בין השדה למאמר- על עבודת השדה שמחוץ לשדה
ד"ר אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על תהליך מחקרי שהחל בכיתה בדואית בדרום והמשיך להתגלגל רחוק מעבר לרגע סיום איסוף הנתונים. בפוסט היא מתארת כיצד עבודת השדה אינה מסתיימת עם החזרה מהשטח, אלא משנה צורה לרשת מורכבת של תרגומים, יחסים ומשא ומתן- מהמפגש בין סטודנטים וסטודנטיות כחוקרים שותפים ועד עמידה מול דרישות, דחיות ומערכות הגשה בעולם האקדמי הבינלאומי. בין מלחמה, חרם אקדמי ושאלות של שייכות ומיצוב, שפר עוקבת אחר הדרך שבה ידע מקומי נפרם ונארג מחדש לכדי מסמך מדעי, ומתבוננת בעבודת השדה כפעולה מתמשכת של יצירת גשרים, זהויות וקשרים גם כשהרשת כולה רועדת.
בעבודת שדה נהוג לחשוב שברגע שהסתיים איסוף הנתונים וחזרנו למחשב בבית – תם שלב ה“שדה” והחל שלב ניתוח וכתיבת הידע. בפועל, עבודת השדה אינה מסתיימת שם, היא ממשיכה להתקיים כרשת של יחסים, תרגומים ומשאים־ומתנים, שלעתים מתגבשים לבסוף גם למאמר שמתפרסם בכתב עת. כך, השדה, והפעולה שלנו כחוקרות בתוכו, פשוט משנים צורה. בפוסט הזה אשתף כיצד שלבים אלו בזמן מלחמה וחרם אקדמי הם עבודת השדה מתמשכת שנעה מיצירת הידע ותרגומו למסמכים, מערכות הגשה, מיילים ועורכים של כתבי עת, דרך עבודת בילוש סביב אינפורמנטים חדשים לגמרי. לפוסט אין סוף אופטימי (עדיין), אך כחוקרת, מטרתי היא להבין בני אדם דרך היחסים שהם טווים, ולהישאר בתוך הרשת גם כשהיא רועדת.
***
בשלהי 2024 לימדתי סמינריון מחקרי בנושא חינוך בלתי פורמלי לקבוצת סטודנטים וסטודנטיות מהחברה הבדואית. במסגרת הסמינר פעלו הסטודנטים כחוקרים שותפים, ועסקו בשאלות מחקר על קולו של הנוער הבדואי במערכת החינוך הבלתי פורמלי. המחקר שילב בין ידע קהילתי לבין מתודולוגיה אקדמית, והתמקד בבחינת המוטיבציות להשתתפות של צעירים וצעירות בגילאי התיכון בפעילות של ארגון שביבת אג'יק, ארגון הנוער הגדול ביותר הפועל בחברה הבדואית בדרום.
אני מלמדת סמינריון כבר שנים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה ערכתי מחקר משותף עם הלומדים עצמם. מאחר שעולמי המקצועי נטוע בחינוך הבלתי פורמלי, היה לי טבעי לראות בהם שותפים מלאים: בעיצוב השאלות, באיסוף ובפרשנות הנתונים, ובהרהור על משמעותם בהקשר הקהילתי שלהם. זה גם היה נכון מתודולוגית, הם חלק מהתרבות, חוקרים בתוך הקהילה המקומית שלהם, בעוד שאני אפילו איני דוברת את השפה. קצת ענווה לא הזיקה. מיצוב הסטודנטים כשותפי חקירה בעלי ידע מניסיון חיים התאפשר גם בזכות המהפכה הטכנולוגית, והיכולת של כלים מבוססי בינה מלאכותית לסייע בבניית גשרים ולצמצם פערי שפה.
