אנחנו רגילים לחשוב על אנטיביוטיקה כעל תרופה, כחומר כימי שנועד להרוג חיידקים. אבל בהודו האנטיביוטיקה היא הרבה יותר מזה. היא מתווכת בין רופא למטופל, בין עובד למעסיק, בין חקלאי לשוק העולמי, בין המדינה לאזרחיה. היא מאפשרת למערכות שלמות להמשיך לתפקד גם כאשר התשתיות שעליהן הן אמורות להישען אינן מתפקדות. במובן הזה, אנטיביוטיקה אינה רק תרופה.
הספר, אשר פורסם בהוצאת SUNY, סוקר את הקוטייאטם שהוא צורה עתיקה ומסורתית של תיאטרון-טכס שמעלה מחזות סנסקריט מימי הביניים בקרלה, הודו. לאורך הדורות האחריות על הקוטייאטם עברה בירושה בקרב שתי משפחות מטרילינאריות של "עוזרי מקדש". משפחה אחת הכשירה את השחקנים, והשנייה את המתופפים, השחקניות ואומני האיפור. עד כמה שידוע לי, זהו התיאטרון המסורתי היחיד בעולם
עלה לרשת ב-11.2.2017 במסגרת האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, ראיין קובי מידן את האנתרופולוג דניאל נווה. נווה – אנתרופולוג המתמחה בקבוצות של ציידים לקטיים, משוחח עם מידן אודות הגישה וההתיחסות למוות בתרבויות שונות בעולם. השיחה עוסקת בנוהגי קבורה, אבל ובהיבטים הסימבוליים שבמוות. נוה מציג טיפולוגיה משולשת להתייחסות אל המוות – הראשונה היא שהמוות משחק תפקיד