בין הבית המתהפך על יושביו לבית האל-ביתי
בעקבות פרסום גיליון מיוחד של ׳קריאות ישראליות׳ על הגירה ופליטות בישראל לאחר שבעה באוקטובר, כותבות העורכות האורחות הללי פינסון ואורית גזית על הרעיון מאחורי הגליון, המאמרים שמאוגדים בו ולמה הן התמקדות במושג ׳הבית׳.
כשעדנה ותמר (עדנה לומסקי-פדר ותמר הרמן, העורכות הראשיות של "קריאות ישראליות") פנו אלינו לערוך את הגיליון המיוחד, העשירי במספר, של "קריאות ישראליות", הבנו יחד כבר בתחילת הדרך, באופן כמעט אינטואיטיבי, שהגיליון יתמקד בשאלת הבית. שאלה זו נראתה לנו מתבקשת, וכמעט הכרחית, לנוכח אירועי השנים האחרונות בישראל, ובכללם המאבק הציבורי הסוער סביב הרפורמה/ההפיכה המשפטית ב-2023, שבעה באוקטובר, והמלחמה המתמשכת בשנתיים וחצי האחרונות.
במהלך תקופה זו, אלפי משפחות מיישובי הנגב המערבי, עוטף עזה וצפון הארץ נעקרו מבתיהן, וכשני מיליון פלסטינים בעזה עדיין עקורים. במקביל הלכה וגברה ההגירה מישראל – נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על זינוק חסר תקדים ביוצאים מהארץ לטווח ארוך מאז 2022. מגמה זו מצטרפת לתנועות הֲגירה מישראל ולישראל שקדמו למצב המלחמה המתמשך, כגון ההגירה מאוקראינה ומרוסיה לישראל בצל המלחמה הנמשכת בין השתיים משנת 2022, הגירה פנימית של פלסטינים אזרחי ישראל אל ערים יהודיות בצפון ובדרום, עקירה של פלסטינים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון, ונוכחות הולכת וגדלה של מהגרי עבודה, ושל ילדיהם שנולדו בישראל, בחברה הישראלית.
הצבנו במרכז הגיליון שני דימויים משלימים – הבית המתערער והמתהפך על יושביו והבית האל-ביתי, מתוך הבנה שדימויים אלה, על הרגשות המלווים אותם ומשטר האזרחות שמכונן אותם, מאפשרים לנו לבחון מגמות עכשיוויות בהגירה בהקשר הישראלי – מעברים בתוך, אל ומבית תרבותי ולאומי שסוע המצוי במשבר עמוק מתמשך. דימויים אלו גם מאפשרים להרחיב את הדיון מהבית החומרי והקונקרטי לניתוח הבית כסביבה חברתית, פוליטית ורגשית של שייכות למדינה ואזרחות, והם שזורים כחוט השני בין "קריאות הכיוון" והמאמרים בגיליון המיוחד.
דימוי הבית המתנדנד, המתערער והמתהפך על יושביו, מאפשר לנו לבחון מחדש את הקשר שבין הגירה לאזרחות רגשית (Affective Citizenship) בישראל – האופנים שבהם המדינה קושרת אליה את אזרחיה, מעצבת ומנהלת את רגשותיהם האזרחיים. עזיבת בית הנתפס כמעורער ורעוע מהווה אף היא פרקטיקה אזרחית המארגנת מחדש יחסי שייכות, אחריות וציפייה בין האזרחים למדינה, והיא מלווה בדרך כלל בנרטיב רגשי ומוסרי, כפי שעולה, למשל, מקריאת הכיוון של יוליה לרנר. עזיבה זו נוגעת גם לאופנים שבהם נתפס הבית שנותר מאחור ולחרדת הנטישה של הנותרים, כפי שמשתקף מקריאת הכיוון של אדריאנה קמפ. היא אינה ייחודית לישראל, ומהווה סימפטום של אזרחות ליברלית מתערערת בעידן אינסטרומנטלי של ניידות גוברת—"אקזיט ליברלי בזמנים א-ליברלים". רווית תלמי-כהן וסווטלנה צ'אצ'אשווילי-בולוטין מאירות פן נוסף של בית מתערער זה, כאשר שני עולמות-בית נמצאים בסכנה בו-זמנית. כך, מהגרים שהגיעו לישראל ממדינות השרויות במלחמה, מצאו עצמם חיים בישראל במצב של "מלחמה כפולה", כאשר הבית חדל לשמש כעוגן יציב, ונהפך למצפן מפוצל המוסיף לתבוע דאגה ופעולה ממספר מוקדים בו-זמנית, ללא אפשרות להניח את הגוף ואת תשומת הלב באחד מהם.
