תמונה ראשית: מסע הלוויה בירושלים של החטוף הרש גולדברג פולין שנרצח בעזה. צילום: יוסי זמיר, מתוך אתר שתיל סטוק. ההלוויה היא רגע שמסמן את סוף החיים – אולם מה מתרחש במקרה בו המוות מדווח, אך אין הלוויה משום שהגופה חטופה? מאמרו של אורי כץ "'ואולי כולם טועים"' נקרופוליטיקה של הבניית מוות ואי־מוות ביחס לחטופים מתים"
רותם קליגר חליוא ראיינה את פרופ' עמליה סער, אנתרופולוגית, פעילה פמיניסטית ופעילת שלום, שהייתה ממקימות החוג העצמאי לאנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה וכיהנה בראשו במשך שמונה שנים. בראיון סער מספרת על מחקריה, על אקטיביזם באקדמיה, ועל המצב בארץ היום: אני פוגשת את פרופ' עמליה סער בביתה, באמצע שנת שבתון המוקדשת בין היתר לכתיבת ספר חדש על נשים
ניצן רותם וניר גזית כותבים ל"בחברת האדם" על מאמרם שפורסם ב"קריאות ישראליות" על היחס של החברה הישראלית לאבדות במלחמה: קרדיט תמונה ראשית: אורנה נאור, שתיל סטוק אפשר לדמיין שמש אסוציאציות משותפת לקוראי בחברת האדם – לוח גדול שבמרכזו המילה 'חייל'. היינו כותבים חייל בזכר, בלי להקפיד על תקינות מגדרית, מקיפים את המילה בעיגול, ושולחים קרניים
בעקבות המסה של ניצן רותם בתיאוריה וביקורת – על שיבה משבי, על מופעים שונים של טקסי מעבר אפשריים הסובבים את המעבר משבי החמאס לחופש בישראל, וכיצד כל טקס מעבר שכזה מייצר תנועה אחרת בחברה – בין שעתוק הסדר החברתי ויחסי הכוח לבין הזדמנות לשינוי ופריצת המוכר וההגמוני. בתמונה דניאלה גלבוע שבה משבי החמאס. צילום: יוסי
ד"ר עזרי עמרם מלמד בימים אלו במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC) במסגרת היותו עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל (Israel Institute). בכנס על חופש אקדמי שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון בינואר האחרון, שיתף עמרם במחשבות על חופש אקדמי מתוך חוויותיו בקליפורניה, כישראלי ובפרט כחוקר של ההיבטים התרבותיים והחברתיים של הסכסוך הישראלי פלסטיני: ״זה היה
קרדיט לתמונה: Comicsgirl השבועות האחרונים, מאופיינים בהרבה ׳המתנה׳. המתנה לשחרור החטופים, המתנה לסגירת עסקאות, המתנה לשחרור רשימות, המתנה לאות חיים, המתנה לחזרה לבתים, המתנה לזמן שאחרי המלחמה. ההמתנה היא חוויה של אי-ודאות, שמלווה באי-יכולת לשלוט בעתיד. האנתרופולוגית רוית תלמי כהן, כיום נשיאת האגודה האנתרופולוגית הישראלית, כתבה הרבה על מושג ההמתנה (Waiting) במסגרת עבודתה על מסע
ברכות למחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה על השקת הפודקסט החדש: "בחברה טובה"! הסדרה הראשונה בפודקסט נקראת "איך סכסוכים נגמרים" ובמסגרתה מארחת פרופ' יפעת גוטמן חמישה חוקרים וחוקרות שעוסקים בסכסוכים ברחבי העולם. מה ניתן ללמוד מהאופן בו הסתיימו סכסוכי עבר כגון האפרטהייד בדרא״פ, מלחמות הבלקן, רצח העם ברואנדה ויחסי ישראל-גרמניה אחרי השואה, על הסכסוך הישראלי-פלסטיני? פרופ' גוטמן כתבה
בן בורנשטיין, פוסט דוקטורנט במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית, והמנהל האקדמי של תמת אתגר החיים המשותפים במכון ון ליר, כותב לבחברת האדם על עבודת הדוקטורט שלו שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' ניסים מזרחי ופרופ' הדס מנדל, בה הוא שאל "איך ניתן להבין את ההשלכות של האלימות הפוליטית
צילום תמונה ראשית: יוסי זמיר. מתוך אתר שתיל סטוק. אריאל הנדל ומורי רם כותבים לבחברת האדם על מאמרם (שהתפרסם בזמן הזה ובPolitical Geography). רם והנדל עוסקים במשמעותו הסמבולית והפיזית של בית, ומתוך כך מתמקדים בהרס הבתים הנרחב ברצועת עזה במהלך המלחמה כחלק ממנגון השליטה הישראלית, ובהרס הבתים גם לאחר ה7 באוקטובר – ושואפים להתחקות אחר
משפט שקראה מעיין כהן בתחילת לימודי אנתרופולוגיה על כך שאמנים מזהים ראשונים את הזרמים התת קרקעיים של התרבות שלהם, שלח אותה לערוך מחקר על אנשי ונשות קולנוע צעירים בישראל של טרום ה-7 באוקטובר. לאחרונה התפרסם מאמר המבוסס על מחקר זה בכתב העת Social Anthropology, בו מראה כהן (כיום פוסט-דוקטורנטית בתל אביב) את האמביוולנטיות של היוצרים
לכבוד סיום שנת 2024 אספנו את עשרת הכתבות הנצפות ביותר באתר (לפי גוגל אנליטק). לא תמיד הכמות קובעת, אבל אולי דווקא את הכתבה הו פספסתם בשנה הלא פשוטה הזו? . 1. "האם תאילנדים אוכלים כלבים? ולמה הישראלים חושבים כך" על מאמרו של ניר אביאלי (מעל 550 צפיות): 2.נגה קידר על אתגרי הקריירה האקדמית בדרך אל
בימים אלו (1-30 בנובמבר 2024) מתקיימת באגודה האנתרופולוגית האירופאית (EASA) הצבעה על הצעה להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים. חברי האגודה שהעלו את ההצעה הסבירו שהם מעלים אותה על רקע מה שהם מכנים הפרות זכויות האדם השיטתיות המתמשכות בפלסטין ופשעי המלחמה, הפשעים נגד האנושות ורצח העם המבוצעים על ידי ישראל ברצועת עזה. ההצעה קוראת לחברי האגודה: המקבילה
רותם קליגר – חליוא (חברת צוות בחברת האדם ודוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן) כותבת על ה"פאדיחה" של להישכב על הרצפה בזמן אזעקה ועל מה ניתן ללמוד על מבוכה מהמחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי. אני יושבת ברביעייה ברכבת מתל אביב לחיפה. הנופים מתחלפים ודרך החלון אני כבר מזהה שעברנו את עתלית. חול, ים, חצבים של נובמבר. לצערי תפסתי מקום
רותם קליגר חליוא מראיינת את יורם בילו- על דרכו המקצועית מהפסיכולוגיה לאנתרופולוגיה, על מחקריו ועל מחשבותיו על האנתרופולוגיה כיום ועל המצב במדינה ובאקדמיה: את רוב הראיונות שאני עורכת עם אנתרופולוגים, אני פותחת בשאלה – "איך הגעת לעולם האנתרופולוגיה?" אבל דווקא את סיפור המעבר של פרופ' יורם בילו ממקצוע הפסיכולוגיה אל המחקר האנתרופולוגי רבים מאיתנו שמעו
אילת הראל ושיר דפנה-תקוע כותבות ל"בחברת האדם" על פרויקט תיעוד החיילות בחמ"לים הקדמיים בגזרת עזה בעקבות ה7 באוקטובר, אותו הובילו יחד עם סביונה רוטלוי בעקבות ההאשמות שנשמעו כלפי החיילות בתחילתה של המלחמה: קרדיט תמונה ראשית: מיכל פתאל. בתוך האוקיינוס של העצב, הכאב, האסון, והכאוס שהשתרר במדינה בשבועות הראשונים לאחר התקיפה של חמאס ב7 באוקטובר, התגייסנו
ד"ר רוית תלמי כהן כותבת לבחברת האדם על משמעויותיו הפיזיות והמנטליות של הבית בתקופה המודרנית, לאור השהייה הארעית בסוכה: בחג סוכות, המסורת היהודית מזמינה אותנו לעזוב את הבית הקבוע ולעבור לשהות בסוכה – מבנה זמני. מעבר זה אינו רק פעולה פיזית, אלא סמל עמוק לארעיות, לחיים של נוודות ולהתמודדות עם השאלות מהו בית ומהי שייכות.
הביטוי "חיות אדם" נשמע שוב ושוב בחודשי המלחמה הראשונים – לתיאור מעשי הטבח ב7 באוקטובר. אסף סעדון כתב על התגלגלות הביטוי לאורך ההיסטוריה, מתחילת המאה העשרים ועד ימינו ובזמן המלחמה, כחלק מהגליון המיוחד "לדבר אחרי 7 באוקטובר״ שהתפרסם בעיונים בשפה וחברה, בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג, ותמר כתריאל. לאחר שנה של מלחמה, סעדון חוזר אל
"יש אמרה שמיוחסת לגארי מייסון, כומר פרוטסטנטי שהיה מעורב בסכסוך בצפון אירלנד שאמר: כמו בנהיגה ברכב, אנחנו יכולים להסתכל לאחור לפעמים, אבל אם נסתכל אחורה יותר מדי מהזמן, נתרסק כי לא נראה לאן אנחנו נוסעים. צריך ורצוי ללמוד מההיסטוריה כדי לתקן אבל לא להיות עסוקים רק בהיסטוריה, יש שמשה רחבה שמאפשרת לנו לראות את הנסיעה
מאת: ניצן רותם ויוליה לרנר איורים: שושקה, זאב אנגלמאיר. "אין אויר" ואיך לחזור לנשום אחרי השבעה באוקטובר? פוסט נוסף לרגל צאת הגיליון המיוחד ״לדבר אחרי 7 באוקטובר״ – עיונים בשפה וחברה, בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג ותמר כתריאל. ניצן רותם ויוליה לרנר כותבות על הביטוי "אין אויר", על התנועה בין שגרה לחירום בזמן המלחמה, ומתמקדות
"מה המצב?" "בסדר, כמה שאפשר". צמד המילים "כמה שאפשר" נדבק כמעט לכל ביטוי של שמחה או הצלחה ב(בקרוב) שנה שעברה עלינו מאז פרוץ המלחמה. למשל, דודה שלי פותחת כל ארוחת שישי בתזכורת על החטופים שלא יכולים לשבת לאכול עם משפחותיהם; בחתונה של חברה טובה היא ובחיר לבה הקדישו דקות ארוכות בחופה כדי לספר על בן
גליון חדש של כתב העת ׳עיונים בשפה וחברה׳, בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג, ותמר כתריאל, כולל 17 מאמרונים – כולם קצרים (כ-2,000 מילים), וכל אחד מהם עוסק בביטוי, ׳טביעות לשון״ בהגדרתם של העורכים. בפרויקט מיוחד בבחברת האדם אנחנו מרכזים מספר פוסטים, אשר יתמקדו בחלק מהמאמרים והביטויים הללו. בכל פוסט, כותבי המאמר יתארו לנו בקצרה את הביטוי,
לזכרו של הירש גולדברג פולין שנחטף לעזה, נרצח והובא לקבורה בשני בספטמבר 2024, אנחנו משתפים את הטקסט שכתבו מיכל טל ויעל ליפמנוביץ׳, סטודנטיות לתואר ראשון במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, על המאבק של קבוצת הפועל ירושלים להחזרתו של גולדברג-פולין. "שריקת פתיחה. המולה ביציע. כל הקהל באדום שחור. השחקנים מתחילים לעלות על המגרש, אבל משהו אחר
יעל עשור כותבת לבחברת האדם על החוויה שלה כאמא בצל המלחמה, על האופן בו החוויה הזו שינתה את התפיסות המוסריות שלה, על תפקיד האוטו-אתנוגרפיה בהבנה שלה את ההתרחשות הזו- ועל הפרויקט שנולד מתוך הכתיבה האוטו-ביוגרפית שלה. זהו עיבוד להרצאה שניתנה בכנס: "מעבר לחרבות: חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון בעקבות אירועי שבעה באוקטובר" בתאריך 19 ביוני,
האם ניתן לראות בשיר "חרבו דרבו״ שיר ראפ ימני? האנתרופולוג וחוקר המוסיקה אורי דורצ'ין טוען שהוא דווקא שיר שמבטא סנטימנט לאומי רחב, ולא דווקא שיר סקטוריאלי ימני. בעזרת ניתוח של התפתחות הראפ בישראל והשוואה לשירי קרב מקום המדינה, מראה דורצ'ין כיצד השיר והמסר שלו נטועים בתרבות הישראלית ואת ההקשר שבו הוא מובן בעולם.
מדוע נוצר פער בין הרטוריקה הרשמית של המדינה האוסרת כל פעילות מסיונרית זרה והמצב בפועל בו אלפי מיסיונרים חיים ופועלים בסין? שאלה זו עומדת בבסיסו של ספרו החדש של גדעון אלעזר: "Christian Missionaries, Ethnicity and State Control in Globalized Yunnan". טענתו המרכזית של הספר היא כי בנסיבות של עידן הרפורמות, נוצרה התאמה מסוימת בין "פרויקט התירבות" הקומוניסטי והנוצרי, פרויקטים שעד כה נתפסו כמנוגדים זה לזה והביאו לכך שהשלטונות ביונאן מתייחסים לתופעה המיסיונרית בסובלנות יחסית. התאמה זו נוגעת לנושאים כמו תרבות וזהות אתנית, כלכלה ושוק חופשי והיחס לבעיות החברתיות הרבות של מחוז יונאן של העידן הגלובלי ופירוקה של מדינת הרווחה. טענתו היא שבתחומים אלה משחקים המיסיונרים תפקיד משמעותי בקידום שילובם של המיעוטים במערכת הסינית.
"מה זה בכלל אתנוגרפיה היסטורית ואיך עושים את זה?" זו פחות או יותר השאלה שעלתה לניר רותם (האוניברסיטה העברית) במהלך עבודת הדוקטורט שלו כאשר הוא החל לחשוב על המתודה בה ישתמש. הוא ידע בעיקר שהוא עובד על מקרה שהוא היסטורי אבל רצה לחשוב עליו אתנוגרפית. מבחינתו, בסופו של דבר, מדובר באימוץ נקודת המבט האתנוגרפית לצורך ניתוח של מציאות חברתית-תרבותית שנעוצה בעבר והגישה אליה מתווכת באמצעות מקורות מסוגים שונים. במאמר מתאר רותם את הדרך שהובילה אותו לשיטת המחקר הזו ומשרטט מעין מדריך נבוכים ראשוני לגישה:
טובה מהכני-בלקין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון כתבה לבחברת האדם על חוויתיה בשדה המחקר באירלנד, לאחר פרוץ המלחמה. מהכני-בלקין מסבירה כיצד היחס לחוקר עשוי להשתנות בעקבות התרחשויות ואירועים שונים, ועד כמה חוויית האנתרופולוג עלולה להיות מורכבת. תמונה ראשית: הפגנות פרו-פלסטיניות. קרדיט: עיתון Clare Ecco, https://www.clareecho.ie/protest-held-to-show-solidarity-with-palestine-while-crowe-resigns-from-committee/ באוגוסט 2021 הגעתי לאירלנד עם משפחתי: בן זוגי
ראשיתו של גיליון נושא זה העוסק בחיים באי-ודאות, בקבוצת מחקר שהתארגנה בסוף שנת 2019, עת התוודענו למחלה מסתורית בסין, והוא נחתם בעיצומם של ימי לחימה אחרי השבעה באוקטובר 2023, בתקופה שבה מדינת ישראל מצויה באי-ודאות ביטחונית, פוליטית וחברתית הקשה ביותר מאז הקמתה. סיגל נגר-רון, מעורכות הגליון, כותבת לבחברת האדם על תהליך יצירת הגליון.
ד"ר רוית תלמי-כהן חוקרת קהילות באתיופיה ובישראל כבר מעל 15 שנים. אם הייתם מספרים לה בתחילת הדרך שב-2024 היא תקדיש חלק גדול מזמנה להבנת חוויתם של פליטים שברחו בעקבות מלחמת רוסיה אוקראינה ונקלעו לעוד מלחמה, היא כנראה הייתה מופתעת. אולם מאז ה-7 לאוקטובר החיים של כולנו השתנו, וכאנתרופולוגית יישומית היא התאימה את שדות וסוגיות המחקר
איך עושים אנתרופולוגיה באזורי קונפליקט ומלחמה? כיצד הפרספקטיבה האנתרופולוגית מבינה ומנתחת את המתרחש באזורנו בשמונה החודשים האחרונים? האגודה האנתרופולוגית הישראלית מזמינה לכנס השנתי (ה52 במספר!) שיעסוק באנתרופולוגיה במוקדי סכסוך. הכנס יתקיים ביום חמישי ה20.6.2024 באוניברסיטת בר אילן החל מ09:30 בבוקר. המושבים לאורך הכנס יעסקו בהיבטים שונים של המלחמה, העורף, המרחב הציבורי ותרבות תחת אש בעיני
ומה קורה עם החדר שנשאר? איזו משמעות נושאים החפצים, מה מאפשר החלל – אחרי שהבן או הבת נהרגים במהלך שירותם הצבאי? מיה פוגל כותבת על התזה של אסנת שלו נזרי, אשר חקרה את חוויותיהם של הורים שכולים שבוחרים להשאיר את החדר של הילד שנפל. נזרי עוסקת בשכול, בזיכרון ובחומר, בחלל החדר הריק והשימושים השונים בו
ציור התמונה הראשית: Aviad Sajevitch "7 סיבות שבגללן חובה להשוות בין טבח ה-7.10 לבין השואה" (ynet) "שואה שלנו: הלקח שישראל צריכה ללמוד מטבח ה7 באוקטובר" (מקור ראשון) "ה-7 באוקטובר היה שואה?" (הארץ) השנה מציינים את יום השואה הראשון לאחר השביעי לעשירי, ואי אפשר להתעלם מהקו שאנשים רבים לצד ערוצי התקשורת מתחו בין השניים. מצד אחד
פרופ' אורלי בנימין, נשיאת האגודה הסוציולוגית הישראלית בטור מיוחד לבחברת האדם על תפקידם של חוקרים חברתיים בעת משבר: כשמרגרט ת'אצר החלה לרסק את איגודי העובדים באנגליה ולבסס את הסדר הכלכלי-פוליטי שלימים יקרא לו דיוויד הארווי נאוליברליזם, היא קידמה את סיסמת ה- TINA) There Is No Alternative). רבים וטובים באנגליה ובאירופה כולה השתכנעו. לא היתה להם
חצי שנה מאז אוקטובר. המציאות בארץ – הטבח, החטופים, הפנויים והפליטים, המלחמה וההפגנות; לצד מספר ההרוגים והנפגעים האדיר בעזה, המצב ההומניטרי המדרדר, עליית האלימות בשטחים ומצוקת הפליטים – מעוררים הרבה רגשות, מתחים וגם שתיקות. קרדיט תמונה ראשית: שתיל סטוק. צלם: יוסי זמיר. גם העולם האקדמאי בישראל ובעולם סוער. חרמות של אגודות אקדמיות, גופים וחוקרים אחרים
במלחמה האחרונה יצא לכולנו לשמוע אזעקות ולרוץ למקלטים – אבל חשבתם פעם איך החוויה הזו משפיעה על החברה בה אנו חיים? נועה בלוך כותבת על החוויה החושית של שמיעת אזעקה בעקבות מאמרם של (Vannini, Waskul, Gottschalk, and Rambo (2010: (תמונה ראשית מתוך סרטון של כאן | דיגיטל – תאגיד השידור הישראלי) כפי שניתן לראות בצילום
ארועי השבעה באוקטובר והמלחמה שעודנה נמשכת הובילו לפעולות הנצחה שונות ומופעים תרבותיים הקשורים בהנצחה – כמו קעקועים או יום האבל האזרחי, עליהם כתבנו בעבר. מיה פוגל כותבת לבחברת האדם על הבעה תרבותית נוספת, המתבצעת על ידי נשים שונות שבוחרות לצייר ולקשט את ציפורני ידיהן במסרים הקשורים במלחמה. הביטוי הויזואלי של הזכרון או המחאה דרך ציורי
קרדיט לתמונה: Oren Rozen, CC BY-SA 4.0 https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0, via Wikimedia Commons הסוציולוגיה החוקרת את השנה האחרונה משקפת את החברה הישראלית – והייתה זו שנה רצופת משברים. בגליון האחרון שלו, עסק כתב העת סוציולוגיה ישראלית בהפיכה המשטרית ובשבר סביבו התפצל החברה הישראלית. לאחר צאת הגליון, התרחשו אירועי השבעה באוקטובר. עורכי כתב העת, ד״ר טליה שיף, ד״ר
אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על מחקרה העוסק בחינוך בזמן המלחמה הנוכחית. בתחילת אוקטובר 2023 נעקרו מבתיהם אלפי ילדים ובני נוער מאזור עוטף עזה והנגב המערבי, והועברו לחיים ארעיים במרכזי פינוי ברחבי הארץ. מיד עם היוודע גודל האסון, הגיעו אל מרכזי הפינוי מתנדבים צעירים ועובדי חינוך בלתי פורמלי שבאו לסייע בכל הנדרש באותם הימים. השבועות
ברכות לדניאלה אריאלי על פרסום ספרה החדש! אריאלי כותבת על ספרה החדש “An Ethnography of Care Work Across Borders” שהתפרסם בהוצאת Routledge, העוסק בעובדי סיעוד מחו"ל (עובדים זרים). אריאלי כותבת על עובדי הסיעוד בראי התקופה הנוכחית, אחר שמאורעות ה7.10 טרפו את חיינו. היא כותבת על סיפורי הגבורה של רבים מהם בשבעה באוקטובר, על הטיפול שהם
מיד לאחר השבעה באוקטובר, לנוכח הקשיים ואוזלת היד של מערכות השלטון, רבות ורבים התגייסו לספק את הצורך הבסיסי ביותר של חיילי צה"ל, נפגעי הטבח, המפונים/ות ושל מי שמשתייכים/ות לקבוצות מוחלשות אחרות – אוכל. בפגישה של קבוצת המחקר שלנו – קבוצה של אנתרופולוגים ותלמידי/ות מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון אשר חוקרים אוכל – הסתבר
אורלי ניטיס יעקבי כתבה לבחברת האדם על עזיבתה את הרשתות החברתיות בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, ועל המחשבות שנבעו מהעמדה האנתרופולוגית הלא מתוכננת שהצעד הציב אותה בה.
ד"ר אריקה לין וייס היא מרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת דילמות מוסריות בחיי היומיום. עבודותיה המוקדמות עסקו בסרבני מצפון ישראלים ולאחר מכן בתפיסות שונות של "דו קיום" דתי ואתני. בימים אלו וייס מובילה פרויקט מחקר בינלאומי שעוסק בחלופות לשיח והגישה הליברלית כדרך לפרש "דו קיום" במדינות ואזורים שונים, במימון מענק המחקר
ד"ר אופיר שפר, פוסט דוקטורנטית במכון מופת וראשת החוג לחינוך בלתי פורמלי במכללת קיי, כותבת על הקושי לערוך מחקר חינוכי בעת מלחמה ועל המתח שבין חשיבות התיעוד לבין המצב הארעי וחסר הוודאות בו נמצאים המרואיינים. בפוסט מתארת ד"ר שפר את המאבק הפנימי בין הרצון להניע מחקר על חינוך בחירום לצד הספקות על אודות מקומם והתערבותם של אנשי מחקר באירועים טראומתיים. עם פרוץ המלחמה הקימה צוות חוקרות ופנתה לתנועה הקיבוצית ומועצת תנועות הנוער עם הצעה לשותפות. בימים אלו פועל הצוות לאיסוף ותיעוד חוויותיהם של מאה אנשי חינוך בלתי פורמלי במרכזי הפינוי בהם שוהים עקורים ומפונים מעוטף עזה והנגב המערבי.
מאיפה הגיעו הסרטים הצהובים למחאה להחזרת החטופים? מהי ההשפעה של זיכרון הקורונה על ימינו? מדוע מלחמות מסוימות נזכרות יותר וחלק פחות? מה מיקום הנשים בזיכרון? וכיצד תראה האנדרטה של האירועים האחרונים? פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי מהמחלקה לסוציולוגיה אנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית משוחחת עם ויויאנה דייטש במסגרת הפודקאסט "המעבדה" בכאן, לסדרה בת ארבע תוכניות העוסקת בזיכרון הקולקטיבי ובשאלת הזיכרון של מלחמה הנוכחית.
תפקידן של נשים במערך הצבאי במלחמה הנוכחית הפך לבולט כל כך, עד כדי שרבים טוענים ש״תם הדיון על שילוב נשים ביחידות הלוחמות״. חלק מרכזי בדיון תופס תפקידן של נשים בחמ"לים (חדרי המלחמה) השונים, בעיקר בקידמיים שבהם. מחקריה של אילת הראל, פרופ׳ בתכנית לניהול וישוב סכסוכים ובמחלקה לפוליטיקה וממשל בבן גוריון, התמקדו בנשים ששירתו בחדרי מלחמה
מול תמונות המלחמה מעזה, אנו עדים בשבועות האחרונים לתמונות אחרות הזוכות לבולטות רבה: חתונות של חיילים. מה יכול להסביר את החתונות הבהולות והחירומיות הללו? מה פשר ההתענגות הציבורית על "חתונות חרבות ברזל"? ומהו הדבר אשר הופך את התהודה הציבורית שלה זכו החתונות הצבאיות למכשיר חשוב בהנדוס של "תמונת הנצחון" המיוחלת? דנה קפלן (האוניברסיטה הפתוחה) מציעה שלושה
מה הדינמיקה בין מלחמה, חברה וזמן כאשר מדובר ב"סכסוך מתמשך"? איך אפשר להסתכל על הזמן ככוח פעיל ולא כהבניה חברתית? וכיצד המחקרים של האנתרופולוג דון הנדלמן מצביעים על פתיחות הטמונה בהפסקות אש? ניצן רותם מתמקדת באופן שבו הפסקות אש מאפשרות לחשוב על החידה האנתרופולוגית של הזמן ככוח פעיל. רותם מציגה בקצרה את הדיון של האנתרופולוג
בעקבות הטבח הנורא ביישובי עוטף עזה, בפסטיבל "נובה" ליד קיבוץ רעים והקרבות להצלת התושבים, החלו ניצולות וניצולים, חיילות וחיילים, קרובי משפחה, חברות וחברים להנציח את הנרצחים, היקירים, האירועים, הקרבות, הפציעות והטראומה באמצעות קעקועים. ברשתות החברתיות ניתן למצוא עשרות סרטונים ובהם קעקועים שונים עם סמלים לאומיים מעותרים בדם, כיתוב התאריך – 07.10.23, איורים של רקדנים והכיתוב
נייר עמדה שחיברו חוקרות ההגירה האנתרופולוגית רוית תלמי-כהן והסוציולוגית סבטלנה צ'אצ'אשווילי-בולוטין, עם ניתוח ראשוני על מצב אלפי האנשים שנאלצו לעקור מביתם בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה. תלמי-כהן (הקריה האקדמית אונו – ברכות על המנוי החדש!) וצ'אצ'אשווילי-בולוטין (ראשת המכון להגירה ושילוב חברתי, במרכז האקדמי רופין) משלבות את הספרות המחקרית העדכנית ביותר בתחום, יחד עם נסיונן ומחקריהן
האם יש הבדל בין התרבות האמריקאית לתרבות הישראלית בדרכים בהן הן חוות שבויים, את ההיעדרות, ואת משמעויות השיבה? ומה אפשר ללמוד מהבדלים אלו? במאמר שפורסם בכתב העת Critical Military Studies ב-2022, מציגה ד״ר ניצן רותם ניתוח תרבותי של היחס כלפי גלעד שליט הישראלי ובו ברגדל האמריקאי, שהיו כלואים כחמש שנים ושוחררו בעסקת חילופי אסירים, ומשתמשת בו
כיפת ברזל הייתה סמל החוסן הצבאי של ישראל במשך שנים. היא שימשה לא רק ככלי יירוט צבאי אלא גם כדימוי, סמל מפתח שאצר בתוכו תחושת ביטחון ועמידות. אך בלחמה הנוכחית החוסן הצבאי חווה פגיעה קשה, זה ברור, אבל כיצד השפיעה מתקפת הפתע על חוסנו של העורף? רותם קליגר מראיינת את קרול קדרון וד"ר קרן פרידמן
מי אמור לאבחן "מדינה שלמה" בפוסט טראומה? האם כל תרבות מפרשת טראומה באופן זהה? והאם נכון לתייג תחת "פוסט טראומה" כל כאב נפשי שאנו חווים כעת? רותם קליגר מראיינת את קרול קדרון וקרן פרידמן-פלג מבט אנתרופולוגי על המושג ״פוסט טראומה״ והשימושים שלו. לחלק ב, שעוסק במושג החוסן, ראו כאן. בוקר יום שבת ה-7.10.23, ד"ר קרן
ניצן רותם על הזמן והמרחב של הקונפליקט המתמשך ב"שיח לוחמים צוק איתן" דומה שציבורים רחבים בחברה הישראלית התרגלו לסבבי הלחימה בעזה ואינם מוטרדים במיוחד מדיווחים על מתקפות במסגרת המב"ם, אותה מערכה שבין המלחמות. אבל מה באשר לחיילים? כיצד הם תופסים את השיבה ממלחמה כאשר הקונפליקט שבמסגרתו הם לחמו טרם הסתיים? התרבות הישראלית מבררת את השאלות