פרסומים חדשים

מה הופך מרכז גאה ליותר מבניין? איך נוצרת קהילה, ואיך מרחבים הופכים למוקדים של אקטיביזם, שייכות ושינוי חברתי? ביום רביעי ה-5.8 יתקיים אירוע לכבוד השקת ספרם החדש של חן משגב וגילי הרטל:  LGBTQ+ Centers and Organizations: Spaces of Sexual Politics, Activism, and Social Relations , שראה אור בהוצאת Routledge. הספר יוצא מהסיפורים של המרכז הגאה בתל אביב והבית הפתוח בירושלים, ומציע מבט רחב יותר על התפקיד שממלאים מרכזים וארגונים גאים בערים, בקהילות ובחיים הלהט"בים ברחבי העולם.

ביום בהיר אחד אי אז בשנת 2012, נפגשנו, חן וגילי, לשיחה וקפה על שולחן קרן קיימת מעץ ברחבה המוצלת שלפני החוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם שבאוניברסיטת ת״א, כשהחוג עוד היה פעיל (טרם נסגר) וממוקם בלבה של שכונת אפקה היוקרתית והשקטה. שנינו היינו אז דוקטורנטים, חן בחוג לגיאוגרפיה בת״א וגילי בתוכנית למגדר בבר-אילן, וחברה משותפת התעקשה שנכיר וניפגש, וכך היה. מצאנו שפה משותפת, מחקרית וחברית, ועניין משותף במחקר העוסק בסוגיות להט״ב וקוויר, ובעיקר פוליטיקה קווירית ומרחב. בדוקטורט של חן פרק אחד הוקדש למרכז הגאה בת״א, וגילי חקרה בדוקטורט שלה גם כן את המרכז וגם את הבית הפתוח בירושלים. נסענו יחד לכנסים ברחבי העולם, כתבנו ביחד מאמרים ופרקים בספרים, והמפגש ההוא בשולחן העץ שבאפקה הפך במהלך השנים שחלפו מאז לשותפות אקדמית עמוקה ורצינית, וגם לחברות אישית אמיצה. נראה כי שיאה של השותפות הזו בספר המשותף שכתבתנו ויצא כעת לאור בהוצאת ראוטלדג׳ הבריטית-אמריקאית, ונקרא: LGBTQ+ Centers and Organizations: Spaces of Sexual Politics, Activism, and Social Relations. 

הספר עוסק בתופעה אשר קיימת בערים מרכזיות בעולם המערבי ובעיקר בצפון אמריקה ואירופה המערבית, כבר מספר עשורים, וזו התופעה של מרכזים להט״בקים. מרכזים אלו הופיעו לראשונה בבריטניה וארה״ב בערים כמו מנצ׳סטר, לונדון, לוס אנג׳לס וניו-יורק בסוף שנות השבעים ובמהלך שנות השמונים של המאה ה-20, וכיום הם נפוצים בערים רבת נוספות בעולם, כולל מחוץ למערב אירופה וצפון אמריקה. אלו מוסדות המשמשים תשתית תרבותית, חברתית ופוליטית קהילתית. מאז הקמתם הפכו מרכזים אלה לזירות מפתח בהתארגנות הקהילתית ובחיים הפוליטיים של להט״בקים, ובעשורים האחרונים הם הפכו למוקדים ממשיים של פעילות פוליטית ותרבותית עבור קבוצות זהות מגוונות בתוך הקהילה. הספר יוצא מנקודת הנחה שמרכזים אלה אינם רק מרחבי מפגש או נותני שירותים, אלא מרחבים חיים שבהם מתגלמות תפיסות מתחרות באשר לאופי הרצוי של הקהילה הגאה, ושבתוכם באות לידי ביטוי שאלות רחבות יותר על כוח, זהות ופוליטיקה עירונית. משום כך, בחינה ממוקדת של מרחבים אלה משמשת עדשה פורייה להבנת הפוליטיקה העירונית הגאה בכלל, לא רק בהקשר הישראלי. הספר עצמו סוקר את הכתיבה המחקרית בתחום, ומצביע על מיעוט מפתיע של כתיבה ומחקר על מרכזים אלו, אף על פי שהם משמעותיים ומשמשים שחקן משמעותי בחיי קהילות גאות ברחבי העולם, ובמאבקיהן לשוויון זכויות. היעדר מפתיע עוד יותר, עליו מצביע הספר, הוא בכתיבה המרחבית, אם זה בסוציולוגיה האורבנית, הגיאוגרפיה החברתית או התכנון, שמתעלמת מזה עשורים מהתופעה באופן כמעט מוחלט. 

