בין שמירת שבת הלכתית, לזמן למנוחה, לבילוי איכותי או לתחביב רציני, ולהקדשת זמן משמעותית למשפחה, מתארת סתיו שופן ביטון, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן כיצד השבת היהודית-ישראלית יוצרת שילובים יצירתיים בין ארגז כלים תרבותי, לבחירה והגשמה אישית. בתמונה הראשית: אסתי וראובן מארץ נהדרת (מתוך מערכון העוסק בדת ובהתאמתה לחיים המודרנייים). במאמר חדש שפורסם
ומה קורה עם החדר שנשאר? איזו משמעות נושאים החפצים, מה מאפשר החלל – אחרי שהבן או הבת נהרגים במהלך שירותם הצבאי? מיה פוגל כותבת על התזה של אסנת שלו נזרי, אשר חקרה את חוויותיהם של הורים שכולים שבוחרים להשאיר את החדר של הילד שנפל. נזרי עוסקת בשכול, בזיכרון ובחומר, בחלל החדר הריק והשימושים השונים בו
"אז למה בכית כל כך הרבה?", חברה שאלה אותי כשסיפרתי לה איך ברז הדמעות נפתח עם הצעד הראשון לכיוון החופה. עצרתי כדי לחשוב. למה באמת? הרי בן זוגי ואני יחד כבר 9 שנים, גרים ביחד כבר 5 שנים והחלפת הטבעות הזו לא תשנה חצי דבר באורח החיים שלנו. אפילו הטקס שבחרנו לערוך לא יוכר באופן
לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה רותם קליגר כותבת בפינת סמלי מפתח על המחקר החברתי של זיכרון ושל זיכרון השואה בפרט. היא נשנענת על הסוציולוג וריס הלבווקס שהגה את המושג "זיכרון קולקטיבי" וכן על עבודתה של האנתרופולוגית פרופ' קרול קדרון כדי להסביר כיצד זיכרון השואה לא נותר במוחותיהם של אנשים פרטיים. אלא, באמצעות סוכני זיכרון שונים,
אלירן ארזי, דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית אשר חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית ״באמזונס הקולומביאני, נשא הרצאת מבוא לפני הקרנת הסרט ״בין אש לבין מים, אשר הוקרן ב16.11.21, במסגרת פסטיבל הקולנוע האנתרופולוגי ה-10 בסנימטק ירושלים. ארזי מרחיב את הקשר של הסרט למבט נרחב על העמים הילידיים בקולומביה, של האוכלוסיה האפרו-קולומביאנית, של המרחב עצמו שפועלים בתוכו