האל-ביתי (The Uncanny), כדימוי מרחבי-פוליטי-רגשי משלים, מציע לנו לחשוב על הקשר שבין היחיד למדינה, ועל תנועה של יחידים וקבוצות בתוך המדינה, ממנה ואליה, דרך מושג הבית הפרוץ, החרוך, המפויח והשבור, על שרידי החיים הקודמים שנחיו בו. מרחב זה עשוי להֵחֲוות על-ידי העצמי הפרטי והקולקטיבי כבזוי (Abject), דחוי ומעורר אימה. רגש האימה, כשריד וכסמל לאירועי העבר שהתרחשו במרחב זה, נותר כמו מקופל בתוך המרחב ומוסיף לדבֵּר מבין ההריסות, כפי שעולה מקריאת הכיוון של אורית גזית, העוסקת במרחב הגבול של עוטף עזה לאחר שבעה באוקטובר, 2023, ובמידה רבה גם במרחב המדינתי כולו כמרחב אל-ביתי של ביטחון אונטולוגי מתעתע (Deceptive Ontological Security). דימוי זה תופס גם את הזרות המאפיינת את חוויית חייהן של קבוצות שונות ומגוונות בישראל, במרחבי הגבול שבצפון המדינה ובדרומה – כפי שעולה, למשל, ממאמרה של יעל גרינשטיין, העוסק בעקירוּת של תושבי הצפון מ-2023 ואילך בעקבות המלחמה, ומקריאת הכיוון של תמר הרמן וליאור יוחנני, המצביעה על הֶרכב העוזבים את הארץ ומגמות בקרב העוזבים הנובעות, בין היתר, מחוויית זרוּת יסודית בקרב קבוצה זו.
בציר שבין הבית המתהפך על יושביו לבין הבית האל-ביתי מתמקמים גם מאמרי הגיליון המיוחד. על כן אנו מציעות לראות באסופת המאמרים שבגיליון גם תמונת מצב של האופנים המגוונים והמקוריים שבהם נחקרת תופעת ההגירה והפליטוּת בזירה הישראלית בזמן הזה. מאמרים אלה חוצבים נתיבים חדשניים ואלה יכולים לשמש בסיס לפיתוח תוכנית מחקר מקיפה. הגיליון מתמקד בשלושה נתיבים. הנתיב הראשון הוא חקר הֲגירה דרך ההתמקדות בלא-אנושי – מארטיפקטים ותרבות חומרית ועד הגירת מינים ביולוגיים פולשים.
כך, למשל, מציעים ריקי ענתבי, נועה בלוך ולירון שני במאמרם נקודת מבט חדשנית, המרחיבה את הדיון בתופעת ההגירה בישראל באמצעות התמקדות בהגירה והשתקעות של מינים ביולוגיים פולשים דוגמת הפרא, האקליפטוס והמיינה. המאמר בוחן תפיסות תרבותיות ביחס למינים זרים בישראל, ומדגים כיצד הדיון בהגירת מינים פולשים וביחסה של החברה הישראלית אליהם מאפשר לחשוף הגיונות תרבותיים רחבים יותר של שייכות, ילידיות, זרות, קבלה ודחייה.
מכיוון אחר, במאמר "איפה העוגה?" מרחיבים משכית הודסמן, אורטל סלובודין וניר אביאלי את הדיון בהגירה דרך ההתמקדות בחפצים ובפרקטיקות חומריות יומיומיות. מאמר זה מציג "אתנוגרפיה בהולה" שנערכה בקרב עקורי קיבוץ בנגב המערבי לאחר שבעה באוקטובר, ומתמקד במיזם אפיית עוגות יום הולדת לילדים שפונו למלונות בים המלח. בדרך זו מתגלה העבודה החברתית המתהווה סביב ארטיפקט שגרתי לכאורה, עוגת יום הולדת, כעדשה עשירה לבחינת עבודת הטיפול האזרחית המתארגנת בין נשים בתנאי עקירות.
הנתיב השני הוא חקר הֲגירה וזמן – הגירה כמכוננת תפיסות של זמן, והזמן כשחקן בתהליך ההגירה. הציר הטמפורלי, שזוכה לתשומת לב מעטה במחקר ההגירה, תופס בגיליון זה מקום מרכזי, עובר כחוט השני בין מאמרי הגיליון. כך, למשל, במאמר על אודות השתלבותם ההשכלתית של יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל, מציעים יריב פניגר, אנסטסיה גורודזייסקי, חנה איילון ואייל בר-חיים לבחון כיצד שני היבטים טמפורליים של הגירה – גיל ההגירה בילדות ושנת ההגירה – משפיעים על ההישגים ההשכלתיים של מהגרים. יעל גרינשטיין ניגשת לממד הטמפורלי במאמרה מכיוון אחר – לא דרך שנת ההגירה, אלא באמצעות מבט על חלוף הזמן בתוך אירוע עקירה. דרך ראיונות עם הורים עקורים מהגליל העליון לאחר מלחמת "חרבות ברזל" בוחן המאמר שתי נקודות זמן קריטיות מובחנות – החודשים הראשונים לעקירה, ובחלוף שנה מהפינוי, ומצביע גם על הקשר ההדוק בין זמן למרחב, כאשר הזמן מעצב את האופן שבו חווים העקורים הן את המרחב שממנו נעקרו, והן את הבית, הזמני או הקבוע, שבו התיישבו מחדש.