ברונו לטור (Latour) כתב שכל פעולה חברתית מתרחשת באמצעות תרגומים, אותם ניסיונות לגשר בין עולמות שונים כדי לייצב מציאות משותפת. זה בדיוק מה שקרה בכיתה. אני, חוקרת יהודייה דוברת עברית, הבאתי את הכלים התאורטיים והמתודולוגיים; הסטודנטים והסטודנטיות הביאו את הידע הקהילתי והתרבותי שלהם. יחד ניסינו לפענח תופעות חברתיות שכבר נכתבו עליהן, אך להאיר את ביטוין הייחודי בחברה הבדואית. בעיניי, שם טמון הקסם של מחקר בתואר הראשון, במפגש בין עולמות ידע ובתרגום שמוליד גשרים וקשרים חדשים.
אותם תרגומים שמגשרים בין עולמות מתקיימים גם בשלב הבא, כשהמחקר הופך למסמך מדעי. במובן זה, עבודת השדה אינה מסתיימת עם סיום איסוף הנתונים; היא פשוט משנה צורה. היא עוברת ממערכת יחסים עם השדה שבו נאסף הידע, אל מערכת יחסים חדשה, זו שבה נבנה המקום שבו אנו החוקרות רוצות שהידע יתפרסם.
מבחינתי, השאיפה היא שהידע החדש ישפיע על המציאות. אני לא אנתרופולוגית ולא סוציולוגית, אני חוקרת חינוך שרוצה לראות שינוי במציאות. ידע יישומי בבקשה תודה. מעבר לכך, רציתי בעבור הסטודנטים ליצור חוויה של השפעה, כך בסיום הסמסטר אירחנו בכיתה נציגות מהנהלת ארגון שביבת אג'יק, והסטודנטים והסטודנטיות הציגו בפניהם את מסקנות המחקר. השפעה נוספת של הידע היא השאיפה המקצועית שלי להיות חלק משיח אקדמי בינלאומי, לכן במהלך הקיץ כתבתי מאמר באנגלית על תהליך העבודה המשותף ועל הממצאים – מאמר שיהפוך מאוחר יותר לזירה נוספת של “תרגומים”, הפעם בין מקומי לגלובלי.
חדורת מוטיבציה התיישבתי מול המחשב להגיש את המאמר לשיפוט. מלאת אמונה שיש מעט ידע על צעירים בחברה הבדואית, שהמאמר מביא חידוש ותרומה, ושהצלחתי לספר סיפור מעניין, גם על הסטודנטים והסטודנטיות, וגם על השדה החינוכי עצמו. עם ביטחון זה הגשתי את המאמר לכתב עת שבו כבר פרסמתי בעבר, ואת עורכיו פגשתי בקיץ בכנס. מה רבה הייתה הפתעתי כשקיבלתי דחייה משולחן העורך כמה ימים בלבד לאחר מכן.
כעת, במקום ראיונות ותצפיות, אני מוצאת את עצמי בעבודת שדה מסוג אחר – עבודת בילוש אחר כתבי עת, סוקרים ומערכות הגשה. בעיקר מנסה לצבור ידע חדש: לא על השדה, אלא על השאלה לאן לשלוח את המאמר. בזמן מלחמה וחרם אקדמי, תרגום כזה הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית. החודשים שעברו מאז הדחייה הפכו לתקופה לימינלית, לא כאן ולא שם. כבר לא בתוך עבודת השדה, ועדיין לא בעולם הפרסום האקדמי. מרחב זמן רך וערפילי שבו הזהות שלי כחוקרת, וגם הזהות של המאמר, עדיין לא התגבשו סופית. הזמן נמתח ונעצר בו־זמנית.
התקופה הזו של דחייה אינה זרה לי. קיבלתי דחיות בעבר, למדתי מהן, המשכתי הלאה, מצאתי בית אחר למאמרים. אבל הפעם זה שונה כי אני כותבת מישראל, בתקופה שבה עצם המקום שממנו אני כותבת הופך לנושא פוליטי ואני מייצגת את הכלל. בו בזמן, אני מנסה להשתתף בשיח אקדמי בינלאומי ולייצג משהו שחלק מהמשתתפים בו מתנגדים למה שאני מייצגת. בתרגומים הפנימיים שאני עושה נעוצה אמביוולנטיות של מרחב כפול: מצד אחד, מסרבת לקבל את הדחייה הזו כגזירה, ודורשת שיראו אותי, החוקרת, לא נציגת המדינה; מצד שני, אני מוכנה לעשות את כל ההתאמות שיידרשו כדי שהמאמר יתקבל – החל מניסוחים זהירים, רגישות פוליטית, ועד הימנעות ממילים שיכולות להתפרש לא נכון.
התחושות הן אותן התחושות משלבי איסוף הנתונים. החוקרת מגיעה לשדה, וכעת עליה מוטלת המשימה להתקבל בקרב האינפורמנטים, להתאים עצמה לסביבה על מנת להיטמע ולבנות אמון. בתוך שדה שבו כל מילה היא תרגום, וכל תרגום הוא משא ומתן על זהות, אני רוצה לפרסם מאמר. אז אני משתהה בתוך הזמן, חוקרת בכלים אנתרופולוגיים שדה חדש: בודקת מה פורסם בתחומים משיקים מישראל, באילו כתבי עת, היכן יושבים עורכים יהודים, והאם הם תומכים או מתנגדים לישראל בזמן מלחמה. בילוש נוסף מתמקד בשיח האקדמי שבתוכו אני כותבת – את מי עוד ציטטתי, היכן היא פרסמה, מי עשוי לקבל את המאמר לשיפוט, ומה עמדתו כלפי חוקרות וחוקרים מישראל.
השבועות עוברים, ודפוסים מתחילים להתבהר. לאט־לאט נוצר מיפוי – שדה של מערכות יחסים וכוח. האתנוגרפיה עובדת. המאמר הוגש מחדש לכתב עת בריטי וכעת חזר עם בקשה מהעורך (האוסטרלי, אם זה משנה): כותבת יקרה, אנו מתקשים לאתר סוקרים למאמר מישראל בתקופה זו, אני שלחי רשימת סוקרים פוטנציאליים *שאינם ישראלים*.
לטור כתב שכל פעולה היא תוצאה של רשת של יחסים. בין בני אדם, חפצים, טכנולוגיה ושפה. אני ממשיכה לפעול בתוך הרשת, והשדה ממשיך להתהוות במפגש בין שחקנים אנושיים דרך מסך. כעת, עבודת השדה נוצרת כאשר אני כותבת, מפרשת או מגיבה. אז יצאתי למלא את בקשתו של העורך, פניתי לחברי ברשת המקומית וביקשתי מכרים ועמיתים שיסכימו לשפוט מאמר מישראל, ואולי גם אשכרה יפתחו את הקישור כשיגיע במייל עם בקשה לשיפוט מכתב העת. כך משתמשת החוקרת ביחסים החברתיים הקיימים כדי ליצור חדשים. כך אני מאפשרת לרשת להמשיך לנוע ולמאמר שלי להתקרב צעד נוסף אל עבר פרסום.
בסופו של דבר, גם זה חלק מעבודת השדה. בזמן מלחמה, כשהרשתות מתכווצות ומתרחבות באקראיות, עצם הניסיון להחזיק קשרים, לכתוב, ולתרגם מציאות מורכבת למילים הוא תרגול של עמידות מחקרית. זהו מאמץ של סבלנות, הקשבה וזמן, כמו כל אתנוגרפיה טובה: התבוננות שמתעקשת להגיע לעומק, לראות את הרב־שכבתי, את מה שלא תמיד נאמר. בתוך אי הוודאות, העבודה הזו מחזירה לי את תחושת הסיבה שלשמה אני חוקרת מלכתחילה, להבין בני אדם דרך היחסים שהם טווים, ולהישאר בתוך הרשת גם כשהיא רועדת.