תמונה ראשית: מסע הלוויה בירושלים של החטוף הרש גולדברג פולין שנרצח בעזה. צילום: יוסי זמיר, מתוך אתר שתיל סטוק. ההלוויה היא רגע שמסמן את סוף החיים – אולם מה מתרחש במקרה בו המוות מדווח, אך אין הלוויה משום שהגופה חטופה? מאמרו של אורי כץ "'ואולי כולם טועים"' נקרופוליטיקה של הבניית מוות ואי־מוות ביחס לחטופים מתים"
ומה קורה עם החדר שנשאר? איזו משמעות נושאים החפצים, מה מאפשר החלל – אחרי שהבן או הבת נהרגים במהלך שירותם הצבאי? מיה פוגל כותבת על התזה של אסנת שלו נזרי, אשר חקרה את חוויותיהם של הורים שכולים שבוחרים להשאיר את החדר של הילד שנפל. נזרי עוסקת בשכול, בזיכרון ובחומר, בחלל החדר הריק והשימושים השונים בו
אורי כץ כותב לבחברת האדם על ההחטופים שבשבי החמאס ועל האופן בו אנחנו חושבים עליהם בישראל. האם אנחנו חושבים עליהם כמקשה אחת? מה ההבדל המחשבתי בין "חטוף" ל"שבוי"? וכיצד מתמקמת הקטגוריה "חטוף" לצד קטגוריות החיים והמוות ומערערת עליהן? בשאיפה להבין את התפיסות השונות הכרוכות בחטופים כץ מנתח את השיח שסביבם ואת הפרקטיקות השונות בהן נוקטות משפחות החטופים ואנשי החברה הישראלית בכללותה.