הנתיב השלישי הוא חקר הגירה מפרפסקטיבה מרחבית, המתמקדת בקשר שבין מוביליות למרחב, לאזרחות עירונית ולשאלות של מעמד וכח. כך, למשל, מוטי גיגי וארז צפדיה מראים כיצד בשדרות, כמו בערי פיתוח אחרות, ההגירה הפנימית של עולי ברית המועצות, של גרעינים תורניים ושל משפחות צעירות ממעמד בינוני-נמוך אל תוך העיר לא הייתה תהליך מקרי או "אורגני", אלא נוהלה על-ידי המדינה באמצעות תוכניות בנייה מואצות, תקנות חירום והסכמי גג שנכפו על הרשויות. כך, מהלך זה לא נבע ממיקומם הכלכלי, אלא ממדיניות ממוסדת שמָּחֲקה את אזרחותם העירונית מבלי לספק לה חלופה. מכיוון אחר, אסף משולם, תוויבה מג'דוב ועידית פסט בוחנים הגירה פנימית של פלסטינים אזרחי ישראל ממעמד הביניים מהצפון ומהמשולש לאזור הדרום. המאמר בוחן סוגיה זו דרך הפריזמה של בחירת בתי ספר לילדים, ומראה כיצד בחירת בית הספר אינה רק תוצר לוואי של הגירה וניעות במרחב – היא מהווה בחירה מכוננת המניעה את תהליך ההגירה, ומצויה בהצטלבות שבין שאיפות לניעות חברתית ובין הצורך בשימור הזהות הפלסטינית.
אורית אונגר והילה צבן מציעות נתיב מרחבי-מעמדי אחר, המתמקד ב"הֲגירה פריווילגית"—הגירת אורח חיים של ישראלים לתאילנד. "הגירה תירותית" זו אינה אקט של "קריעה" מהבית הישן המתערער. היא נחווית על-ידי הישראלים השוהים בתאילנד כשהייה "ארעית קבועה". הישראלים בתאילנד בונים "בועה טרנס-לאומית" שבה הם משמרים את ישראליותם – הבאה לידי ביטוי בקהילתיות, בשפה ובמוסדות – תוך שהם מנכסים לעצמם את "הפַּשטות" המקומית ואת דימוי "גן העדן" של החיים בדרום הגלובלי. הבית, בקריאה זו, נתפס כנייד, זמני ופריווילגי, אך בה בעת הוא גם בית מתנדנד של מי שמבקשים לשמר את מה שהם תופסים כ"ישראליות", תוך שהם בורחים ממנה לזמן-מרחב אחר במדינה "זרה".
המאמר החותם את האסופה, "אובדים זרים בישראל", מציע מבט מחודש על המדיניות כלפי מהגרי עבודה בישראל, ומתכתב עם הדיון במאמר הפותח של הגיליון, העוסק בהזרה וקבלה של "מינים פולשים". במאמר זה מציעים רותם זמיר, חנוך בן-פזי ויעל מאיר קריאה ביקורתית של מדיניות הגירת העבודה הישראלית דרך מושג "הביו-הוספיטליטי" – משטר של הכנסת אורחים מותנית, התוחם את הסובייקט לגוף-עובד, שמצוי תחת ניהול ביו-פוליטי מַתמיד. דרך עדשה זו, מפרק המאמר את טכניקות הממשליוּת והביו-פוליטיקה המצויות ביסוד מדיניות ההגירה, וחושף כיצד הן מעצבות משטר גבולות היררכי, המחזק את הארעיות של העובדים הזרים. ניתוח משטר זה של הכנסת אורחים מותנית, מצביע גם על האופן שבו "זרות" אינה מאפיין של המהגרים עצמם בתוך המרחב העירוני, אלא הבניה של שיח ממסדי, המשרתת אינטרסים ביו-פוליטיים ולאומיים.
כך, הגיליון המיוחד שערכנו לא מציע תשובה סדורה וסגורה לשאלות של הגירה ופליטוּת בישראל. במקום זאת הוא מציע מַפָּה – ריבוי של נקודות מבט, מקרי מבחן, מתודולוגיות ושאלות מחקריות, המשרטטות מחדש את גבולות התחום של חקר ההגירה והפליטוּת בישראל של שנת 2026. במקום חלוקה בינארית בין הגירה כפויה לרצונית, הגירה נכנסת ויוצאת, ותיקים וחדשים, אנו מציעות מגוון רב-ממדי של קשרי גומלין בין זמן, מרחב, יחסי כוח, שייכות ואזרחות. בתוך כך, אנו מציבות את סוגיית ההגירה בתוך הדיון בשאלה היסודית של הגבולות הפוליטיים, המרחביים והרגשיים של "הבית" הישראלי – מי נכלל בו ומי נדחק ממנו, על מה הוא שומר ואילו סדרים חברתיים, פוליטיים ומוסריים הוא משמר, מה מייצר הערעור של יסודותיו, ומהו המחיר הנדרש כדי לשמרו כמרחב של חיים ראויים עבור יחידים וקהילות בעת הזו.
לגיליון המלא: https://www.kriot.co.il/
עוד בנושא: