"> "לא נספרות": חווית המקום הנשי בקהילות אורתודוקסיות בזמן משבר הקורונה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

"לא נספרות": חווית המקום הנשי בקהילות אורתודוקסיות בזמן משבר הקורונה

כיצד חוו נשים דתיות אורתודוקסיות את מרחבי התפילה החדשים שנוצרו בשנה הראשונה למגיפת הקורונה כמו מנייני רחוב ומנייני מרפסות? כיצד דווקא המשבר והשינוי מסייע לאתר מבנים חברתיים סמויים, ואף לחשוף בעיות סמויות ואי נחת? ומה יש בנקודת המבט של אנתרופולוגיה של משבר שרלוונטי לא רק בזמן מגיפה אלא גם היום, בימי מלחמה? מאמר חדש של אופירה פוקס, רחל וורצברגר, ושלמה גוזמן-כרמלי התפרסם בכתב העת Journal for the Scientific Study of Religion ובוחן את ההתמודדות של נשים בקהילות אורתודוקסיות בזמן הקורונה.

צילום תמונה ראשית: אירינה לוט – שתיל סטוק

עמוק בתוך משבר המלחמה הנוכחי, התפרסם מאמר שחוקר תקופה משברית אחרת, שנראית עכשיו כמו חלום רחוק – משבר הקורונה. המאמר, שמבוסס על מחקר שערכו אופירה פוקס, רחל וורצברגר, ושלמה גוזמן-כרמלי בוחן את ההתמודדות של נשים בקהילות אורתודוקסיות בזמן הקורונה. לצורך המחקר רואיינו 40 נשים חרדיות ומקהילות דתיות-לאומיות על חוויותיהן הדתיות בזמן הקורונה. המאמר מתמקד בשתי תופעות מרתקות שנוצרו בשל הגבלות המגפה – הראשונה, מנייני רחוב שהתקיימו באוויר הפתוח, והשנייה מנייני המרפסות.

המאמר מתבסס על המבט התיאורטי של "אנתרופולוגיה של משבר", לפיו מצבים משבריים עשויים לחשוף מבנים חברתיים ותרבותיים מושרשים, ובמיוחד את ההיבטים המגדריים הסמויים שלהם. המאמר בוחן שתי צורות חלופיות של תפילה יהודית קהילתית שצמחו בקהילות האורתודוקסיות בישראל במהלך השנה הראשונה של מגפת הקורונה ומתמקד בחוויות של נשים אורתודוקסיות במרחבים הדתיים החדשים הללו. המאמר מראה כיצד יצירתם של מרחבים חלופיים אלו לוותה בשרטוט-מחדש של הגבולות הסמליים של מגדר ומרחב, שבימי שגרה קובעים את התפקידים ויחסי המגדר בזמן התפילה.

מנייני רחוב

במהלך סגרי הקורונה, בעיקר בסגר הראשון במרץ-אפריל 2020 שבמהלכו הוטלו הגבלות תנועה, התכנסות במקומות סגורים והתקהלות, נוצרו מניינים באוויר הפתוח – מתחת לבניינים, בגינות ציבוריות, ובחצרות בית ספר. מניינים אלו בדרך-כלל אורגנו על-ידי גברים אורתודוקסים שמתגוררים בשכנות זה לזה והם גם היו רוב המשתתפים בתפילות הסדירות במהלך השבוע. אותם מנייני רחוב הפכו לעובדה במרחב הציבורי והמשתתפים בהם אף קשרו בגינות הציבוריות ולעמודי פנסי הרחוב ציליות וערמות כיסאות, שמשמשים אותם בזמן התפילות. 

נשים שרואיינו למחקר מתארות תופעה מפתיעה. למרות שמניינים אלו התקיימו ללא מחיצות, וכביכול עם גבולות מגדר יותר נזילים מאשר במרחב בית הכנסת, עדיין התפתחו בהם גבולות סימבוליים ששימרו את ההירארכיה המגדרית שמאפיינת את התפילה בבתי כנסת אורתודוקסיים. אחת מהנשים, למשל, תיארה כיצד היעדר המחיצה יוצר חוסר-וודאות בקשר למיקום המרחבי בזמן התפילה. היא סיפרה שאינה יודעת היכן למקם את עצמה במניין הרחוב שאליו הלכה עם בן-זוגה ברחוב מגוריהם בירושלים, ושתחושה זו העיבה על חווית התפילה שלה. אלו דבריה:

"זה שאין מחיצה פתאום… צריך להבין איפה עומדים. אולי אני מרחיקה את עצמי עוד יותר? שזה משהו שלגברים לא עובר בראש בכלל. הם המניין. אני התוספת."

אשה אחרת, שמתגוררת במושב, תיארה כיצד הגברים במניין הרחוב בשכונה שלה נהגו להתפזר לאורכו ולרוחבו של הכביש בו מוקם המניין, באופן שחייב אותה ונשים נוספות להתרחק עד כדי חוסר יכולת לשמוע את התפילה. אותה אשה סיפרה כיצד בתקופות שבהן אחד מהגברים בשכונה נאלץ לשהות בבידוד בשל חשיפה לקורונה, משתתפי המניין נהגו להתקרב לביתו של המבודד כדי שיוכל לשמוע את התפילה ולהשתתף מביתו. משתתפי המניין, היא מספרת, לא עשו מחווה דומה כאשר אחת מנשות השכונה היתה בבידוד. דפוס התנהגות זה, היא אומרת, גרם לה להרגיש שהגברים בקהילה שלה "אינם רואים" אותה, בכל הנוגע לחיים הדתיים של הקהילה. מנייני הרחוב, אם כן, הדגישו את מעמדן השולי של נשים בתפילה ציבורית. עבור נשים שהתראיינו למחקר, הסדרי התפילה הבלתי-פורמליים והבלתי-מוגדרים רק העצימו את מעמדן השברירי מלכתחילה בתפילה הקהילתית.  

מנייני מרפסות

המרחב הביתי הוא מרחב נוסף שבו נפתחו הזדמנויות דתיות חדשות במהלך הקורונה. במהלך הסגרים, נוצרו מניינים בהם גברים יצאו למרפסות ביתם, לבד או ביחד עם בני משפחה. מניינים אלו טשטשו את הגבולות בין המרחב הפרטי והציבורי – המשתתפים יצרו מרחב דתי ציבורי, שהתאפשרה בו תפילה קהילתית-ציבורית, אולם עשו זאת מהמרחב הפרטי שלהם, כל אחד ממרפסת ביתו. המאמר מראה כיצד טשטוש גבולות זה יצר עבור נשים הזדמנויות לשכלול והרחבת הנוכחות הדתית שלהן. הדבר בולט בעיקר בראיונות עם נשים חרדיות, שמתארות כיצד תפילת המרפסות אפשרה להן, בפעם הראשונה בחייהן, לשמוע ולראות את התפילה שלא מבעד למחיצה אטומה.

כך מתארת זו אחת מהמרואיינות, חרדיה-ליטאית:

בית כנסת השתנה מאד, כי הבית כנסת עבר למקום בחוץ ועד עכשיו, בימים שאין גשם, כאילו למעלה משנה, אנחנו מתפללים בחוץ, שזה מהמקום שלי כאישה, מאד חיבר אותי לעניין של תפילה והכל, כי זה פשוט מהחלון בבית. הייתי רואה מניינים, תפילות, שמחת תורה וסעודה של הכנסת ספר תורה. הרבה דברים עברו החוצה, שזה בעצם נתן לנו הנשים אפשרות להיות גם. שזה תמיד בבית כנסת, אין לנו את האפשרות הזאת.

מנייני מרפסת . צילום: אלעד בן אלול

מדבריה של המרואיינת עולה השמחה שלה בהזדמנות החדשה לקחת חלק בתפילה, גם אם כצופה ולא כמשתתפת פעילה. יחד עם זאת, הזדמנות זו המחישה עבורה את כל מה שהיא, כאשה חרדית, מחמיצה בשגרה. כלומר, מניינים אלו שנוצרו כתגובה למשבר לא רק אפשרו לנשים השתתפות בתפילה אלא גם חשפו והדגישו את אי-הנחת שלהן מההדרה שהן חוות בקהילות שלהן בתקופות של שגרה.

ניתן לראות, אם כן, כיצד המרחבים הדתיים החדשים שנוצרו בזמן משבר הקורונה פתחו פתח לחוויות דתיות חדשות עבור נשים אך, בסופו של דבר, הדגישו עבורן את חוויות ההדרה שלהן ואת אי-הנחת שלהן ממעמדן השולי בקהילות הדתיות שלהן. אם בוחנים מקרה זה מבעד לפריזמה של אנתרופולוגיה של משבר, ניתן לראות לא רק כיצד משברים יכולים לחשוף את הדקדוק החברתי העמוק של קהילה, אלא גם כיצד הם מגלים תהליכים שמבקרים ומאתגרים דקדוק זה.

המאמר מסתיים בתקווה ש"ההצצה" לעזרת הגברים, שלה זכו נשים אורתודוקסיות במניינים האלטרנטיביים של תקופת הקורונה, תפתח פתח לשינוי במעמדן של נשים בחיים הדתיים בקהילות אורתודוקסיות.

מכאן עולה גם הרלוונטיות למלחמה הנוכחית. כיצד יכולה נקודת המבט של אנתרופולוגיה של משבר לתרום להבנת המתרחש בימים הללו בקהילות שונות בישראל? בעזרתה נוכל, לדוגמה, לבחון את ההתנדבות לגיוס ויוזמות התנדבות אחרות שנפוצו בקהילות חרדיות מיד לאחר הארועים המחרידים של השבעה באוקטובר. האם יתכן שבדומה לתהליכים בזמן הקורונה אותם אנו מתארים במאמר, האסון הנוכחי חשף אי נחת ותחושות אשם שהיו קיימים עוד קודם בקרב חלקים מהציבור החרדי? ומה יכול המבט של אנתרופולוגיה של משבר ללמד אותנו על החלוקה המגדרית החדשה ותפקיד הלוחמות שבא לידי ביטוי בשלב הראשון של המלחמה?

כאמור, כל אלו נושאים שלא בחנו במחקרנו, אך נקודת המבט האנתרופולוגית, המזהה מצבי משבר לא רק כנקודות של אסון ושינוי אלא גם כזמן בו נחשף הדקדוק החברתי העמוק של קהילה או חברה, יכולה לשמש ככלי חשוב גם בניתוח המציאות הקשה כיום.

עוד בנושא