פיתה, לחם, פסטה, פתיתים. ביומיום, המאכלים האלו מככבים בתפריט של הישראלי הממוצע – קרובים לצלחת וקרובים ללב. אבל בפסח הם מטופלים בצורות שונות – נשרפים, מועברים לגוי, מוסתרים על מדפי הסופר, ומאוחדים יחדיו תחת הכותרת המאיימת "חמץ". לכבוד בוקרו האחרון של איסור אכילת החמץ, האנתרופולוג יהונתן הרשברג כותב לבחברת האדם מסה על גבולותיו הקשיחים והבלתי
כיצד התפרצות של מגפות ומשברי בריאות אחרים, משפיעים על דרכי הכניסה למדינות שונות? האם הבדיקות בגבולות הם באמת למנוע סיכון בריאותי או שהן בעצם אמצעי לסימון וסינון מהגרים ו׳אחרים׳ לא רצויים? במאמר שכתבו מיכאל רבי-סירקין ולימור סמימיאן-דרש (בביה"ס למדיניות ציבורית וממשל בעברית), ושפורסם בכתב העת Critical Public Health, הם בחנו את השימוש ב׳סקירות כניסה׳ במעברי
מיטל מרגוליס לין בפוסט ראשון שלה בבלוג "החיים על הגבול – בין מזרח ומערב" בוא היא משלבת בין חוויות מהיום-יום הטייוואני לבין החשיבה האנתרופולוגית אני יושבת בבית קפה בחנות הספרים הגדולה בטייפה, חנות הספרים האהובה עליי. חנויות הספרים בטייפה, בירת טייוואן, הן לא חנויות ספרים רגילות: זה עולם ומלואו שמשלב ספרים, חנויות בוטיק, בתי קפה