הקרבה שבין האנתרופולוגית והאנתרופולוג לשדה המחקר שלו גדולה – ונמצאת על הגבול העדין שבין היטמעות והתבוננות על העולם דרך נקודת מבטם של הנחקרים, לבין הזרה וצעידה קלה אחורנית – המאפשרות את הניתוח האנתרופולוגי. כיוצא מכך, העבודה האתנוגרפית כוללת שהייה ממושכת בשדה, משך זמן המאפשר קרבה והבנה של התרבות. אחת השאלות העולות מאופי עבודת השדה, היא
אתמול, ה7.11.23, התקיים יום אבל אזרחי לציון 30 יום לזכר הניספים והניספות במתקפת השבעה באוקטובר. בניגוד לימי אבל אחרים, זהו לא היה יום אבל לאומי בארגון המדינה, אלא יוזמה שעלתה מלמטה. פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי, פרופ׳ לסוציולוגיה, נשאה דברים בטקס שהתקיים באוניברסיטה העברית. ויניצקי-סרוסי, המתמחה בחקר זכרון והנצחה, שילבה בדבריה גם ניתוח ראשוני של המשמעות להיווצרותו
קטעים מתוך מאמרו של האנתרופולוג והסוציולוג מיכאל פייגה ז"ל, "האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם ב-2010 בכתב העת 'עיונים בתקומת ישראל'. דרך הקטעים המובאים כאן מהמאמר (ובמאמר עצמו כמובן), פייגה בעצם סוקר את הכתיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית על השכול וההנצחה בישראל. במאמר האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם
אורי דורצ'ין, 'שליחנו' בלוס אנג'לס, כותב על האבל בעקבות מותו של קובי בריאנט ומשרטט את הקשר שקיים כיום בין תחושת האבל והצער לתרבות הצריכה ולחומר אבל כבד ירד על לוס אנג'לס עם היוודע דבר מותו של יקיר העיר, שחקן הכדורסל קובי בריאנט. משפט נאה, אבל האם נכון? תאונת המסוק שבה נספו בריאנט, בתו ועוד שבעה