כיצד חוו נשים דתיות אורתודוקסיות את מרחבי התפילה החדשים שנוצרו בשנה הראשונה למגיפת הקורונה כמו מנייני רחוב ומנייני מרפסות? כיצד דווקא המשבר והשינוי מסייע לאתר מבנים חברתיים סמויים, ואף לחשוף בעיות סמויות ואי נחת? ומה יש בנקודת המבט של אנתרופולוגיה של משבר שרלוונטי לא רק בזמן מגיפה אלא גם היום, בימי מלחמה? מאמר חדש של אופירה