"> מגפות, גבולות וטכנולוגיות לממשל בחירום – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

מגפות, גבולות וטכנולוגיות לממשל בחירום

כיצד התפרצות של מגפות ומשברי בריאות אחרים, משפיעים על דרכי הכניסה למדינות שונות? האם הבדיקות בגבולות הם באמת למנוע סיכון בריאותי או שהן בעצם אמצעי לסימון וסינון מהגרים ו׳אחרים׳ לא רצויים? במאמר שכתבו מיכאל רבי-סירקין ולימור סמימיאן-דרש (בביה"ס למדיניות ציבורית וממשל בעברית), ושפורסם בכתב העת Critical Public Health, הם בחנו את השימוש ב׳סקירות כניסה׳ במעברי הגבול בבריטניה בזמן מגפת האבולה של 2014. בפוסט על המאמר טוען רבי-סירקין, שבניגוד לספרות בתחום, הם מראים במאמר כיצד טכנולוגית סקירות כניסה אפשרה ניוד בצל האיום המוחשי ובכך הם מתארים את השינויים שחלים בטכנולוגיות ממשל של חירום בבריאות.

ניהול מצבי חירום (Emergency Management) כתחום מומחיות, ידע ופרקטיקה, החל להתפתח באמצע המאה ה-20 והפך בתוך מספר עשורים לפרדיגמה משפיעה ומרכזית בעיצוב מדיניות וחוקים שמטרתם להתמודד עם אסונות בקנה מידה מדינתי ועולמי. עם זאת, התפשטותו של תחום זה אל תוך שדה בריאות הציבור ובאופן ספציפי יותר – בריאות גלובלית, היא חדשה למדי. ציוני דרך חשובים בתהליך התפשטות זה היו, בין השאר, מגפת הסארס (SARS) ב-2002, מגפת השפעת (H1N1) ב-2009, וכן שינויים בגישה הבינ"ל ביחס למגיפות בהמשך לאירועים אלו, כפי שהתבטא למשל בעדכון רגולציית הבריאות הבינ"ל (International Health Regulations). הרגע המכונן באותו תהליך שבו פרדיגמת ניהול החירום נכנסה לתוך והתמזגה עם שדה בריאות הציבור הגיע בסופו של דבר בשנים 2014-2016, בעקבות מגפת האבולה (Ebola) במערב אפריקה והרפורמות המשמעותיות שנערכו בארגון הבריאות העולמי (WHO) לאחר מכן, בעיקר בכל הנוגע ליכולת הארגון לפעול בכל הקשור לאירועי חירום.

במחקרים שלי, אני עוסק באותו מפגש שבין חירום לבריאות – בהשתלשלותו ההיסטורית ובדינמיקה העכשווית שלו, על כל המתחים והשינויים הכרוכים בו ובהשלכות של הלחמת תצורות ממשל בעלות מטענים היסטוריים ופוליטיים ייחודיים ושנסמכות על סוגים שונים של מומחיות. במאמר שכתבתי עם פרופ׳ לימור סמימיאן-דרש ופורסם בשנת 2021 בכתב העת Critical Public Health, בחנו את הרגע החשוב הזה במפגש שבין חירום לבריאות באמצעות תגובת הממשל הבריטי, שחקן מפתח בבריאות גלובלית וברפורמות של ה-WHO בנושא חירום, למגפת האבולה של 2014.

המאמר הוקדש לניתוח הבניית השיח של טכנולוגית ממשל הנקראת “entry screening” או "סריקת כניסה". במובנה הבסיסי, סריקת כניסה היא פרקטיקת גבול ביטחונית שמטרתה "לסנן" את הנכנסים לתוך שטחה הריבוני של מדינה כדי להפריד בין כניסות חיוביות או שליליות, כלומר בין זרימה חופשית של גורמים רצויים לזרימה חופשית של גורמים בלתי רצויים שעלולים להוות איום לביטחון האוכלוסייה.

באופן היסטורי, השימוש בפרקטיקה זו בהקשר של בריאות הציבור היה מניעתי. לגישה המניעתית היה חלק מרכזי בהתפתחות התחום של בריאות הציבור במערב החל מהמאה ה-19 והיא נשענת במידה רבה על היכולת להפיק ידע בעזרת כלים כמותניים וסטטיסטיים שמאפשרים חלוקה וקטלוג של אוכלוסיות בהתאם לרמות סיכון (Lupton 1995). כך, במצבי חירום בבריאות גלובלית הטכנולוגיה הזו הופעלה בצורה הדומה במידה רבה למתואר למעלה: סינון הנכנסים לתוך שטח המדינה באמצעות אבחנה רפואית שמטרתה לזהות ולהעריך סיכונים ובמידת הצורך להפריד, לבודד ולעתים גם לטפל בפרטים נושאי מחלה על מנת למנוע איום אפשרי על בריאות האוכלוסייה.

סוציולוגים, היסטוריונים וחוקרי יחב"ל שדנו באופן ביקורתי בשימוש בטכנולוגיות מסוג זה בהקשר של בריאות הציבור הראו כיצד, למרות שהן מופעלות לשם מניעת ייבוא תחלואה, בפועל הן משרתות ישירות או בעקיפין מנגנונים להחרגת  "האחר", בדרך כלל – מהגרים (Bashford 2006; Craig 2007; Kehr 2012; Volkner 2011). בהקשר של השימוש בטכנולוגיה זו במצבי חירום בבריאות הציבור בפרט, חוקרים אחרים הפנו את תשומת הלב למתח שבין חופש התנועה להגנה על בריאות הציבור (כפי שמוכר לנו מהדיון הציבורי בתחילת מגפת הקורונה). כך למשל, Budd ואחרים (2010, 2011) בחנו את השימוש של בריטניה בסינון כניסה בתגובה לסארס ב-2002-2003 ושפעת החזירים ב-2009 וטענו שהשיח סביב השימוש באמצעי זה התמקד בזכויות ובאחריות האתית של האינדיבידואלים הנוסעים, יותר מאשר בהגנה על הגוף החברתי מפני ה-“disease-carrying other”.

אף על פי כן, כשניתחנו לעומק את השיח סביב התגובה הבריטית למגפת האבולה וספציפית סביב ההפעלה של סריקות כניסה במעברי הגבול הבריטיים, זיהינו רובד נוסף מתחת למתח הזה. הרובד זה ביטא פער תפיסתי בין מחנה התומכים למחנה המתנגדים לשימוש בטכנולוגיה. בעוד שהמתנגדים ראו בטכנולוגיה אמצעי לא יעיל ולא מאוזן למניעת סיכונים, התומכים ראו בה אמצעי שימושי להיערכות לקראת איום פוטנציאלי. במילים אחרות, הפער לא נבע מהשאלה האם וכיצד ניתן למנוע את חדירת נגיף האבולה אל תוך האוכלוסייה הבריטית, אלא מאופן הבנת הבעיה עצמה: האם זו בעיה של מניעה או בעיה של היערכות?

השימוש של הממשל הבריטי בטכנולוגיה של סריקת כניסה במקרה זה היה שונה ממקרים שהיו בעבר. הטכנולוגיה הכילה בתוכה שלושה היבטים או שלבים שונים. ראשית, זיהוי פרטים שמהווים סיכון פוטנציאלי. שנית, הערכת רמת הסיכון של הפרטים. שלישית, בהתאם להערכת רמת הסיכון – הפעלת אמצעי בקרה ורגולציה על מנת לאפשר תגובה עתידית מואצת למקרי מחלה פוטנציאליים. אם כן, הטכנולוגיה עברה שינוי בכך שהיא לא התבססה באופן בלעדי על הערכת סיכונים שמאפשרת התערבות מידית דרך הפרדה ובידוד של הגוף המסוכן, אלא עשתה במרכיב זה שימוש לצורך התערבות על הפוטנציאל העתידי של התפשטות המחלה באוכלוסייה. זאת, בהתאם לתפיסה של היערכות לאיום עתידי-פוטנציאלי לבריאות האוכלוסייה, כלומר, לאירוע חירום שלא ניתן למנוע לגמרי אך כן ניתן לנהל באופן שיעצור התדרדרות נוספת שתוביל לאסון. חשוב לציין כי גישה זו של היערכות לחירום הפכה למרכזית במיוחד במדיניות הבריטית בכל הקשור לאסונות אזרחיים בכלל ולאסונות בריאותיים בפרט לאור חקיקת ה-Civil Contingencies Act משנת 2004, דבר שאף היו לו השלכות גלובליות בשל ההשפעה הבריטית על הרפורמות שנערכו ב-WHO בעקבות מגפת האבולה ב-2014 (כפי שהראינו במאמר אחר).

UK starts Ebola screening at airports

על בסיס הממצאים מהניתוח, הצענו להבין את המדיניות הבריטית והשימוש בטכנולוגיית סריקת כניסה במקרה זה כתגובה למה שאנו מכנים Emergency of circulation. מושג זה מתכתב עם המושג Crisis of circulation של מישל פוקו המתאר מצב שבו התפשטות של נגיף דרך מערכות סירקולציה (למשל, של מסחר ותנועה בינ"ל), מואצת לפתע באופן שמכפיל סיכונים עד כדי חשש לאובדן שליטה וקריסת מערכות הסירקולציה. מחקר אחר שהשתמש במושג של פוקו כדי להבין את ההיערכות באירופה למגפת שפעת באמצעות אגירת חיסונים, הראה כי משבר סירקולציה שכזה יכול לגרום לשינוי במטרת הממשל כך שבמקום הגנה על האוכלוסייה, אמצעי הביטחון מופנים לטובת הגנה על מערכות הסירקולציה עצמן. לעומת זאת, המושג שאנו מציעים (Emergency of circulation), מתאר מצב שבו לאיום ממשי ומוחשי קיים פוטנציאל לחדור אל האוכלוסייה באמצעות מערכות סירקולציה. במאמר אנו טוענים כי סריקת כניסה, כפי שהופעלה על ידי בריטניה בתגובה להתפשטות העולמית של נגיף האבולה, ביטאה אסטרטגיה שונה מזו שהספרות המחקרית נוטה לזהות עם הטכנולוגיה. במקום לעצור או למנוע סירקולציה, את התנועה והזרימה החופשית של אנשים או טובין, הטכנולוגיה אפשרה סירקולציה בצל האיום המוחשי. סריקות כניסה במעברי הגבול של בריטניה יצרו זרמים חדשים של תנועה חופשית אך מבוקרת בדרגות שונות בהתאם להערכת הסיכון של הפרט. אם כך, היערכות לחירום כגישה בבריאות הציבור מאפשרת לנהל את האירוע העתידי באמצעות טכנולוגיות שמייצרות ומאפשרות סירקולציה.