מי נחשב למומחה? האם ידע שנוצר על ידי נשים זוכה לאותה הכרה כמו גברים? ואיך כל זה קשור לנשק במדינת ישראל? עמליה סער כותבת על המאמרה החדש ביחד עם שרי אהרוני : " Feminist Vernacular Security Expertise and its Aftermath: A Dialogue During War" שעוסק בקבוצה פמיניסטית יהודית-פלסטינית ייחודית בשם חיים ללא נשק, שמתנגדת להפצת
ד"ר אופיר שפר כותבת לבחברת האדם על שיחה עם מאהר אבו כף, מורה צעיר מהחברה הבדואית בנגב. מתוך ניסיון מחקרי שלא הושלם, נותרה שיחה אחת שמאירה את חוויית החיים של צעירים בדואים בישראל. דרך המפגש עם מאהר מתבוננת שפר במתח שבו חיים צעירים בדואים כיום, ובפער שבין האופן שבו הם רואים את עצמם לבין האופן
הטיעון התרבותי כהסבר למספר האדיר של רציחות ולפשיעה במגדר הערבי (יותר מ50 נרצחים מתחילת השנה), חוזר שוב ושוב במאמרים, נאומים ודיונים בנושא, ממש נושא לאנתרופולוגיה. אבל האנתרופולוגית ד״ר אילת מעוז מראה במחקריה את הסכנה בטענה שהכל תרבותי: ״האלימות בחברה הערבית היא קודם כול, ולפני הכול, עניין תרבותי״, כותב קלמן ליבסקינד במקור ראשון, ״זו שאלה תרבותית״
איך להסביר את המדיניות של ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים שמקדמות שילוב כלכלי של האזרחים הפלסטינים בתוך גל עכור וגואה של הדרתם האזרחית המתגברת? איך משלבים – בלי באמת לשלב? עמליה סער כותבת על הספר "שילוב מתוך הפרדה: האזרחים הפלסטינים בישראל בכלכלה הניאו-ליברלית" בעריכת מיכאל שלו: באיחור אלגנטי של שנה, בערך, אני רוצה לכתוב כאן
ברכות לחמדת גולדברג על אישור עבודת התזה שלה שנכתבה בהנחיית רפי גרוסליק במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. התזה עוסקת בדרך שבה פרקטיקות קולינריות משמשות לבניית שייכות קולקטיבית החוצה גבולות ובאופן שבו "אנו – מוזיאון העם היהודי" מקדם באמצעות השימוש באוכל תפיסות של "ניאו-עמיות יהודית" – מודל המשלב עמיות יהודית ולאומיות ישראלית. . לאחר יותר
גל לוי, חבר סגל במחלקה לסוציולוגיה, למדעי המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה כותב לבחברת האדם על מאמרו החדש שבוחן את היחס לערבים-פלסטינים בישראל ובזירה הדיגיטלית ואת האופנים בהם מעורערת (ואף נמחקת) אזרחותם: ארבעה ימים לתוך מה שהתפתחה להיות המלחמה הארוכה והאכזרית ביותר בה ישראל מעורבת – מלחמה שבין אם נגדיר אותה כמלחמת ג'נוסייד או לא, מתאפיינת
ד"ר אורי מאוטנר החל לאחרונה לשמש כעמית באקדמיית פולונסקי במכון ון ליר שבירושלים. לפני כן, מאוטנר היה עמית מחקר ומרצה לאנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת קיימברידג'. מחקריו עוסקים במפגש שבין האנתרופולוגיה של הדת, האתיקה והפוליטיקה. פרויקט המחקר הנוכחי שלו מבוסס על עבודת שדה מתמשכת ברמלה, שם התגורר במשך כ־14 חודשים ב־2024–2023. המחקר בוחן יחסי שכנות בין יהודים
ד"ר רוית תלמי־כהן כותבת לבחברת האדם טקסט אישי־אתנוגרפי על שפה, הקשבה, והאפשרות להבין גם כשהמילים אינן מספיקות, בעקבות חוויותיה בכנס האנתרופולוגי העולמי שהתרחש לאחרונה בגואטמלה: לפעמים האנתרופולוגיה מתחילה דווקא במקום שאיש לא סימן אותו כמקום של ידע. לא במושב הראשון של הכנס, לא מול מצגת או רשימות ביבליוגרפיות, אלא ברגע שבו שני מבטים נפגשים. כך
רפי גרוסגליק, אריאל הנדל ודניאל מונטרסקו כותבים לבחברת האדם על מסע הבלדי – מושג טעון של טעם, זהות וגבולות בישראל/פלסטין. דרך חומרי גלם, מאכלים, דימויים וסיפורים אישיים, הם עוקבים אחר גלגוליו של ה"בלדי" — מהמטעים בגדה המערבית ועד למסעדות שף בתל אביב — ובוחנים כיצד קטגוריה חקלאית-קולינרית הופכת לשדה מאבק פוליטי, כלכלי ותרבותי. החוקרים מראים
בעקבות הסרטון "הלם קרב" שהעלה הסטנדאפיסט אודי כגן לרשתות החברתיות, ד"ר יעל סקורקוביץ כותבת ל"בחברת האדם" על התביעה להכרה ונראוּת רגשיים בשדה של פוסט טראומה ומצוקות נפשיות. בסרטון, המהווה קטע מהופעת סטנדאפ, כגן משתף את הקהל בהתמודדותו האישית עם הלם קרב בעקבות שירותו הצבאי כלוחם. הקטע זכה לכחצי מיליון צפיות ביוטיוב ולסיקור תקשורתי נרחב. אז
יוליה לרנר כותבת ל"בחברת האדם" על פרויקט התכתבות בין סטודנטית למשפטים במכללת ספיר לסטודנטית למשפטים מעזה. הפרויקט, שיזם כתב עת צרפתי, הגיעה לשיאו עם מפגש של השתיים בפריז ופורסם כספר. לרנר מסבירה לרנר מסבירה כיצד מכתביהן הפכו ממחווה אישית של היכרות והקשבה למסמך תרבותי ופוליטי, ועל האופן בו הוא התקבל במדינות שונות: בתמונה הראשית: עטיפת
הכלנית נבחרה ב2013 לפרח הלאומי. היא עמדה כמוקד חג ונוף ב"דרום אדום" ובמרחבים אחרים, ובאוקטובר 2023 נצבעה באדום של דם וּפחד. עם פרוץ המלחמה היא ניצבה לפתע מול החרב – לא רק כפרח אלא כהתרעת מצפון: עד כמה מוכנה החברה הישראלית להקריב את הערכים ההומניים שלה בשם הכבוד הלאומי והמאבק? כחלק ממדור #צו_השעה כותבת ד"ר
עמליה סער כותבת לבחברת האדם, במסגרת מדור "צו השעה", על תהיות מוסריות שעולות בעת הנוכחית ומביאות אותה כאנתרופולוגית לבחון את עמדתה של ישראל. באמצעות מושג ה"בזות" היא בוחנת את כינונו של הסובייקט הישראלי ומצביעה על כך שהיחס אל הפלסטינים, המגלם תערובת של דחייה ומשיכה, חושף תהליך של התפוררות מוסרית ותודעתית בחברה הישראלית עצמה: השאלה איך
מה הן ההתמודדויות היומיומיות של נשים פונדקאיות? מה הן החוויות מהמסע הארוך הזה – החל מקבלת ההחלטה, השיחה עם בן או בת הזוג, מערכת היחסים עם ההורים המיועדים. ספר קומיקס חדש מספר בדיוק את הסיפור הזה. היומן האתנוגרפי A Tale of Two Surrogates: A Graphic Narrative on Assisted Reproduction (Penn State University Press, 2025) שיצרו
רפי גרוסגליק ואנדרה לוי (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) כותבים לבחברת האדם על מאמר חדש שפרסמו בכתב העת Food and Foodways, שכותרתו Culinary Versatility and the “Mufletization” of Israeli Mimouna Rituals. במאמר עוקבים גרוסדליק ולוי אחר השינויים הקולינריים שחלו במימונה במסעו של החג ממרחב למרחב (ממרוקו לישראל) ומזמן לזמן (מההיסטוריה הקדומה של החג במרוקו, עבור דרך שנות
על רקע תהליכי גלובליזציה שעברו על ההשכלה הגבוהה וההישענות ההולכת וגוברת על מדדים כמותיים בינלאומיים, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה בישראל נוטים בעשורים האחרונים להתאפיין במבט החוצה – בעיקר לארצות הברית. נטייה זו מקבלת ביטוי בנושאי המחקר של הקהילה המחקרית המקומית, בשפות הכתיבה של החוקרים, במרכזי ההכשרה שלהם ובפעילותם הציבורית. אבל מה המשמעות של שינויים אלו? האם לסוציולוגיה
תמונה ראשית: מסע הלוויה בירושלים של החטוף הרש גולדברג פולין שנרצח בעזה. צילום: יוסי זמיר, מתוך אתר שתיל סטוק. ההלוויה היא רגע שמסמן את סוף החיים – אולם מה מתרחש במקרה בו המוות מדווח, אך אין הלוויה משום שהגופה חטופה? מאמרו של אורי כץ "'ואולי כולם טועים"' נקרופוליטיקה של הבניית מוות ואי־מוות ביחס לחטופים מתים"
ברכות לנתליה גוטקובסקי על פרסום ספרה struggling for time! הספר האתנוגרפי, אשר פורסם בהוצאת סטנפורד, עוסק בזמן ככלי פוליטי המארגן את המדיניות החקלאית-סביבתית והשדות החקלאיים, כמו גם את היחסים בין המדינה לחקלאות אזרחיה הערבים-פלסטינים. הערב (שני, 24.3) תתקיים השקת הספר ב"בית של סולידריות" בתל אביב-יפו. גוטקובסקי כתבה לנו על הספר ועל ההשקה שלו: ״בתוך צוק
ד"ר עזרי עמרם מלמד בימים אלו במחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC) במסגרת היותו עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל (Israel Institute). בכנס על חופש אקדמי שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון בינואר האחרון, שיתף עמרם במחשבות על חופש אקדמי מתוך חוויותיו בקליפורניה, כישראלי ובפרט כחוקר של ההיבטים התרבותיים והחברתיים של הסכסוך הישראלי פלסטיני: ״זה היה
לרגל צאת ספרה החדש של פרופסור מירב אהרון גוטמן "עומדים בפני עצמם – על סוציולוגיה עירונית ומזרחיות בישראל" ומתוך עניין רב בעבודתה המחקרית, ערכה עימה רותם קליגר חליוא ראיון מעמיק על חייה ומחקריה. לאורך הראיון, משוחחות אהרון גוטמן וקליגר חליוא על עירוניות, מזרחיות, אקטיביזם אקדמי וסוציולוגיה ביקורתית. יבנה, שנות ה80 המאוחרות. פרופ' מירב אהרון גוטמן,
בן בורנשטיין, פוסט דוקטורנט במרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית, והמנהל האקדמי של תמת אתגר החיים המשותפים במכון ון ליר, כותב לבחברת האדם על עבודת הדוקטורט שלו שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בהנחיית פרופ' ניסים מזרחי ופרופ' הדס מנדל, בה הוא שאל "איך ניתן להבין את ההשלכות של האלימות הפוליטית
צילום תמונה ראשית: יוסי זמיר. מתוך אתר שתיל סטוק. אריאל הנדל ומורי רם כותבים לבחברת האדם על מאמרם (שהתפרסם בזמן הזה ובPolitical Geography). רם והנדל עוסקים במשמעותו הסמבולית והפיזית של בית, ומתוך כך מתמקדים בהרס הבתים הנרחב ברצועת עזה במהלך המלחמה כחלק ממנגון השליטה הישראלית, ובהרס הבתים גם לאחר ה7 באוקטובר – ושואפים להתחקות אחר
בימים אלו (1-30 בנובמבר 2024) מתקיימת באגודה האנתרופולוגית האירופאית (EASA) הצבעה על הצעה להחרים מוסדות אקדמיים ישראלים. חברי האגודה שהעלו את ההצעה הסבירו שהם מעלים אותה על רקע מה שהם מכנים הפרות זכויות האדם השיטתיות המתמשכות בפלסטין ופשעי המלחמה, הפשעים נגד האנושות ורצח העם המבוצעים על ידי ישראל ברצועת עזה. ההצעה קוראת לחברי האגודה: המקבילה
אילו תהליכים תרבותיים וחברתיים הובילו להפיכתם של עולים אשכנזים שהגיעו ארצה לאחר השואה למסמני הדגם ה"כלל־ישראלי"? מה היו האתגרים שעמדו בדרכם? וכיצד תוכנית טלוויזיה משנות ה-80 וה-90 עוזרת ללמוד על החברה? רותם לשם כותב על ספרו החדש "כיצד האשכנזים הפכו לישראלים?" שיצא בהוצאת למדע עיון/מכון בן גוריון: הספר מבוסס על למעלה מ-50 ראיונות שערכתי עם בנות ובני שלושה דורות
על רקע האכזבה והחשש מתמונת העולם הכוזבת שמציגות הפרדיגמות הקיימות, מיכל פרנקל, פרופ׳ לסוציולוגיה באוניבירסיטה העברית, מציעה כינון של פרדיגמה חדשה לחקר ישראל-פלסטין: "פרדיגמה היא מסגרת חשיבה, ואוסף של הנחות יסוד דרכן אנחנו חושבים על המציאות ומנסים לפענח אותה. הפרדיגמה לא מתמקדת רק בתשובות, אלא מגדירה את השאלות שאנחנו שואלים. אני עדיין לא יודעת איך
מיכל קרבאל-טובי כותבת לבחברת האדם על הביטוי "איפה המדינה?", לאור מאמר שכתבה כחלק מהגליון המיוחד "לדבר אחרי 7 באוקטובר״ שהתפרסם בעיונים בשפה וחברה, שערכה יחד עם עמרי גרינברג, ותמר כתריאל. עם פרוץ המלחמה נשמע שוב ושוב הביטוי "איפה המדינה?" עם שינויים קלים – "איפה הצבא?", "איפה כוחות הביטחון?", המסמנות תחושות של הפקרות ונטישה מצד המדינה.
