפולה. באופן פרדוקסלי רבים מחללי המתקפה של ה 7.10.23 נקברו בבתי קברות ארעיים ברחבי הארץ, בעוד שבשנת 1967 שימש שטח מקיבוץ בארי עצמו כקבר ארעי – כאתר קבורה זמני עבור חללים שנהרגו בגזרה הדרומית במלחמת ששת הימים (כמו גם במלחמת סיני ויום כיפור). 

ההקשר הטעון של בארי כ"קבר זמני" בעבר, והפיכתו למוקד כאב ואובדן מחודש במתקפה האחרונה, יצר טריגר משמעותי עבור המשפחות הוותיקות. 

אחים ואחיות, וילדי החללים, זוכרים את חלקת הקברות הזמנית בבארי כחוויה מורכבת שבה נחשפו לביטויי שכול שונים, החל מטקסי המקוננות ועד איפוק וכאב שקט. 

צביה ויגאל, האחים של אביטל-טלי גרינהוט ז"ל, שיתפו: "היינו נוסעים המון לבארי ופתאום כשאת שומעת על בארי, את אומרת אח שלי היה קבור שמה איך זה יכול להיות? מה קרה? איך שרפו את הכול? הילדים שלי אמרו לי אמא תפסיקי אמא תפסיקי… אנחנו בטראומה כמו כל המדינה פלוס פלוס, כל שם שהיו אומרים, בשבילי זה היה מכה".

הפגיעה בבארי בשנת 2023 מהדהדת את כאב העבר ומעצימה את תחושת השכול המתמשך. היא מחברת בין שני אירועי אובדן לאומיים בהפרש של עשרות שנים, ומדגישה את הרצף הטרגי של השכול הישראלי. ובעוד בכך היא מחזקת את התובנה שמחקרי אבל מצביעים עליה, השכול אינו מסתיים, אלא ממשיך להתעצב מחדש גם כעבור עשרות שנים.

קולם של האחים והילדים: בין הרצון לשתף לחשש להכביד

המלחמה הנוכחית חשפה את עקומת הלמידה ממלחמות העבר בכל הנוגע לטיפול בשכול. כיום קיימות, ובצדק רב, קבוצות תמיכה לכל בני המשפחה הגרעינית והמורחבת ובהם אפילו סבים וסבתות, שבמקרים רבים לא יכולים לפרוק את הכאב על אובדן הנכד או הנכדה בחיק המשפחתי. ממצאים אלה מתכתבים עם מחקריהם של ינאי ווילנסקי (2004) על קבוצות אחים יתומים, שמצאו כי קבוצה טיפולית העניקה לראשונה לגיטימציה לאבלם של האחים והיתומים והציבה את צרכיהם כשווים לאלו של ההורים.

בפרויקט התיעודי של גבעת התחמושת עלתה בבירור המורכבות הרגשית הייחודית בקרב בני המשפחה מדרג שני – אחים, אחיות וילדים של חללי מלחמת ששת הימים בחזית ובעורף. דור זה, שגדל בצל השכול, חווה לעיתים קרובות תחושה של חוסר מקום לבטא את כאבו באופן פומבי. בעוד שההורים השכולים זכו, גם אם באופן חלקי, להכרה ולתמיכה, הרי שילדיהם ואחיהם של הנופלים נאלצו לא פעם להדחיק את יגונם, מחשש להכביד על הוריהם או על הסביבה.

ברוך, אחיו של החלל יצחק אפללו ז״ל שנהרג ביום השלישי למלחמה, אמר: "אני לא רוצה להגיד שהיום המוות הוא קל, כן סליחה שאני אומר את זה. אבל פעם הייתה לך בעיה אז לך תשבור את הראש. היום יש פסיכולוגים, קבוצות ותמיכה. אז המשפחה פשוט הייתה מסתגרת בתוך עצמה… כמו שאת באת ושאלת אותי אף פעם לא דיברו איתי ככה". פאני, אשתו, מוסיפה: "לא היה מקום לאחים. האמא הייתה עסוקה באבל ואבא היה עסוק באבל והילדים והאחים שנשארו בבית אף אחד לא בדק מה קורה איתם. לא בדקו והעצבות חלחלה וחלחלה".

גם אחד מבניה של אזרחית שנהרגה בביתה במהלך מלחמת ששת הימים, מביע את חוסר המודעות הציבורית שהייתה לשכול: "כשהייתי ילד המורים לא שאלו אותי בכלל מה איתך, רק אחרי כמעט 50 שנה פגש אותי אחד המורים שלימד אותי ושאל אותי איך אני בהקשר של אמא שלי. אמרתי לו כשהייתי ילד לא שאלת אותי אז עכשיו אתה נזכר?".

עבור חלק מהמשפחות שחיו את השכול המודחק, האפשרות לדבר בפתיחות על האובדן ועל האכזבה מחוסר התמיכה המערכתית שקיבלו בעבר, מהווה סוג של תיקון. פרויקט התיעוד העניק למשפחות פלטפורמה בטוחה ומכילה שבה יכלו לבטא ולשתף את סיפורם המלא גם אם הוא חורג מנרטיב הניצחון הלאומי ומתמקד באובדן האישי.

סיכום: שומרי הזיכרון מול המציאות החדשה

העדויות שנאספו בארכיון גבעת התחמושת חושפות כי עבור שומרי הזיכרון המשפחתיים, השכול הישן אינו מתפוגג עם הזמן אלא ממשיך לשנות את צורתו בהלימה עם המציאות. באופן זה, סיפורי 1967 נארגים כעת במציאות שהחלה בשבעה באוקטובר, והחיבור ביניהם מדגיש את הצורך המתמשך בהכרה, תיעוד ותמיכה, גם כשהאובדן אירע לפני יותר מיובל שנים. המתח שנוצר בין ה"זיכרון התרבותי" החתום של מלחמת ששת הימים לבין ה"זיכרון התקשורתי" החי של המלחמה הנוכחית, מדגיש את חשיבותם של ״מפתחות היסטוריים״ אשר משיבות למשפחות את קולן שנדחק לשולי הנרטיב. יותר מכל, המפגש בין העבר להווה מאותת מה עשוי לקרות לזיכרון של מלחמת השבעה באוקטובר בחלוף שישה עשורים.

ביבליוגרפיה:

• בילו יורם, וויצטום אליעזר (1999). חייו ומותו של הגיבור הלאומי. פנים, 11, 46-54.
• רס״נ ט׳ יונש. (1971) מחקר על חללי מלחמת ששת הימים. 
• רמ״ח היסטוריה ד״ר יגאל אייל (2017) זרקור מיוחד למלאות יובל למלחמת ששת הימים- מחקר על חללי מלחמת ששת הימים. נסמך על כתיבתו של סגן שמעון גולן 1971.  

לקריאה נוספת: