אילת הראל ושיר דפנה-תקוע כותבות ל"בחברת האדם" על פרויקט תיעוד החיילות בחמ"לים הקדמיים בגזרת עזה בעקבות ה7 באוקטובר, אותו הובילו יחד עם סביונה רוטלוי בעקבות ההאשמות שנשמעו כלפי החיילות בתחילתה של המלחמה: קרדיט תמונה ראשית: מיכל פתאל. בתוך האוקיינוס של העצב, הכאב, האסון, והכאוס שהשתרר במדינה בשבועות הראשונים לאחר התקיפה של חמאס ב7 באוקטובר, התגייסנו
בימים אלו יצא לאור בכתב העת Current Anthropology מאמר משותף של נורית שטדלר מהאוניברסיטה העברית, ואליסה פרינצ'י, מאוניברסיטת בולוניה באיטליה (תלמידת דוקטורט לשעבר של נורית). המאמר מבוסס על עבודת שדה של שתי החוקרות בשני צידי גדר הבטחון, במתחם המכונה קבר רחל. על מנת להבין את הקשר בין קדושה וגבול פיזי החוקרות העלו את השאלה: כיצד אזור
יעל עשור כותבת לבחברת האדם על החוויה שלה כאמא בצל המלחמה, על האופן בו החוויה הזו שינתה את התפיסות המוסריות שלה, על תפקיד האוטו-אתנוגרפיה בהבנה שלה את ההתרחשות הזו- ועל הפרויקט שנולד מתוך הכתיבה האוטו-ביוגרפית שלה. זהו עיבוד להרצאה שניתנה בכנס: "מעבר לחרבות: חשיבה מחודשת על תפיסת הביטחון בעקבות אירועי שבעה באוקטובר" בתאריך 19 ביוני,
האם ניתן לראות בשיר "חרבו דרבו״ שיר ראפ ימני? האנתרופולוג וחוקר המוסיקה אורי דורצ'ין טוען שהוא דווקא שיר שמבטא סנטימנט לאומי רחב, ולא דווקא שיר סקטוריאלי ימני. בעזרת ניתוח של התפתחות הראפ בישראל והשוואה לשירי קרב מקום המדינה, מראה דורצ'ין כיצד השיר והמסר שלו נטועים בתרבות הישראלית ואת ההקשר שבו הוא מובן בעולם.
האם יש הידרדרות במעמדן של נשים בחברה הישראלית העכשווית? מה מקור ההתנגדות לדרישות לשיווין מגדרי ואיך זה מתבטא בתרבות ובחברה הישראלית? במאמרן של תאיר קרזי־פרסלר ואורנה ששון־לוי, אשר פורסם בגליון מיוחד של קריאות ישראליות על המהפכה משטרית ומלחמה הנוכחית, הן מראות כי תהליכי ההתקדמות במעמדן של נשים אינם ליניאריים, אלא לעתים קרובות גל של התקדמות
מיד לאחר השבעה באוקטובר, לנוכח הקשיים ואוזלת היד של מערכות השלטון, רבות ורבים התגייסו לספק את הצורך הבסיסי ביותר של חיילי צה"ל, נפגעי הטבח, המפונים/ות ושל מי שמשתייכים/ות לקבוצות מוחלשות אחרות – אוכל. בפגישה של קבוצת המחקר שלנו – קבוצה של אנתרופולוגים ותלמידי/ות מחקר במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון אשר חוקרים אוכל – הסתבר
ד"ר אריקה לין וייס היא מרצה בכירה בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב וחוקרת דילמות מוסריות בחיי היומיום. עבודותיה המוקדמות עסקו בסרבני מצפון ישראלים ולאחר מכן בתפיסות שונות של "דו קיום" דתי ואתני. בימים אלו וייס מובילה פרויקט מחקר בינלאומי שעוסק בחלופות לשיח והגישה הליברלית כדרך לפרש "דו קיום" במדינות ואזורים שונים, במימון מענק המחקר
תפקידן של נשים במערך הצבאי במלחמה הנוכחית הפך לבולט כל כך, עד כדי שרבים טוענים ש״תם הדיון על שילוב נשים ביחידות הלוחמות״. חלק מרכזי בדיון תופס תפקידן של נשים בחמ"לים (חדרי המלחמה) השונים, בעיקר בקידמיים שבהם. מחקריה של אילת הראל, פרופ׳ בתכנית לניהול וישוב סכסוכים ובמחלקה לפוליטיקה וממשל בבן גוריון, התמקדו בנשים ששירתו בחדרי מלחמה
