אנתרופולוגיה לשבת

איך החברה היהודית בישראל מציינת את סוף השבוע? מה משמעויות זמן השבת בתרבות היהודית-ישראלית? מה משותף בסופי השבוע של יהודים שאורח חייהם ואמונותיהם שונות? סתיו שופן-ביטון כותבת לבחברת האדם על הדוקטורט שלה שעוסק בחווית סוף השבוע בחברה היהודית בישראל. עבודת הדוקטורט נכתבה בהנחיית פרופ' נסים ליאון ופרופ' חזקי שוהם במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן.

עבודת הדוקטורט שלי עסקה במשמעויות זמן השבת בתרבות היהודית-ישראלית. העבודה מתמקדת בסוף השבוע הישראלי ובעיקר השבת כזמן חברתי טעון – כמרחב שבו נפגשים דפוסי מנוחה ופנאי, מסורת ומודרנה, קדושה וחול, ושבו נוצרים תמהילים ייחודיים של זהות, קהילה ותרבות. דרך שישים ושישה ראיונות עומק עם נשים וגברים ממגוון רקעים, ביקשתי להבין כיצד חווים יהודים ויהודיות בישראל את סוף השבוע והשבת – מה הם עושים, מה הם מרגישים, מה המשמעויות שהם מייחסים לזמן הזה, ואיך כל זה משתלב בחייהם. 

אחד הדברים הראשונים שגיליתי עם הכניסה לשדה, הוא כי השבת נבחנת בעיקר בהקשרים דתיים או לאומיים – בדרך כלל קונפליקטואליים. לעומתם, מצאתי שדווקא מתוך ההבדלים הדתיים, האתניים או המגדריים – ולצד תסריטים אידיאליים שונים של שבתות מגזריות, מתגלה השבת גם כ"מדורת שבט" תרבותית – בעיקר בהיותה מרחב משותף, מסומל ומסומן לפירוש ולמשמעות. בהתאמה, את הסיפור של השבת אציע לתפוס כסיפור מורכב, שנשען על המשמעויות הצומחות מלמטה, בה במידה שהוא מעוצב על ידי כוחות חברתיים וממוסדים המופעלים מלמעלה.

עבודת הדוקטורט שלי בנויה משלושה פרקי ממצאים מרכזיים, שכל אחד מהם מציע נקודת מבט שונה אך משלימה על חוויית השבת וסוף השבוע בישראל. בפרק הראשון זיהיתי ארבעה תסריטים חברתיים אידיאליים לשבתות בישראל: חילוני, דתי-לאומי, מסורתי וחרדי. התסריטים הללו מבוססים על דברי המרואיינים – נשים וגברים – ומשקפים כיצד השבת נחווית באופן שונה בקבוצות שונות, לפחות ברמה האידיאלית. תרומתו של פרק זה היא ביכולת למפות מופעים שונים של השבת, ולהגדירו כזמן חברתי מובחן, הנחווה בפרקטיקות שונות, וכולל מסגרת חדשה להבנת השבת כשפה תרבותית ולא רק נורמה דתית.

הפרק השני מתרחק מהתסריטים המגזריים ומבקש לזהות מכנה משותף רחב בתרבות היהודית-ישראלית. מתוארות בו שש פרקטיקות בולטות – מנוחה, סעודות, הדלקת נרות, קריאה, ניקיון וקניות – שמופיעות שוב ושוב בדברי המרואיינים, מכל הזרמים הדתיים והחילוניים המרכיבים את הזרם המרכזי של התרבות היהודית-ישראלית. הפרק מציע כי דווקא דרך פרקטיקות חוזרות, נוצרת קדושה תרבותית – לאו דווקא הלכתית. תרומתו המרכזית היא בהצעה לראות בשבת מרחב משותף לפרשנויות שונות – כזמן שמקודש בפרקטיקה, לא רק באמונה. המשמעות של השבת, אם כך, נוצרת לא רק דרך אמונה, אלא דרך עשייה רפטטיבית, חווייתית וסמלית. 

בפרק השלישי ביקשתי להבין איך נוצרות המשמעויות הללו. באמצעות ניתוח תהליכי סוציאליזציה – במערכת החינוך, בתקשורת, בשפה, בשוק העבודה – הפרק מראה כיצד נוצר זרם מרכזי בתרבות היהודית-ישראלית שמייצר שבת משותפת. שלושה ממדים בולטים בו: (1) תחימה ברורה של סוף השבוע כיחידת זמן ייחודית, (2) ייחוס קדושה לפעולות שגרתיות, ו-(3) חוויית בחירה אישית שמעוגנת במבנה חברתי. תרומתו היא בהצעה לראות את השבת לא רק כתולדה של דת, אלא כפרקטיקה תרבותית עמוקה – תוצר של מוסדות, שפה, חינוך וזהות קולקטיבית.

שלושת הפרקים הללו יחדיו מציעים תיאוריה סוציולוגית מארגנת וחלוצית על השבת כזמן חברתי תרבותי רב-שכבתי, שבו נרקמות זהויות, מתעצבות תחושות שייכות, ונוצרים גשרים בין קולקטיב לאינדיבידואל, בין דת לחולין, בין קדושה לפנאי.

מבחינתי, המחקר מהווה הזמנה לחשוב מחדש על הזמן הפנוי והמקודש, היהודי והאוניברסלי, על התרבות שאנחנו יוצרות ויוצרים בכל סוף שבוע מחדש, ועל האפשרות לראות בשבת מוסד תרבותי המאפשר מפגש בין קבוצות, תרבויות ומגזרים.