בין שמירת שבת הלכתית, לזמן למנוחה, לבילוי איכותי או לתחביב רציני, ולהקדשת זמן משמעותית למשפחה, מתארת סתיו שופן ביטון, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן כיצד השבת היהודית-ישראלית יוצרת שילובים יצירתיים בין ארגז כלים תרבותי, לבחירה והגשמה אישית. בתמונה הראשית: אסתי וראובן מארץ נהדרת (מתוך מערכון העוסק בדת ובהתאמתה לחיים המודרנייים). במאמר חדש שפורסם
טובה מהכני-בלקין מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון כתבה לבחברת האדם על חוויתיה בשדה המחקר באירלנד, לאחר פרוץ המלחמה. מהכני-בלקין מסבירה כיצד היחס לחוקר עשוי להשתנות בעקבות התרחשויות ואירועים שונים, ועד כמה חוויית האנתרופולוג עלולה להיות מורכבת. תמונה ראשית: הפגנות פרו-פלסטיניות. קרדיט: עיתון Clare Ecco, https://www.clareecho.ie/protest-held-to-show-solidarity-with-palestine-while-crowe-resigns-from-committee/ באוגוסט 2021 הגעתי לאירלנד עם משפחתי: בן זוגי
מה ההשלכות החברתיות של חוות שרתים? ומה המשמעות שהמדינה מאחסנת את כל הנתונים שלה ב׳ענן׳ של חברות פרטיות? מאמר של דן קוטליאר (אוניברסיטת חיפה) ואלכס גקר (אוניברסיטת אמסטרדם) שפורסם בכתב העת Information, Communication & Society מנתח את נימבוס – פרויקט ענק להעברת כל התשתית החישובית של המדינה 'לענן', בו זכו חברות אמזון וגוגל ב-2020. קוטליאר
הספר "מדבר, אי, חומה: נופים סמליים והפוליטיקה של המרחב בתרבות הישראלית" (פורסם בשנת 2019 בגרסה באנגלית בשם "Desert in the Promised Land") מאת יעל זרובבל (אוניברסיטת רטגרס) לוקח את קוראיו למסע בשבילי הייצוגים והמשמעויות של המדבר בתרבות הישראלית. זרובבל מנתחת את ייצוגיו של המדבר בקטעי עיתונות, תמונות, שירים, סרטים, ספרים וראיונות – ואת האופן בו הוא נתפס בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
מה גורם לחברה הישראלית להקצין, לרדת לשוליים, ולעבור תהליך של פירוק פנימי, שמותיר אותה חלשה מול אתגריה הפנימיים והחיצוניים? ספרו החדש של עירן הלפרין, פרופ׳ לפסיכולוגיה חברתית מהאוניברסיטה העברית, טוען שהסיבה היא שנאה, אבל יותר מכך, השחיקה במנגנונים החברתיים שעד לאחרונה ויסתו את השנאה בחברה הישראלית. הלפרין כותב לבחברת האדם קצת על המנגנונים החברתיים שהוא
ברכות ליגיל לוי על פרסום ספרו החדש יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנותהאלפיים בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה. לרגל פרסום ספרו כותב לוי, פרופ' במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לבחברת האדם. יורים ולא בוכים נולד מהרצאה שנתתי בסוף 2016 שבה הוזמנתי לאפיין את גילוייה החדשים של המיליטריזציה בישראל. ברקע עמדו אז
ברכות לד"ר אריז' סבאע'-ח'ורי על זכייתה בתואר סוציולוגית החודש של כתב העת Current Sociology. לרגל הזכייה היא כותבת לבחברת האדם על חשיבותו של המפנה הארכיוני בחקר פלסטין, הפלסטינים והתנועה הציונית וכן על המונח אותו טבעה ארכיוני המידע והחשש (archives of apprehension) שעומדים במרכז מאמרה Settler colonialism and the archives of apprehension. ה"מפנה הארכיוני" הביא לכך
גיא בלזם ונופר לופו (התוכנית למדע, טכנולוגיה וחברה בבר אילן) יוצאים כנגד השיח הבינארי סביב הקורונה והמקרה האיטלקי, אשר משתיק ולא מאפשר שום שיח ביקורתי או אלטרנטיבי במהלך "משבר הקורונה" אנו נחשפים מידי יום לנתונים רבים, גרפים, שקפים כיאה לעידן המידע בו אנו חיים. אולם ניחן כי השיח סביב 'המשבר' מאופיין בהבלטת נתונים אשר מגיעים