בעקבות הגליון האחרון של כתב העת דברים המוקדש לזכרון, ובמיוחד בעקבות כותרת המאמר ״זכרון של קוץ״ אורי דורצ'ין משרטט עיקרי התרומה האפשרית של האנתרופולוגיה לשיח האינטלקטואלי לתפיסתו – המרחבים של הלא אנושי בשנים האחרונות אני חבר בוועדת העורכים של כתב העת "דברים", מיסודה של המכללה האקדמית לחינוך "אורנים". כל אחד מהגליונות, המתפרסמים אחת לשנה כחוברת
בן בורנשטיין כותב על ריבוי המשמעויות שאנשים במיקומים שונים מעניקים ליום הזכרון. דרך ניתוח עימות בין שני הורים שכולים בתוכנית אקטואליה סביב הגבלת הטקסים וההגעה לבתי העלמיין בעקבות הקורונה, מתאר בורנשטיין כיצד מוסד הזיכרון הלאומי, מקיים חיים עצמאיים ודינמיים באמצעות האנשים שעושים בו שימוש מעשי, בתוך מרחב חברתי שוקק. המקרה הנוכחי של הגבלת הטקסים הממלכתיים
קטעים מתוך מאמרו של האנתרופולוג והסוציולוג מיכאל פייגה ז"ל, "האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם ב-2010 בכתב העת 'עיונים בתקומת ישראל'. דרך הקטעים המובאים כאן מהמאמר (ובמאמר עצמו כמובן), פייגה בעצם סוקר את הכתיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית על השכול וההנצחה בישראל. במאמר האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם
קטע מתוך ספרו של עידן ירון, מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין – מיומנו של אנתרופולוג, אשר פורסם לפני כשנה. בקטע זה מציג ירון את אחד המסעות – מסע של בית ספר של בני אליטות, אשר מנסה לפנות אל הלמידה ולא אל הרגש, אך נתקל בהתנגדות התלמידים. מה המקום של הרגש במסע של בני הנוער?