כיצד אובר משנה את עולם העבודה? מה אפשר ללמוד מהדרך השונה בה מצויין חג הפועלים במדינות שונות? מה הקשר בין הסכמי שכר לבין ארכיאולוגיה? לציון האחד במאי כותב גדי נסים (המרכז האקדמי רופין) על הכתיבה האנתרופולוגית על עבודה, עובדים ועבודה מאורגנת (הסתדרות, איגודים מקצועיים, ועדי עובדים). באחד במאי 1886 פתחה הפדרציה של ארגוני העובדים בארצות הברית
ב-26.3.23 התקיים בתל אביב ערב השקה לגיליון ה-57 של "תיאוריה וביקורת", שהוקדש לאתגר האנתרופוקן. בגליון, שנערך על ידי עפרי אילני, חגי בועז ושאול סתר, מאוגדים מאמרים רבים בעברית שבוחנים את המציאות העכשווית וההיסטורית דרך העדשה של מושג האנתרופקן, אחד המושגים הבולטים כיום במדעי הרוח והחברה. בין כותבי המאמרים ניתן למנות את נתליה גוטקובסקי, מתן קמינר,
המרת דת לרוב שינוי קיצוני, פתאומי ודרמטי – לעתים קרובות בעקבות משבר אישי וכרוך לכאורה בניתוק מוחלט מזהות קודמת. אבל האם יכולים להיות גם נרטבים אחרים להמרת דת? טובה מהכני-בלקין, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה בבן גוריון, בוחנת המרת דת ודת חיה בקרב ה בקהילה הבהאית באירלנד. במאמר שפורסם בכתב העת religions ממתאר מהכני-בלקין באמצעות ראיונות סיפורי חיים
רגע אחרי טקס המשואות שגם השנה אורגן על ידי השרה מירי רגב, אפשר לקחת צעד לאחור ולבחון בצורה רחבה יותר את הקשרים בין סגנון פוליטי, שחוקרות רבות רואות כנדבך מרכזי בהבנת הפופוליזם העכשווי, לבין סגנון מוזיקלי. עודד ארז על הקשר בין הסגנון בתוכניות ריאליטי שירה לבין הסגנון של טקסי יום העצמאות בתקופתה של מירי רגב כשרת
ברכות לפרופ' אורלי פרידמן (אוניברסיטת סינגידונום, סרביה) לרגל יציאתו לאור של ספרה Memory Activism and Digital Practices after Conflict: Unwanted Memories, שפורסם לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת אמסטרדם. הספר בוחן פרקטיקות של אקטיביזם של זיכרון, תוך ניתוח טקסי זיכרון אלטרנטיבים, לוחות שנה אלטרנטיבים ומאבק בתרבות של הכחשה אחרי קונפליקט. הציר המרכזי לדיון בוחן את השייכות הדורית של
חג הסיגד ויום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל הם שנים מהאירועים המרכזים של קהילת ביתא ישראל (יהודים יוצאי אתיופיה). אך מדוע אירועים מצוינים גם בקרב קהילה רפורמית שרוב חבריה אינם יוצאי אתיופיה? בעזרת עבודה אתנוגרפית טוען אלעזר בן לולו (אריאל) שהסולידריות בין שתי הקהילות בנויה ומבוססת על תפיסות חברתיות וחוויות של ניכור חברתי וטראומות
לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה רותם קליגר כותבת בפינת סמלי מפתח על המחקר החברתי של זיכרון ושל זיכרון השואה בפרט. היא נשנענת על הסוציולוג וריס הלבווקס שהגה את המושג "זיכרון קולקטיבי" וכן על עבודתה של האנתרופולוגית פרופ' קרול קדרון כדי להסביר כיצד זיכרון השואה לא נותר במוחותיהם של אנשים פרטיים. אלא, באמצעות סוכני זיכרון שונים,
בעקבות המחאות והמצב הפוליטי בישראל, חוזרת האנתרופולוגית ליאורה צרפתי, אל הפגנות סועורת שהתרחשו בקוריאה הדרומית בשנת 2017 והובילו להדחת הנשיאה. צרפתי, ראשת החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, משרטטת את קווי השוני והדמיון בין המחאות ומציעה כמה לקחים שניתן ללמוד מהאירועים הקוריאנים. ״הסערה הפוליטית שמתחוללת ברגע זה ברחובות ארצנו אינה מקרה יחיד בעולם. הפגנות
נאומה של הסוציולוגית והאנתרופולוגית מירב אהרון גוטמן בהפגנה בתל אביב ב8.4.23 אהרון גוטמן היא חברת סגל בכירה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, וחברה במועצה הארצית לתכנון ולבנייה, אשר חקרה וחוקרת במשך שנים סוגיות של אי שיויון מרחבי, אתניות, צדק חלוקתי, את מעבר בסיסי צה״ל לנגב, את התכנון של אשדוד ועוד ועוד. הנה הקלטה של דבריה
בשיחה אלאור מסבירה שאנו נמצאים ברגע היסטורי שבו אין למדע ברירה אלא להיעזר בכלים אומנותיים כדי להכיל, להבין ולפרש תובנות חדשות. "חידושים כמו AI ואלגוריטמים משוכללים דוחפים אותנו להכיר בצורך להשתמש בדמיון כדי לנתח את המציאות המשתנה במהירות מטורפת. הדמיון מאפשר לנו להתממשק עם החפצים. להבין את הקשרים בין האדם לטלפון הנייד, בין האדם לגרפיקה,
מדוע חוגגים בר ובת מצווה היום? האם אלו עדיין טקסי חניכה ואם כן – חניכה לְמה בדיוק? אם הטקסים מציינים "זהות יהודית", איזו מין זהות זו? מה תפקידה של תרבות הצריכה בכינון תחושת ההשתייכות היהודית בימינו? ואם אמנם זו מְסיבה בלבד ולטקס החניכה אין כל משמעות, מדוע מוקדשים למסיבה זו משאבים כה רבים בתרבויות יהודיות