ד"ר שולמית קיציס (החוג לחינוך במכללת אלקסאמי והחוג לתיאטרון והתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטת חיפה) כותבת לבחברת האדם לקראת יציאת ספרה החדש, שעתיד לצאת בקרוב לאור בהוצאת פרדס. בספר היא מציגה את האוטואנתגרפיה הייחודית שביצעה, בתור מורה לתיאטרון לאסירים בכלא ישראלי. האוטואתנוגרפיה בה בחרה קיציס למחקר ולכתיבה איננה שגרתית, ומהווה גישה חדשנית הן בביצוע המחקר והן בכתיבה
בחזרה לשדה: משה שוקד חוזר לשדות המחקר שלו ותוהה לגבי מעגל החיים של הדיווח האתנוגרפי . מאמר חדש למשה שוקד, פרופ׳ אמריטוס מתל אביב ומראשוני האנתרופולוגים בישראל, אשר פורסם בכתב העת Anthropology and Humanism. אנתרופולוגים מעטים ניתנה להם הזדמנות לחזור ולתעד כעבור שנים את שדות המחקר המוקדמים והמאוחרים יותר בקריירת עבודתם, עליהם דיווחו בזמנו בספרים
עידן ירון מציע את התפיסה שלו לתפקיד האנתרופולוג והדרך שבה הוא צריך להכיל ולהתמודד עם "האחר מעורר הסלידה". דרך התמקדות בפעיל הימין הקיצוני מאיר ברטלר והתגובה של אריאנה מלמד לכתבה איתו, משרטט ירון את הדרך שלפי דעתו אנתרופולוגים צריכים לפעול. תפיסה שהיום שנויה במחלוקת גם בקרב האנתרופולוגים. "האחר מעורר הסלידה" האנתרופולוגית התרבותית האמריקנית סוזן הרדינג
עידן ירון בוחן מהי בדיוק האמפתיה במחקר האנתרופולוגי. האם האנתרופולוג נדרש אמנם "להיכנס לנעליים" של נחקריו, "לחוש את מאווייהם ורגשותיהם"? האם הוא צריך להזדהות איתם? בעזרת דוגמאות ממחקריו בקרב הימין הקיצוני והשמאל האנרכיסטי, מציע ירון גישה צרה וזהירה למושג אמפתיה בעבודה האנתרופולוגית – כזו המאפשרת קירבה ואף יחסי חיבה כלפי פרטים מסויימים, אך בלי הזדהות