מול תמונות המלחמה מעזה, אנו עדים בשבועות האחרונים לתמונות אחרות הזוכות לבולטות רבה: חתונות של חיילים. מה יכול להסביר את החתונות הבהולות והחירומיות הללו? מה פשר ההתענגות הציבורית על "חתונות חרבות ברזל"? ומהו הדבר אשר הופך את התהודה הציבורית שלה זכו החתונות הצבאיות למכשיר חשוב בהנדוס של "תמונת הנצחון" המיוחלת? דנה קפלן (האוניברסיטה הפתוחה) מציעה שלושה
אחת הדרישות כיום בדיון האקדמי והסוציולוגי הוא ״להחזיר את הידע שלנו לקהילה״ או ״לשמור על קשר עם הציבור״. אבל האם יש באמת קהילה אחת שחוקרות וחוקרים עומדים מולה? האם הציבור או הקהילות השונות רוצות בכלל לשמוע אותנו? ואיזה שימוש עושים בידע שאנחנו ״מחזירים לציבור״? אורנה ששון-לוי, פרופ׳ לסוציולוגיה בבר אילן, משרטטת את הניסיון שלה כסוציולוגית
ברכות ליגיל לוי על פרסום ספרו החדש יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנותהאלפיים בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה. לרגל פרסום ספרו כותב לוי, פרופ' במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לבחברת האדם. יורים ולא בוכים נולד מהרצאה שנתתי בסוף 2016 שבה הוזמנתי לאפיין את גילוייה החדשים של המיליטריזציה בישראל. ברקע עמדו אז
מאמר של חן ברם, מרצה בכיר לאנתרופולוגיה במכללה האקדמית הדסה ובאוניברסיטה העברית, ושל שלמה פישר, עמית בכיר במכון ון ליר וממ, פורסם בגיליון החדש של מגמות המוקדש לשאלות של דת וכלכלה, דן בנגדים בצה"ל ובמיוחד בתהליכי התחזקות דתית ו"התחרדות" של נגדים המאמר, דת כמשאב להכרה ולחופש: עבודה, מעמד ודת בקרב נגדים בצה"ל, דן בנגדים בצה"ל
דרך מבט השוואתי על פרקטיקות ארגוניות ומבנים תרבותיים, בוחנת העבודה כיצד תצורות שונות של פטריארכיה מעצבות את תחושת הערך וההכרה של נשים בעמדות כוח שונות מקבוצות חברתיות שונות. העבודה נכתבה במסגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובהנחיית אורנה ששון לוי מבר אילן ועדנה לומסקי-פדר מהעברית. עוד על המחקר: נשים שמפעילות כוח מעוררות לעיתים קרובות כעס
תאיר קרזי-פרסלר מנתחת את הפעולה של העברת פתקים בישיבות בצבא כ'פרקטיקות ממוגדרות של עמימות פומבית' המשמשת גברים להפחית מערכן של נשים, אך באותו הזמן מאפשר לנשים לשנות את זרימת הכוח ולשוות לעצמן ערך גם אם באופן זמני ומקומי מאד מאמר חדש של הסוציולוגית תאיר קרזי-פרסלר, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (ורכזת הכנס הסוציולוגי שהתקיים
ניצן רותם על הזמן והמרחב של הקונפליקט המתמשך ב"שיח לוחמים צוק איתן" דומה שציבורים רחבים בחברה הישראלית התרגלו לסבבי הלחימה בעזה ואינם מוטרדים במיוחד מדיווחים על מתקפות במסגרת המב"ם, אותה מערכה שבין המלחמות. אבל מה באשר לחיילים? כיצד הם תופסים את השיבה ממלחמה כאשר הקונפליקט שבמסגרתו הם לחמו טרם הסתיים? התרבות הישראלית מבררת את השאלות
פורסם לראשונה ב-8.3.2019 לקראת ההשקה החגיגית של האסופה מגדר בבסיס, המאגדת 15 מאמרים שמציעים פרספקטיבות חדשות על המפגש בין שירות צבאי ומגדר, ביקשנו מעורכות הספר – אורנה ששון-לוי מאוניברסיטת בר-אילן ועדנה לומסקי-פדר מהאוניברסיטה העברית – לכתוב קצת לדף בחברת האדם על הספר, המאמרים שבו ובכלל על מחקר על צבא ומגדר. אנו מודים לעדנה ואורנה על