ברכות

ברכות חמות לד״ר עודד מרום על הצטרפותו לסגל המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבר אילן!

רבים מאיתנו נדחפים כבר בשלבים מוקדמים של הקריירה האקדמית להגדיר את הזהות שלנו כחוקרים—לסרטט פרופיל אקדמי שיבהיר לאחרים מהם תחומי העניין, הגישה המחקרית וסדר היום שמנחים את עבודתנו בכללותה. לצד הבהירות שההגדרות האלה מאפשרות, הן גם עשויות להרגיש כובלות ומגבילות. לרגל קבלת התקן, עודד מרום מתבונן לאחור על המסלול שעיצב את המחקר שלו וקורא לנו לחשוב על הפרופיל המחקרי שלנו לא כעל עוגן המקבע אותנו בשדה, אלא כעל יצור חי המתעצב ומתפתח יחד עמנו.

.

באחת השבתות, כאשר עוד התגוררנו בלוס אנג'לס, התארחתי עם משפחתי לארוחת שבת בביתו של רב מקומי. הרב, חב"דניק חביב כבן חמישים, חלק עמנו בשיחה את השימושיות שהוא מוצא לבינה המלאכותית בעבודתו היומיומית, ובעיקר את התרשמותו מכמה המכונה יודעת לחזות את צרכיו האישיים. שיא הפתעתו, הוא סיפר, היה כאשר יום אחד, בעודו משוחח עם הממשק, עבר האחרון כבדרך אגב לדבר אתו ביידיש. מתוך סקרנות, הרב החליט לשאול את המכונה מה היא יודעת עליו, והופתע מהדיוק בפרטים. "מעולם לא סיפרתי לה שאני רב בחב"ד, אבל היא ידעה!" הוא שיתף בהתלהבות ואז דרבן גם אותי: "נסה לשאול אותה בעצמך. תראה כמה היא יודעת עליך!" 

הסתקרנתי. אני משתמש בבינה המלאכותית בעבודתי היומיומית, בעיקר בשביל לשפר ניסוחים בכתיבה או לפתור בעיות טכניות, אבל מעולם לא השתמשתי בה למחקר. כשחזרתי הבייתה, פתחתי את המחשב, התחברתי לצ'אט ג'יפיטי וביקשתי ממנו לספר לי מה הוא יודע עליי. התשובה הייתה מפורטת, וכללה סקירה של התחביבים שלי לצד סיכום של עבודתי המחקרית. אבל בעיקר הפתיע אותי הסיכום שהמערכת הציעה לתיאור הפרופיל המחקרי שלי:

"אתה סוציולוג החוקר את יחסי הגומלין בין תרבות, פוליטיקה, מוסר, ארגונים וידע מדעי. באמצעות מחקר אתנוגרפי ושיטות איכותניות, אתה בוחן כיצד אנשים מפרשים מציאויות חברתיות מורכבות וכיצד רעיונות וידע מקבלים משמעות חברתית והופכים לכוח מעצב בחיי היומיום. מחקריך מתמקדים באופן שבו אינטראקציות חברתיות, מסגרות תרבותיות וארגונים מעצבים עמדות פוליטיות, גבולות מוסריים והבנות של ידע מדעי."

הוא צדק, כמובן. למעשה, הסיכום שלו היה מדויק יותר מרוב הסיכומים שאני ניסחתי בעצמי כדי להציג את הפרופיל המחקרי שלי בכנסים אקדמיים, בקשות למענקי מחקר או באתר האינטרנט האישי שלי. "פרופיל מחקרי", כפי שהרביצו בי פרופסורים ויועצים אקדמיים לאורך הקריירה שלי, הוא תעודת הזהות האקדמית שלי ולכן חשוב לנסחו בקפידה ובתשומת לב. משום שכך, מה שהפתיע אותי יותר מכל לא הייתה העובדה שהפרופיל הזה תיאר את עבודתי במדויק, אלא שאני לא יכול להגיד שתעודת הזהות האקדמית שהוא שיקף היא תוצר של התכוונות מיוחדת מצדי. למעשה, אם הייתי קורא את הפרופיל הזה לפני כשלוש-עשרה שנה, כאשר התחלתי את דרכי האקדמית, הייתי ודאי משוכנע שהוא מתאר מישהו אחר, עם תחומי עניין אחרים, רעיונות אחרים, ואפיקים אקדמיים שונים בתכלית משלי. אז מאיפה הגיע הפרופיל הזה? ואיך קרה שהוא מתאר אותי כל כך טוב, אף על פי שאני עצמי מעולם לא ניסיתי להיות החוקר שהוא מתאר?

פגישה בשיקגו

הפרופיל הזה הוא במיוחד תעלומה, משום שלפני שלוש-עשרה שנה, כשצעדתי את צעדיי הראשונים במסלול האקדמי המקצועי, בכלל רציתי לחקור לאומיות. או יותר נכון, פוסט לאומיות. השנה הייתה 2013, והתקשורת העולמית רחשה סביב שאלת חברותה של הממלכה המאוחדת באיחוד האירופי. במעגלים אקדמיים, הדיון הציבורי עורר ויכוחים ישנים סביב טבעה ההיסטורי של הלאומיות, והאם השינויים הגלובליים במערכת הכלכלית, התקשורתית והפוליטית מבשרים את סופו של הסדר העולמי הלאומי ועלייתן של זהויות חדשות, גלובליות ופוסט לאומיות.

באותה השנה קיבלתי מלגה מאוניברסיטת שיקגו ללמוד לתואר שני בתוכנית הרב תחומית שלהם במדעי החברה. רצה המקרה ובאותו החודש שהגענו, אשתי ואני, לעיר אירחה שיקגו את הכנס השנתי—המאה ותשע במספר—של האגודה האמריקאית למדעי המדינה. נרגש מההזדמנות, החלטתי לפקוד את הכנס, ורצתי ממושב למושב בניסיון נואש לשזוף ככל יכולתי באורם של נפילי האקדמיה האמריקאית שעד אותו הרגע פגשתי רק בספרים ומאמרים אקדמיים. באחד המושבים התמזל מזלי לפגוש את מדען המדינה הוותיק לאנס בנט, שבדיוק באותה השנה פרסם ספר (יחד עם אלכסנדרה סגרברג) על האופן שבו הרשתות החברתיות אפשרו את עלייתן של התארגנויות פוליטיות מסוג חדש, שאינן תלויות בארגונים מסורתיים ואינן תחומות בהכרח למגבלות המרחב הפיזי. סיפרתי לבנט על העניין שלי בזהויות פוסט לאומיות ואף קוסמופוליטיות והוא המליץ שאבחן את המקרה של תנועת Occupy הגלובלית, בה עסק בקצרה בספרו. הוא אף הפנה אותי לאתרי האינטרנט וקבוצות הפייסבוק דרכם תקשרו חברי התנועה מעבר לגבולות מדינותיהם, והציע שאתחיל בהם. 

וכך מקרה הבוחן של תנועת Occupy הגלובלית הפך לנושא המחקר שלי בתואר השני. עבודת התזה שכתבתי עסקה בניתוח יחסי האמון שחברי התנועה הפגינו כלפי המוסדות הלאומיים במדינותיהם מחד, וזה כלפי זה מאידך. מה שהתבהר לי תוך כדי המחקר הוא כי למרות שחברי התנועה הביעו תחושת סולידריות ואמון חוצי גבולות לאומיים, נדיר היה לראותם מדברים במונחים של ערכים קוסמופוליטיים או ערכים מופשטים בכלל. המחויבויות שהדביקו אותם יחדיו לא היו לאיזו מסגרת מוסרית עקרונית, אלא זה לזה, וזאת על אף שרובם לא הכירו אחד את השני וקרוב היה לוודאי שלעולם לא ייפגשו.

הממצאים האלה הביאו אותי לחשוב על התפקיד שמסגרות מוסריות ואידיאולוגיות משחקות בחיים הפוליטיים הממשיים של אנשים. האם רעיונות גדולים, כמו לאומיות, ליברליזם, חירות או אפילו דמוקרטיה באמת מניעים אנשים לפעולה? או שאלה מושגים אבסטרקטיים שמעסיקים בעיקר אקדמאיים ויודעי ח"ן? השאלות האלה המשיכו להעסיק אותי עוד זמן מה, וכך יצא הדבר שב-2015, כשהתחלתי את לימודי הדוקטורט שלי באוניברסיטת דרום קליפורניה, החלטתי לבחון אותן דרך מקרה בוחן לא שגרתי עליו שמעתי במקרה בעת שיטוטיי באינטרנט—פרויקט המדינה החופשית בניו המפשיר.

מאידיאולוגיה למיקרוביולוגיה

פרויקט המדינה החופשית הוא תנועת הגירה המונית של ליברטריאנים—קבוצה פוליטית בארצות הברית שנבדלת מהדמוקרטים והרפובליקנים בתמיכתה בצמצום גורף של כוחה של המדינה והגבלת ההתערבות השלטונית בכל פן של חיי האזרח. חברי התנועה התייאשו מהניסיון לצבור כוח פוליטי ברמה הלאומית, ובמקום זה החליטו לעבור יחדיו לאחת המדינות הקטנות באיחוד ולהקים בה קהילה ליברטריאנית אידילית. ממש כמו תנועת הקיבוצים בישראל, פרויקט המדינה החופשית הוא ניסיון לעצב מסגרת פוליטית וחברתית חדשה על בסיס עקרונות מוסריים ואידיאולוגיים מופשטים. התנועה נראתה לי כמו מקרה בוחן אידיאלי לשאלות שהטרידו אותי ולכן, למרות שלימודי הדוקטורט שלי התקיימו בלוס אנג'לס, בחוף המערבי של ארצות הברית, החלטתי למקם את שדה המחקר שלי במדינת ניו המפשיר, ארבעת אלפים קילומטרים מזרחה.

בארבע השנים הבאות, טיילתי הלוך ושוב בין ניו המפשיר ולוס אנג'לס, מבלה שבועות ארוכים עם הקהילה הליברטריאנית המתהווה במדינה המזרחית. ככל שהפרויקט התפתח ובעידוד המנחה שלי, החלטתי להוסיף שדה נוסף למחקר, והדוקטורט התמצק לבחינה השוואתית בין הליברטריאנים של פרויקט המדינה החופשית למקביליהם החיים ופועלים בלוס אנג'לס. בסדרה של מאמרים, הראיתי כיצד, למרות הזהות האידיאולוגית בין שתי הקבוצות, מבנה היחסים ותרבות האינטראקציה שהתפתחו בכל אחת מהן הביאו את חבריהן ליישם את האידיאולוגיה הליברטריאנית באופן שונה ביותר. המחקר שלי הראה כיצד חיי היומיום של אנשים והיחסים שהם מפתחים זה עם זה, מעצבים את הפריזמה דרכה הם מפענחים את העולם הפוליטי, יוצקים משמעות ברעיונות אבסטרקטיים ומתרגמים אותם לפעולה פוליטית משותפת.

למעשה, התובנה הזו הביאה אותי לחשוב על האופן שבו אנשים מבינים רעיונות מורכבים גם מחוץ להקשר הפוליטי. במהלך הדוקטורט שובצתי כעוזר הוראה בקורס על הסוציולוגיה של מדע וטכנולוגיה. מבלי להתכוון, מצאתי עצמי קורא כותבים כמו ברונו לאטור, ניקולס רוז, או פיטר וויינגרט, שאין בינם ובין נושא המחקר שלי דבר לכאורה. אלא שלאט לאט, התחלתי לראות עוד ועוד קשרים בין עבודתם של חוקרים אלה על הסוציולוגיה של המדע ובין מחקרים על הסוציולוגיה של התרבות בהם השקעתי את רוב זמני. לקראת תום הדוקטורט שלי, כאשר התפרסם קול קורא מאוניברסיטת חיפה לפוסט-דוקטורנטים המעוניינים לחקור את הסוציולוגיה של תעשיית מדעי המיקרוביום ראיתי לפתע הזדמנות פז לחקור את הקשרים האלה בעצמי. מדעי המיקרוביום הם תחום פורח בביולוגיה, אשר מוביל מהפכה באופן שבו מדענים מבינים את הגוף האנושי ואת היחסים שלו עם המיקרואורגניזמים החיים בתוכו. במחקר שהתפתח מתוך שיתוף הפעולה שלי עם דן קוטליאר (אונ' חיפה) ורפי גרוסגליק  (אונ' בן גוריון) הראינו איך כלים מהסוציולוגיה של התרבות מאפשרים לנו להבין כיצד ארגונים תעשייתיים מסייעים להפוך רעיונות מדעיים מורכבים ומהפכניים לרלוונטיים לחיי היומיום של אזרחים מן השורה ומאפשרים להם לאמץ וליישם ידע מדעי חדש. תהליך התרגום הזה כולל לעתים פישוט ואף עיוות של הידע המדעי המקצועי, אבל בה בעת הוא מסייע לאנשים שאינם מדענים לפרש את הידע כמיטב יכולתם ואף לתרגם אותו לפרקטיקות יומיומיות, ובכך תורם למיסודו של הידע המדעי החדש בחברה.

יצור חי

מעולם לא התכוונתי להיות החוקר שאני היום. המסלול שהביא אותי לחקור את הדברים שאני חוקר לא היה מתוכנן או יזום. הוא תוצר של מפגשים מקריים, תגליות מפתיעות, ושאלות שהתעוררו תוך כדי תהליך הלמידה. ועדיין, הוא המסלול שלי. אותו חוקר צעיר שנכנס לאקדמיה בכוונה לחקור פוסט לאומיות עשוי אולי לחשוב שאיפשהו לאורך הדרך איבדתי את הכיוון. אבל החוקר ההוא לא עבר את המסלול שאני עברתי. הפרופיל המחקרי—תעודת הזהות האקדמית שאמורה לתמצת את מוקד העניין והמומחיות שלנו באקדמיה—אינו עוגן הקושר אותנו לתחום מחקר מסוים, לשאלה אחת גדולה, או לרעיון שאנו מנסים לפתח. הוא יצור חי, אורגני, אשר גדל ומתפתח ככל שאנו לומדים ומתעצבים בעצמנו כחוקרים. למעשה, אם בתום שלוש-עשרה שנים באקדמיה, הפרופיל המחקרי שלי היה נותר ללא שינוי, זה היה עשוי לרמז שבמהלך כל השנים האלה לא למדתי דבר משמעותי שהביא לי לבחון מחדש את תחומי העניין שלי, לשאול שאלות חדשות, או לפתח רעיונות מקוריים. זה הקסם של האקדמיה: היא מאפשרת לנו לצמוח כל הזמן. לא אהיה מופתע אם בעוד שלוש-עשרה שנה, הפרופיל המחקרי שלי יהיה זר ומוזר לחוקר שאני היום. למען האמת, אהיה מאוכזב אם הוא לא יהיה.

עוד מכתיבתו של עודד מרום: