גליון חדש של כתב העת ׳עיונים בשפה וחברה׳, בעריכת מיכל קרבאל-טובי, עמרי גרינברג, ותמר כתריאל, כולל 17 מאמרונים – כולם קצרים (כ-2,000 מילים), וכל אחד מהם עוסק בביטוי, ׳טביעות לשון״ בהגדרתם של העורכים. בפרויקט מיוחד בבחברת האדם אנחנו מרכזים מספר פוסטים, אשר יתמקדו בחלק מהמאמרים והביטויים הללו. בכל פוסט, כותבי המאמר יתארו לנו בקצרה את הביטוי,
פיתה, לחם, פסטה, פתיתים. ביומיום, המאכלים האלו מככבים בתפריט של הישראלי הממוצע – קרובים לצלחת וקרובים ללב. אבל בפסח הם מטופלים בצורות שונות – נשרפים, מועברים לגוי, מוסתרים על מדפי הסופר, ומאוחדים יחדיו תחת הכותרת המאיימת "חמץ". לכבוד בוקרו האחרון של איסור אכילת החמץ, האנתרופולוג יהונתן הרשברג כותב לבחברת האדם מסה על גבולותיו הקשיחים והבלתי
ארועי השבעה באוקטובר והמלחמה שעודנה נמשכת הובילו לפעולות הנצחה שונות ומופעים תרבותיים הקשורים בהנצחה – כמו קעקועים או יום האבל האזרחי, עליהם כתבנו בעבר. מיה פוגל כותבת לבחברת האדם על הבעה תרבותית נוספת, המתבצעת על ידי נשים שונות שבוחרות לצייר ולקשט את ציפורני ידיהן במסרים הקשורים במלחמה. הביטוי הויזואלי של הזכרון או המחאה דרך ציורי
אתמול, ה7.11.23, התקיים יום אבל אזרחי לציון 30 יום לזכר הניספים והניספות במתקפת השבעה באוקטובר. בניגוד לימי אבל אחרים, זהו לא היה יום אבל לאומי בארגון המדינה, אלא יוזמה שעלתה מלמטה. פרופ׳ ורד ויניצקי-סרוסי, פרופ׳ לסוציולוגיה, נשאה דברים בטקס שהתקיים באוניברסיטה העברית. ויניצקי-סרוסי, המתמחה בחקר זכרון והנצחה, שילבה בדבריה גם ניתוח ראשוני של המשמעות להיווצרותו
בעקבות הגליון האחרון של כתב העת דברים המוקדש לזכרון, ובמיוחד בעקבות כותרת המאמר ״זכרון של קוץ״ אורי דורצ'ין משרטט עיקרי התרומה האפשרית של האנתרופולוגיה לשיח האינטלקטואלי לתפיסתו – המרחבים של הלא אנושי בשנים האחרונות אני חבר בוועדת העורכים של כתב העת "דברים", מיסודה של המכללה האקדמית לחינוך "אורנים". כל אחד מהגליונות, המתפרסמים אחת לשנה כחוברת
בן בורנשטיין כותב על ריבוי המשמעויות שאנשים במיקומים שונים מעניקים ליום הזכרון. דרך ניתוח עימות בין שני הורים שכולים בתוכנית אקטואליה סביב הגבלת הטקסים וההגעה לבתי העלמיין בעקבות הקורונה, מתאר בורנשטיין כיצד מוסד הזיכרון הלאומי, מקיים חיים עצמאיים ודינמיים באמצעות האנשים שעושים בו שימוש מעשי, בתוך מרחב חברתי שוקק. המקרה הנוכחי של הגבלת הטקסים הממלכתיים
קטעים מתוך מאמרו של האנתרופולוג והסוציולוג מיכאל פייגה ז"ל, "האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם ב-2010 בכתב העת 'עיונים בתקומת ישראל'. דרך הקטעים המובאים כאן מהמאמר (ובמאמר עצמו כמובן), פייגה בעצם סוקר את הכתיבה הסוציולוגית והאנתרופולוגית על השכול וההנצחה בישראל. במאמר האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום", שפורסם
קטע מתוך ספרו של עידן ירון, מסעות בני נוער לאתרי המוות בפולין – מיומנו של אנתרופולוג, אשר פורסם לפני כשנה. בקטע זה מציג ירון את אחד המסעות – מסע של בית ספר של בני אליטות, אשר מנסה לפנות אל הלמידה ולא אל הרגש, אך נתקל בהתנגדות התלמידים. מה המקום של הרגש במסע של בני הנוער?