"> שבר והמשכיות בימי הקורונה: דיגיטליות וסגר ביתי ממבט אנתרופולוגי – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

שבר והמשכיות בימי הקורונה: דיגיטליות וסגר ביתי ממבט אנתרופולוגי

אלעד בן אלול מאתגר, בעקבות התגובות לוירוס הקורונה, את נבואות חוקרי הטכנולוגיה והחברה ומדגים את מגוון התגובות השונות למגפה של תרבויות וקבוצות שונות. בעזרת מסע בין בית הספר הדיגיטלי של שלחי חב"ד , טכנולוגיות הסגר במפרץ הפרסי ובולביה, טקסי זכרון דיגטליים בישראל ופתרונות יצרתיים לסוגיות דתיות ועוד, בוחן בן אלול את השבר והמשכיות בהשפעות של הטכנולוגיה והקורונה.

בספרה ״לבד ביחד: מדוע אנחנו מצפים הרבה מטכנולוגיה ומעט אחד מהשני״ (2011), הפסיכולוגית האמריקנית שריל טרקיל מתארת את המצב שבו בני אדם איבדו צורות שונות של תקשורת קדם-דיגיטלית, ולמעשה רידדו את החוויה האנושית שלהם כתוצאה מה"התמכרות" ההמונית לטכנולוגיה. טרקיל טוענת שהמין האנושי שכח כיצד להיות לבד, ושאנו מקיפים את עצמנו בכלי תקשורת כדי לייצר רעש מתמיד שיתגבר על הפחד מהבדידות. ״אם אנחנו לא מכירים את הסיפוק שבבידוד״, היא כותבת, ״אנחנו רק מכירים את החרדה שבבדידות״. המשבר שהיא מתארת אמנם מתיימר לצייר תמונה של האנושות כולה אך הוא מדבר בעיקר על ואל בני המעמד הבינוני/גבוה, תושבי העיר, המנהלים אורח חיים אינדיבידואלי ומבלים שעות רבות בבתים או משרדים מול מסכי המחשב. 

באופן אירוני למדי, מגפת הקורונה שהורידה את העולם כולו על ברכיו וניטרלה את האפשרות להתכנסויות במרחבים פיזיים ולמפגשי פנים מול פנים, הפכה את התיאוריה של טרקיל (ושל חוקרי אינטרנט רבים וטובים) על פיה. כל מה שהיא סימנה כגורם לבדידות מתברר כיום כמציל ממנה, מה שהיא סימנה כאנטי-חברתי משמש כזירה העיקרית לפעילות חברתית, ומה שהיא הגדירה כפגיעה ב״אנושיות״ שלנו הופך להיות אולי הכלי החשוב ביותר להפגנת אנושיות. קשרים יום-יומיים עם קשישים וחולים בבידוד, פעילות דתית/רוחנית, מוסדות חינוך, כלכלה ומסחר – כל אלו ועוד העתיקו את עיקר העשייה שלהם מהמרחב הפיזי למרחב המקוון. האם זה אומר שטרקיל וחוקרי האינטרנט הפסימיים, המכונים גם ״טכנו-סקפטיים״, טעו לאורך כל הדרך? האם יש להשליך את ספריהם כמחקרים שעבר זמנם, כפי שהאקדמאי המרדן הטיפוסי אוהב לעשות כל עשור או שניים?

האמת היא שטעותם של חוקרי האינטרנט הטכנו-סקפטיים לא הייתה בטענותיהם עצמן אלא בהצגתן כמציאות אבסולוטית וגלובלית שאינה תלויה בנסיבות חברתיות, כלכליות, תרבותיות ופוליטיות. הקורונה כאן כדי להזכיר לכל סוציולוג, אנתרופולוג, פילוסוף ופסיכולוג שטענותיו כפופות לזמן ומקום, גם – ואולי במיוחד – כשהוא בטוח שסוף סוף היכה בשורש הבעיה ופיענח את העולם מזווית הראייה החברתית. 

אלעד בן אלול

כך למשל, מחקרים השוואתיים על שימוש באינטרנט ורשתות חברתיות, דוגמת ספרו של פרופ׳ דניאל מילר ״כיצד העולם שינה את המדיה החברתית״, הראו שבעוד שקבוצות נרחבות באירופה ובארצות הברית חוות את האינטרנט כמרחב של אינדיבידואליות, נרקסיזם וגלובליזציה – במדינות רבות בעולם אותן טכנולוגיות בדיוק הפכו למרחבים המחזקים קהילתיות, שבטיות, מסורת ויחסי כוחות מקומיים. 

ומה לגבי הקורונה? האם גם המגפה עצמה מקבלת ביטויים שונים בקרב קהילות שונות? 

כמו שאם נצמצם את הטכנולוגיה הדיגיטלית על כל מורכבותה למרכיביה הראשוניים וה״מיקרוסקופיים״ ביותר נקבל את הספרות הבינאריות 0 ו-1, כך נוכל לזקק מגפה עולמית לכדי טפיל דומם ומיקרוסקופי בעל קצוות חדים המקבל את חיותו רק לאחר כניסתו לתא חי בגוף. נגיף הקורונה לא חס על אף קהילה, מעמד, גזע, דת או מין, ולכן מקבל ביטויים סוציולוגיים שונים ומשונים שמתכתבים עם המבנים החברתיים שקדמו לו בשתי דרכים מרכזיות: שבר והמשכיות. שני ה״סוכנים״ הללו, הטכנולוגיה והקורונה, בלתי נראים לעין אבל משפיעים עמוקות על החוויה האנושית. אתן כמה דוגמאות לשבר והמשכיות בקורונה ובטכנולוגיה המבוססות על הפרמטרים הסוציולוגיים של מגורים, חינוך, דת וממשל. 

מגורים

המעבר מחיים המבוססים על מרחבים חוץ-ביתיים (רחוב, מוסדות ציבוריים, מרכזים מסחריים ועוד) למרחב הפרטי והמצומצם של הבית אמנם נתפס כשבר דרמטי אצל רבים, אבל מבחינה תרבותית ישנן חברות שמעבר זה קשה עבורן עד כמעט בלתי אפשרי. בעוד שבן מעמד הביניים החילוני המערבי הטיפוסי חי במשפחות גרעיניות קטנות ורגיל להתקיים לצד מספר מצומצם של אנשים לצידו, קבוצות אחרות כמו הקהילות החרדיות בבני ברק ומאה שערים מקיימות את רוב שגרתן במרחבים צפופים ורבי משתתפים. ועל כן הדרישה להתכנס בבתים עשויה להיות טבעית למדי עבור תושב תל-אביב, שעובד מהבית על הלפטופ ומזמין ארוחת צהריים באפליקציית Wolt (דהיינו, היא מאפשרת עבורו המשכיות) – ואילו קהילות חרדיות נאלצות לפרק אורחות חייהן הכוללים התכנסויות בלתי פוסקות לתפילה, אכילה ולמידה (דהיינו, היא מעוררת שבר). ואפילו כאשר תושבים אלה מתכנסים בבתים, מדובר בהצטופפות של אנשים רבים, בעוד שבימים כתיקונם משפחות מרובות ילדים מצליחות להתקיים בדירות קטנות בין השאר בזכות העובדה שחלק מהילדים מתגוררים בישיבות ובפנימיות במהלך השבוע. 

ההתכנסות החרדית בבית הופכת להיות דרמטית יותר אם לוקחים בחשבון שרבים מבני הקהילה, ובעיקר הגברים, לא משתמשים בטכנולוגיה או בסמארטפונים דרך קבע, ואין ביכולתם לגשר בין הבתים והמוסדות באמצעות האינטרנט. זאת בניגוד חד לערים רבות במערב, שבהן מזג האוויר, הטכנולוגיה והמבנה החברתי מעודדים שהייה ממושכת של כל בני הבית בתוך המרחב הפרטי, שמחולק לחדרים אינדיבידואליים, מסכים פרטיים עם חיבור בלתי מוגבל לאינטרנט, ולעיתים אף שירותים ומקלחת אישיים. 

השהייה הממושכת בבית ולבד ממשיכה דפוסי התנהגות קיימים עבור רבים, ושבר עמוק עבור אחרים

חינוך

גם בתחום החינוך ניתן למצוא תופעות של שבר והמשכיות בהשפעת הקורונה והטכנולוגיה על קבוצות שונות. מערכות החינוך בכל העולם נאלצות ללמוד מאפס את שיטות ההוראה במרחב הווירטואלי, כיצד לשמר את תשומת ליבם של התלמידים, איך להתמודד עם המבוכה שבדיבור למצלמה, מה לעשות עם תשתיות אינטרנט לא יציבות שפוגעות בחוויית הלמידה, ואיך לנהל באופן מקוון אירועים חינוכיים כמו טקסי יום הזיכרון והשואה. במקביל, ישנן קהילות ששואלות את עצמן שאלות אלו כבר שנים רבות: אלפי שליחי חב״ד ברחבי העולם, למשל, שולחים את ילדיהם לבית ספר וירטואלי בכל בוקר בשל מגוריהם במקומות שאינם מציעים מסגרת חינוך יהודית תורנית. ״בית ספר נט״ היא תוכנה שמשתמשים בה ילדי דיפלומטים ושליחים כדי לקיים מסגרת חינוכית רציפה במרחב הדיגיטלי, שאינה תלויה במיקום גיאוגרפי. ילדי השליחים רגילים להתעורר, ללבוש את המדים, להתיישב מול מסך המחשב ולהעביר יום לימודים מלא. בשיחות עם ילדים שלומדים כך שמעתי על טקטיקות שונות להתחמק מהמבט המפקח של המורה דרך המצלמה, הקושי בתשתיות אינטרנט לא יציבות במקומות כמו בוליביה, אתיופיה או הודו, והקשר הקרוב בין חברות לכיתה שמעולם לא נפגשו. אפילו טקסים בית-ספריים כמו חלוקת החומש או מסיבת סוף השנה כבר מורגלים היטב במתכונתם הדיגיטלית והתלמידות מכינות רקעים מקושטים, ריקודים והצגות שמתקיימים אך ורק דרך המחשב. גם בדרום הישראלי תושבים רבים רגילים למצבי חירום ביטחוניים המאלצים אותם להישאר תקופות ממושכות בבתים ולהיעדר מבית הספר. בימים אלו של קורונה, מורות מכל הארץ נעזרות במורים ותלמידים מהדרום שארגנו טקסים וירטואליים ליום הזכרון והעצמאות עקב השלכת רקטות אינטנסיבית על ידי החמאס. 

ילדים של שליחי חב״ד מורגלים היטב בלמידה מרחוק באמצעות מערכת בית ספר נט

דת

לכל דת מאפיינים תרבותיים וסוציולוגיים שונים שמכתיבים את אופי הטקסים והמנהגים שלה. הקורונה משפיעה עמוקות על מנהגים דתיים ורוחניים של קבוצות שונות, גם הפעם בדרכים של המשכיות ושבר. סדר הפסח, למשל, נתפס בחברה הישראלית כמנהג כל כך מושרש – עד שדתיים וגם חילונים, אנשים שאוהבים את החג וגם אלה שרואים בו עול, מקיימים אותו רובם ככולם. ביטול האפשרות להתכנס אל שולחנות ארוכים כמשפחה מורחבת נתפס כפגיעה עמוקה במאפייני החג, ואף הוביל לדיונים הלכתיים סוערים על האפשרות לפתוח את תכנת ה-zoom בזמן הסדר כדי לוודא שבני משפחה קשישים לא יחגגו לבדם. מבחינה השוואתית, המשבר של סדר הפסח למעשה אינו משבר עמוק באופי ובדרישות הטקס: הסדר, כמו טקסים כה רבים ביהדות, שם את מרכז הכובד התרבותי והרוחני על המרחב הביתי המצומצם של המשפחה, ועל כן כל יחידה גרעינית (ואף אדם יחיד) יכולים לקיים את הטקס כהלכתו בביתם. אדרבא, ערב הפסח הראשון בהיסטוריה גם הוא התקיים בחיק המשפחה הגרעינית בלבד, והמילה ״בית״ מופיעה תשע פעמים בתיאור החגיגות הראשונות במצרים (שמות, פרק י״ב). 

חגיגות הרמדאן, לעומת הפסח, יתמודדו עם שבר משמעותי בימי הקורונה, שכן החודש החשוב ביותר באסלאם תלוי בהתכנסויות המוניות במרחב הציבורי במסעדות ובפסטיבלים, שווקים וחללי צרכנות, שפועלים עד השעות הקטנות של הלילה. גם חג הפסחא הנוצרי מתבסס בעיקר על התכנסויות של מיסות המוניות, כפי שבלט בשידורים הטלוויזיוניים של הקתדרות הריקות באיטליה ובבריטניה. עבור דתות בעלות היסטוריה ארוכה של שליטה במרחב הציבורי, ההתכנסות בבתים דורשת הסתגלות טקסית חדשה. 

מצד שני, בעוד שהנצרות, האסלאם, הבודהיזם וההינדואיזם מבססים את החגים שלהם על התכנסויות רבות משתתפים, עבודת הפולחן היום-יומית אינה דורשת התכנסות כתנאי. ביהדות, לעומת זאת, חוסר היכולת לכנס מניינים והדרישה לעשרה מתפללים לפחות בכדי להוציא ספר תורה ולהגיד את הקדיש מהווה שבר עמוק ומשמעותי. בשכונות מסורתיות התפתחה תופעה מרתקת של ״מניין מרפסות״ שבה המתפללים יוצאים בו-זמנית למרפסות ומקיימים תפילה משותפת תוך שמירה על כללי משרד הבריאות. יהודים דתיים המתגוררים בשכונות חילוניות או בקרב נוכרים, לעומת זאת, נאלצים לסגל הרגלי תפילה חדשים לגמרי בתנאים של בידוד. מעניין לציין שמתפללים רבים מתנסים לראשונה בשיטת ההתבודדות של רבי נחמן מברסלב כטכניקה לחיבור מעמיק ומשמעותי עם הבורא. בדומה לדתות המזרח הרחוק, חסידות ברסלב רואה בבידוד והתבודדות דווקא המשכיות רוחנית, ולא שבר קהילתי/דתי. 

מניין מרפסות, וההסתגלות לתפילה מבודדת כביטוי לשבר תרבותי 

ממשל ושלטון

בתקופה מעניינת ואירונית זו, דווקא למשטרים שאינם דמוקרטיים יש יתרון משמעותי על פני משטרים דמוקרטיים מבחינת ההשתלטות על הקורונה ואכיפת חוקי הריחוק החברתי. בסין, לדוגמה, לא נזקקו ליותר מדי תקנות חירום והנחיות מיוחדות לפני שהעלימו מידע ונתונים על הפצת המגפה בתקשורת הממשלתית, משטרו תנועה של אזרחים באמצעות טכנולוגיה דיגיטלית, היכו בברוטליות מפרי בידוד ואף הלחימו את הדלתות של בתי התושבים כדי למנוע מהם יציאה פיזית מהבית. התקשורת והאינטרנט בסין נמצאים תחת צנזורה ממשלתית אינטנסיבית, והאפליקציות השונות שמדרגות אזרחים לפי תרומתם החברתית וציותם לחוקים אפשרו לתושבים לדווח על כל מי שהפר את כללי הבידוד. אנתרופולוגים כבר גילו שטכנולוגיות הפיקוח השונות בסין, שנתפסות כמעין ״מראה שחורה״ במערב, מתקבלות בברכה על ידי רבים מהאזרחים בדיוק בגלל יכולתן להנדס מציאות חברתית חיובית ואכפתית יותר. ראיונות עם סטודנטים סיניים הלומדים בבריטניה, למשל, הראו שהם מגדירים את סין בתור ״המקום הבטוח ביותר בעולם בזמן קורונה״, ומודאגים מהמתירנות וקלות הדעת של השלטון הבריטי ביחס לתנועת האזרחים. במילים אחרות, חברות המקדשות את טובת הכלל על פני טובת הפרט יראו בפיקוח טכנולוגי ומשטור דיגיטלי כלים לגיטימיים ללוחמה בקורונה או בתגובה לכל משבר אחר. 

באיחוד האמירויות, למשל בדובאי, הבידוד מתנהל בצורה יסודית ומוחלטת. למרות היותה עיר בין-לאומית ומרכז גלובלי של מסחר, הגירה ותרבות, דובאי ואיחוד האמירויות מדווחים בימים אלו על כ-4,500 נדבקים ו-25 מתים בלבד מאז פרוץ המגפה. סיבובי סגר קבועים של 24 שעות הוטלו על התושבים, כאשר כל אדם יכול לעזוב את ביתו רק עם אישור כתוב ופורמלי. אדם שנתפס ללא אישור כזה מחוץ לביתו יכול להיעצר ואף נמצא בסכנת גירוש, משום שבאיחוד האמירויות רק מתי מעט מקבלים תושבות קבע. מבחינה טכנולוגית, איחוד האמירות ממשיך רצף ותיק של הגבלת גישה לאפליקציות כמו פייסבוק, מסנג׳ר ושיחות קוליות בוואטסאפ, ושואף למשטר את השימוש בטכנולוגיות הדיגיטליות כדי למנוע הפצה של מידע שקרי או החלפת מידע בין גורמי טרור פוטנציאליים.

 בבוליביה הודיעה הממשלה על סגר כללי וכיבוי אורות וחילקה אישורי יציאה לאוכלוסייה בבקרים קבועים של השבוע, שנקבעים לפי הספרה האחרונה של תעודת הזהות של התושבים. כך לדוגמה, ביום ראשון זכאים לצאת מספרי תעודות זהות שמסתיימים ב-1 ו-2, ביום שלישי מספרי 3 ו-4 וכן הלאה. אסור לנסוע במכוניות כלל. אדם שייתפס מחוץ לביתו ולא יציג תעודת זהות שמאפשרת לו לשהות בחוץ, ייעצר באופן מיידי על ידי כוחות האכיפה, שנמצאים במחסומי הכבישים ואינם מהססים להשתמש בכוח. באיראן אנו עדים לשלטון דיקטטורי שתרם משמעותית לקריסת המערכות, זלזול בחיי אדם, הסתרת מידע מהתושבים וקבורה המונית שפגעה בחופש הדת של התושבים. אך גם בה הצליח השלטון הדיקטטורי לייצר המשכיות כלשהי בהתמודדות עם הקורונה על ידי הגבלת חופש המידע, הפרטיות והתנועה.

בניגוד לכך, משטרים ליברליים ודמוקרטיים רבים נאלצו לתקן תקנות חדשות ולהרגיל את האוכלוסייה להגבלות שונות ומשונות, בעוד שהתרבות עצמה נטועה בערכים של חופש מידע ותנועה. כלומר, הממשלים הדמוקרטיים והריכוזיים השונים מתכתבים עם הקורונה כמעין טכנולוגיות של חופש והגבלה, ובכך מקבלים יתרון או חיסרון על פני משטרים אחרים. 

דובאי, קריאות להישאר בבית על מגדל בורג׳ ח׳ליפה

לסיכום, שריל טרקיל וחוקרי האינטרנט הפסימיים ראו בעידן המסכים עידן שמפריד אותנו מהחוויה החברתית של נוכחות פיזית משותפת ומעודד בדידות, טענה שהתבררה כבעייתית ולא מדויקת כאשר נבחנה על ידי אנתרופולוגים בהקשרים ספציפיים של זמן, מקום ותרבות. בדומה למפגש המורכב של הטכנולוגיות הדיגיטליות עם קהילות שונות, גם נגיף הקורונה נפגש עם אותן קהילות ומשפיע עליהן בצורות שונות של שבר והמשכיות. המונח ״ריחוק חברתי״, למשל, מהווה נורמה בסיסית בתרבות האמריקאית והיפנית, ואילו התרבות הישראלית שנשענת על מגע פיזי התקשתה יותר להסתגל למגבלות החדשות. התרבות, הטכנולוגיה והמגפה מתכתבים זה עם זה כמו שלושה קודקודים של משולש דינמי שמגדיר את עצמו מחדש ללא הרף ביחס לחלקיו השונים. חשוב לזכור שכשאנתרופולוגים חוקרים שבר תרבותי אין הכוונה בהכרח לטרגדיה או משבר, אלא למהלך שבו קבוצה מגלה את הכוחות הטמונים בה ומצליחה להמציא מחדש את דפוסי התנהגותה במרחב, תנאים ושפה לא מוכרים. בתקופה המיוחדת שאנו נמצאים בה, המרחב הפיזי עובר שינויים דרמטיים עקב המגפה ואנו נאלצים ״להמיר״ את הפרקטיקות התרבותיות שלנו לאינטרנט ולהשתמש במרחב הוירטואלי בדרכים נועזות כדי לצמצם את השברים ולהגביר את ההמשכיות.

אלעד בן אלול הוא אנתרופולוג המתמחה באנתרופולוגיה דיגיטלית, אנתרופולוגיה יישומית ואנתרופולוגיה של אפריקה האורבנית. עבודת הדוקטורט שלו אושרה השנה ועוסקת בפרקטיקות של פרטיות בגאנה האורבנית.

עוד על בן אלול
מסמני דרך - אלעד בן אלול על דניאל מילר: האנתרופולוגיה של תרבות חומרית, טכנולוגיה ופייסבוק

אלעד בן אלול על הגזענות בנשיונל גיאוגרפיק

אנתרופולוגיה של הפייסבוק -

אלעד בן אלול - על אנתרופולוגיה של חברות
כתבה בגלריה של הארץ על 'נביאים'

כתבה גדולה בnrg על סדרת הרשת 'נביאים: מבצע עמרם' שיצרו האנתרופולוג אלעד בן-אלול ויוסי בראומן -