ברכות ליגיל לוי על פרסום ספרו החדש יורים ולא בוכים: המיליטריזציה החדשה של ישראל בשנותהאלפיים בהוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה. לרגל פרסום ספרו כותב לוי, פרופ' במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה, לבחברת האדם. יורים ולא בוכים נולד מהרצאה שנתתי בסוף 2016 שבה הוזמנתי לאפיין את גילוייה החדשים של המיליטריזציה בישראל. ברקע עמדו אז
מאמר של חן ברם, מרצה בכיר לאנתרופולוגיה במכללה האקדמית הדסה ובאוניברסיטה העברית, ושל שלמה פישר, עמית בכיר במכון ון ליר וממ, פורסם בגיליון החדש של מגמות המוקדש לשאלות של דת וכלכלה, דן בנגדים בצה"ל ובמיוחד בתהליכי התחזקות דתית ו"התחרדות" של נגדים המאמר, דת כמשאב להכרה ולחופש: עבודה, מעמד ודת בקרב נגדים בצה"ל, דן בנגדים בצה"ל
דרך מבט השוואתי על פרקטיקות ארגוניות ומבנים תרבותיים, בוחנת העבודה כיצד תצורות שונות של פטריארכיה מעצבות את תחושת הערך וההכרה של נשים בעמדות כוח שונות מקבוצות חברתיות שונות. העבודה נכתבה במסגרת המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן ובהנחיית אורנה ששון לוי מבר אילן ועדנה לומסקי-פדר מהעברית. עוד על המחקר: נשים שמפעילות כוח מעוררות לעיתים קרובות כעס
תאיר קרזי-פרסלר מנתחת את הפעולה של העברת פתקים בישיבות בצבא כ'פרקטיקות ממוגדרות של עמימות פומבית' המשמשת גברים להפחית מערכן של נשים, אך באותו הזמן מאפשר לנשים לשנות את זרימת הכוח ולשוות לעצמן ערך גם אם באופן זמני ומקומי מאד מאמר חדש של הסוציולוגית תאיר קרזי-פרסלר, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן (ורכזת הכנס הסוציולוגי שהתקיים
ניצן רותם על הזמן והמרחב של הקונפליקט המתמשך ב"שיח לוחמים צוק איתן" דומה שציבורים רחבים בחברה הישראלית התרגלו לסבבי הלחימה בעזה ואינם מוטרדים במיוחד מדיווחים על מתקפות במסגרת המב"ם, אותה מערכה שבין המלחמות. אבל מה באשר לחיילים? כיצד הם תופסים את השיבה ממלחמה כאשר הקונפליקט שבמסגרתו הם לחמו טרם הסתיים? התרבות הישראלית מבררת את השאלות
פורסם לראשונה ב-8.3.2019 לקראת ההשקה החגיגית של האסופה מגדר בבסיס, המאגדת 15 מאמרים שמציעים פרספקטיבות חדשות על המפגש בין שירות צבאי ומגדר, ביקשנו מעורכות הספר – אורנה ששון-לוי מאוניברסיטת בר-אילן ועדנה לומסקי-פדר מהאוניברסיטה העברית – לכתוב קצת לדף בחברת האדם על הספר, המאמרים שבו ובכלל על מחקר על צבא ומגדר. אנו מודים לעדנה ואורנה על