תרומה מרכזית של הספר היא הבחנה בין שני מודלים ארגוניים שבהם פועלים מרכזי גאווה בעולם. המודל הראשון הוא המודל האוטונומי, מרחב המנוהל בידי פעילים ועמותות של החברה האזרחית ללא תלות ממשלתית משמעותית, מודל הרווח ברוב מדינות העולם ועולה בקנה אחד עם הרעיון של NGOs’ כלומר ארגוני חברה אזרחית ללא מטרות רווח. המודל השני, שהמחברים מכנים מודל היברידי, משלב תשתית ומימון עירוניים או ממשלתיים לצד מאפיינים של ארגוני חברה אזרחית כגון עבודת מתנדבים, גיוס מימון מקרנות פילנטרופיות וניהול בידי ועד מנהל מתנדב. הספר עצמו מתמקד במחקר אמפירי שנערך במשך שנים על ידי המחברים בערים ת״א וירושלים. המקרה הישראלי מאפשר לבחון את שני המודלים זה לצד זה ולעקוב אחר האופן שבו מרכז נתון עובר, משתנה או משלב ביניהם עם הזמן, ובכך תורם נקודת מבט ייחודית שאינה נשענת רק על המסורת האנגלו-אמריקאית ששלטה היסטורית בתחום מחקרי המיניות והמרחב, אלא מציעה זווית ראייה דרום-מזרחית ופריפריאלית (במובן הגלובלי) המעשירה את התיאוריה הקיימת בתחום.

הספר בנוי סביב שלושה צירים גיאוגרפיים מרכזיים. הציר הראשון הוא הפוליטיקה של מרכזים גאים, כלומר האופן שבו יחסי כוח פועלים בתוכם ומסביבם, האופן שבו אקטיביזם ותנועות חברתיות עירוניות מתנהלים ומבוצעים במרחב, והדינמיקה שבין מוסדות שלטוניים לקהילות המיוצגות דרך תהליכי תכנון ומדיניות. הציר השני הוא בניית קהילה, קיימות ופרקטיקות, ועוסק באופן שבו מרכזים גאים משרתים תת קבוצות שונות בתוך הקהילה, ובהן טרנסג'נדרים, בני נוער, מיעוטים וקשישים, שכל אחת מהן חווה את אותו המרחב הפיזי והחברתי בדרך שונה. הציר השלישי הוא יחסים חברתיים, העוסק באופן שבו זהות, סובייקטיביות ויחסי כוח נפגשים בתוך ארגונים ותנועות חברתיות, לרבות דיון במרחבים בטוחים ביחס לגיל ולמגדר.

כל אחד מפרקי הספר מעגן צירים אלה במקרה בוחן קונקרטי. פרק אחד בוחן את הקבוצה "טרנסים במרכז" הפועלת בתוך המרכז הגאה בתל אביב, ומפתח מתוך כך תפיסה תיאורטית ואמפירית של אקטיביזם מרחבי, המבססת את הטענה שאקטיביזם כזה מאתגר ומערער את המרחב עצמו שממנו הוא צומח. פרק אחר, המבוסס על ראיונות עם נשים שהיו מעורבות בפוליטיקה של המרכז בתל אביב לאורך העשור האחרון, בוחן מנקודת מבט מגדרית כיצד היררכיות מגדריות ממשיכות להתקיים חרף שינויים פוליטיים, ומצביע על מתחים בין הומונורמטיביות והומולאומיות לבין אינטרסקציונליות והבנה רב שכבתית של זהות מינית ולאומית. פרק שלישי עוסק בגברים גאים מבוגרים הפעילים באותו מרכז, ומראה כיצד קבוצה זו בונה לעצמה מרחב פעולה הן בקרבה למוסד העירוני והן בסטייה ממנו, תוך יצירת מציאות מורכבת שאינה דיכוטומית ומאפשרת פעולה פוליטית בתוך הזרם המרכזי ולמרותו גם יחד.

