"> החיים העצמאיים של מוסד הזיכרון – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

החיים העצמאיים של מוסד הזיכרון

בן בורנשטיין כותב על ריבוי המשמעויות שאנשים במיקומים שונים מעניקים ליום הזכרון. דרך ניתוח עימות בין שני הורים שכולים בתוכנית אקטואליה סביב הגבלת הטקסים וההגעה לבתי העלמיין בעקבות הקורונה, מתאר בורנשטיין כיצד מוסד הזיכרון הלאומי, מקיים חיים עצמאיים ודינמיים באמצעות האנשים שעושים בו שימוש מעשי, בתוך מרחב חברתי שוקק.

המקרה הנוכחי של הגבלת הטקסים הממלכתיים והעליות לבתי העלמין ביום הזיכרון בשל הנחיות הקורונה, והתגובות הסוערות למגבלות אלו על ידי המשפחות, ממחישים מחדש את עוצמתו של מוסד הזיכרון הישראלי, ואת המשמעויות הדרמטיות - והמרובות - שלו עבור המשפחות השכולות. המדינה אמנם יצרה את מוסד הזיכרון והיא זו שהעניקה לו משמעות טקסית וממלכתית, אך בשנה זו – היא מבקשת להשהות את מסורת העבר לטובת דאגה לעתיד. אלא שיום ההנצחה הממלכתי יצא מזמן משליטתה הבלעדית של המדינה, ודווקא היום המשפחות – אלו ששילמו את המחיר האישי מכל - מבקשות להנכיח את מקומם ביום הלאומי. באופן אירוני, את ההתנגדות העזה של משפחות שכולות רבות לאיסור על קיום טקסי זיכרון דווקא ביום הממלכתי, אפשר להבין כהתרסה נגד התפיסה ההגמונית הלאומית של השכול, המיוצגת על ידי המדינה כאחראית בלעדית לכינונו של הזיכרון הקולקטיבי. 

במוצ"ש האחרון בתכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 12, ניצבו אם שכולה ואב שכול לדיון על הנחיות הממשלה ביום הזיכרון. האם, אל"מ (במיל') לשעבר קצינת הנפגעים של צה"ל, ייצגה את הדעה התומכת בהגבלות, וביכרה, באופן זמני ובהתאם להנחיות הממשלה, את אינטרס בריאות הציבור העתידי על פני זיכרון טקסי של העבר. כפי שעולה מדבריה, ההיגיון של הקרבת הבנים למען ביטחון האומה, אותו ההיגיון של "מגש הכסף" האלתרמני, כואב אך מובן לה. היא חיה את ההיגיון הזה בהנצחת בנה, באמצעות הפצת סטיקרים עם תמונתו, הפצת סיפורו בשלל פלטפורמות תקשורתיות הזמינות לה, אנדרטה אישית ושלל מעגלי תמיכה רחבים. ביום הזיכרון הנוכחי, היא מפצירה בהורים השכולים, השתמשו במפעלי ההנצחה החלופיים, קיימו שיחות בזום, והימנעו מהגעה לבתי העלמין.

אל מולה ניצב האב השכול מכרמיאל, שהכריז על הגעתו העתידית לבית העלמין ביום הזיכרון, חרף הנחיות הממשלה, גם אם ייאלץ להיאבק בשוטרים שיחסמו את דרכו. יש משפחות, ענה, שיום הזיכרון הוא כל מה שיש להם. במילים אחרות, ישנן משפחות, הממוקמות לרוב בפריפריה החברתית והרחק מלב הקונצנזוס, שיום הזיכרון הוא ההזדמנות השנתית היחידה שלהם לקבלת אישוש לנרטיב הקולקטיבי של ההקרבה. זהו היום היחיד שבו מכרים מגיעים לבית העלמין, שומעים את מילות הקדיש, ומסמלים בנוכחותם את הכרת התודה של הקולקטיב. בשאר ימי השנה, המדינה ושאר האזרחים ממשיכים לעסוק בענייניהם, והבן הפרטי - עדיין נותר בהיעדרותו. אין צדק למותו, ואין סיפור חזק מספיק שיבהיר את סיבת לכתו. יש רק כאב נטול פשר.

בניגוד לדימוי הלאומי המאוחד, מפעלי ההנצחה הלאומיים נתפסים באופן שונה על ידי נפגעים ומשפחות שכולות. ככל שמשפחות ישראליות נבדלות זו מזו ביחסם אל המדינה, יחס המושתת על מיקומים חברתיים (מעמדיים ותרבותיים) שונים, כך גם הפונקציה שמוסד ההנצחה משמש עבורם משתנה. ישנן משפחות שימי הזיכרון משמשים עבורם הכרה חשובה בתרומתן הבלתי נתפסת לאומה כולה, וישנן משפחות שדווקא יום הזיכרון ממחיש עבורן את הניכור והאובדן שהם חווים כל השנה. מובן שכל אבדן מורגש בכאב על ידי כל המשפחות ברמה היומיומית, אבל ההתמודדות עם הכאוס שנגרם מהמוות הבלתי מוסבר, משתנה. משפחות עם משאבים חברתיים מרובים, מקיימות במקביל להשתתפות בהנצחה הלאומית, מפעלי הנצחה פרטיים שמעניקים להם נחמה ומשמעות, כגון אנדרטאות פרטיות, קרנות על שם יקיריהם, ומעגלי תמיכה משפחתיים וארגוניים. עבור משפחות אלו, האבדן האישי בהחלט כרוך עם הטראומה הלאומית שהתמסדה בעזרת המדינה וארגונים כמו נט"ל. לעומת זאת, משפחות אחרות הנושאות את הזיכרון האישי בחיי היומיום, לא תמיד מצליחות לתת פשר קולקטיבי וסיבה לאבדן. משפחות אלו נשארות עם מיעוט מעגלי תמיכה ומשמעות, ויום הזיכרון הוא יום יחיד של הכרה, ואי של סדר בתוך האנדרלמוסיה של המוות. בשוליים, כמובן, ישנן המשפחות שמוצאות היגיון אוניברסלי לשכול, המשתקף בטקסי הזיכרון הדו-לאומיים של פורום המשפחות, אך היגיון זה צומח בנסיבות תרבותיות ספציפיות למדי, ואינו זמין לכל משפחה.

שני ההורים מדוגמת הדיון הטלוויזיוני, חולקים על פניו את ההיגיון הלאומי של המוות, אך הם נטועים במיקומים חברתיים שונים. למרות ששניהם משקפים חווית אבדן על רקע דומה, הם מייצגים חוויות תרבותיות שונות של שכול. הדיון על גבולותיו של מוסד הזיכרון הממלכתי בימי אי-וודאות כמו אלו של מגפת הקורונה, הוא הזדמנות להכיר בחשיבות הנתפסת של מפעלי ההנצחה לא רק לצרכי סולידריות וחיזוק הנרטיב הלאומי, אלא גם לצרכי ההתמודדות ומתן הפשר של הנפגעים והמשפחות השכולות, בפוליטיקה ליברלית של הכרה (politics of recognition). בלב הוויכוח האקטואלי, הטכני לכאורה, על רמת ההגבלות על התאגדויות ביום הזיכרון, שוכן המתח בין ההצדקה הממלכתית לקיום משותף של זיכרון, לבין ההצדקה האזרחית של קרבנות האלימות הפוליטית. יותר מכל, מוסד הזיכרון שצמח במסדרונות הכנסת והממשלה, מקיים חיים עצמאיים ודינמיים באמצעות האנשים שעושים בו שימוש מעשי, ובתוך מרחב חברתי שוקק. זו הזדמנות גם להכיר בריבוי דרכי ההתמודדות עם האבדן הפרטי-קולקטיבי, ובריבוי המשמעויות – או אי המשמעויות – שאנשים במיקומים שונים מעניקים להשלכות ההרסניות של המלחמה.

בן בורנשטיין הוא דוקטורנט לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. מחקרו הנוכחי עוסק בהבניה החברתית של קורבנוּת על רקע לאומי בישראל.