פרק נוסף עוסק בבית הפתוח בירושלים ובתפקידו בייצור תחושת ביטחון במצעדי הגאווה השנויים במחלוקת בעיר, תוך התייחסות למרקם הדמוגרפי המורכב של ירושלים ולפיתוח הדרגתי של הנהגה וידע משותף בקרב פעילים. פרק אחר בוחן את הזיקה שבין תכנון עירוני לפוליטיקה מינית דרך שלוש תפיסות של צדק, צדק חלוקתי, צדק פרוצדורלי והכרה, ומראה שהמרכז הגאה בתל אביב מספק דוגמה ברורה לצדק חלוקתי ופרוצדורלי, בעוד שבחינתו דרך מושג ההכרה מעלה תמונה מורכבת יותר, שבה ההכרה הגוברת בקהילה הגאה בתל אביב היא בו זמנית חלקית ומוגבלת לחלקים מסוימים בלבד של הקהילה. פרק נוסף בוחן כיצד טראומות עירוניות קולקטיביות, ובהן הירי בבר-נוער בתל אביב ופיגועי הדקירה במצעדי הגאווה בירושלים בשנים 2005 ו-2015, מונצחות במרחבים אלה, ומדגים כיצד מרכזי הגאווה מתפקדים כמוקדים אפקטיביים לגיבוש קהילה, הנהגה ופוליטיקה. הפרק החותם את הספר סוקר כיוונים חדשים בהתפתחות מרכזים גאים, ובהם פתיחתו של מרכז ייעודי לטרנסג'נדרים בתל אביב, והופעתם של מרכזים חדשים בערי פריפריה וביניים בישראל כמו רמת-גן, פתח-תקווה, מודיעין, רעננה, קרית-ביאליק ועוד, כדי להראות תהליך מתמשך שבו מרכזי הגאווה משתנים והופכים לשחקנים מרכזיים יותר בפוליטיקה המקומית של אקטיביזם קהילתי ויחסים חברתיים.

חשיבותו של הספר מעוגנת בכמה כיוונים. ראשית, הוא ממלא חלל מחקרי ממשי, שכן בעוד קיימים ספרים העוסקים במיניות, באקטיביזם או במרחב עירוני בנפרד, אין כמעט ספרות המציעה טיפול שיטתי ומעמיק באורך ספר במרכזים גאים עצמם כמוסדות מרחביים ופוליטיים. שנית, הבחירה במקרה הישראלי מאפשרת לחשוף ולהשוות בין שני מודלים ארגוניים מרכזיים הפועלים בעולם כולו, ובכך תורמת תרומה תיאורטית שחורגת מגבולות ישראל. שלישית, הספר מביא לתחום המחקר על גיאוגרפיות של מיניות נקודת מבט הנשענת על ניסיון אמפירי עשיר מחוץ לצפון האנגלו-אמריקאי, המאתגרת ומרחיבה הנחות תיאורטיות שהתפתחו בעיקר מתוך הקשרים מערביים. רביעית, ואולי החשוב מכול, הספר יוצא לאור בעת שהאקלים הפוליטי הגלובלי עובר תפנית משמעותית, מפרוגרסיביות וליברליזם כלפי שמרנות חדשה, הומופוביה ופשעי שנאה גוברים במדינות רבות. על רקע זה, תיאור מדויק ומעוגן מרחבית של האופן שבו קהילות גאות בונות, מגנות ומעצבות מחדש את מרחביהן שלהן הופך לרלוונטי במיוחד, שכן הוא מספק כלים להבנת הדרכים שבהן קהילות אלה שורדות, מתארגנות ומתמודדות עם איומים גוברים על זכויותיהן, ובכך תורם הן לשיח האקדמי והן להבנה מעשית של חוסן קהילתי בעידן של נסיגה בזכויות אדם.

תמונה ראשית: המרכז הגאה בת"א. צילום: חן משגב.

עוד בנושא: