עבודת שדה

בלב המחקר האנתרופולוגי ישנם אנשים. מה הם חושבים? כיצד הם מבינים ומפרשים את המציאות? מהם מבני העומק של תרבות מסוימת? המענה על השאלות הללו הוא לעולם האתגר החמקמק של האנתרופולוג הבא מן החוץ, המבקש לעשות שני תהליכים במקביל – להיטמע ולהתחבר לבני התרבות, לחיות איתם על-מנת להבין את נקודת מבטם על העולם, לצד המבט החוקר שלעולם יש בו זרות מסוימת. האתגרים האלו הפכו למרכיבים בסיסיים בעבודה אתנוגרפית. 

אתנוגרפיה היא מחקר קרוב המייצר קשרים הדוקים, שלעיתים אף מייצרים שותפויות בתהליך המחקר והכתיבה. לאנשים שאנחנו פוגשים בשדה שהופכים גם לשותפים לעשיית המחקר שמות רבים – בעבר השתמשו במונח אינפורמנט או בעברית סייען. אלו מונחים טעונים במשמעויות נוספות לכן מקובלים היום גם כינויים אחרים כמו איש המפתח, בני שיחנו ועוד. ריבוי השמות מעיד על המורכבות והחשיבות של הא.נשים בשדה שלנו ושל הקשרים שלנו איתם, ומספר גם איך טיב הקשרים הללו השתנה יחד עם האנתרופולוגיה עצמה.  

כחלק ממדור "עבודת שדה" העוקב אחר אנתרופולוגיות ואנתרופולוגים בשלבים השונים של תהליך המחקר האנתרופולוגי, בחרנו להתמקד באותם מפגשים עם אנשי המפתח.

שאלנו את אלירן ארזי, פנינה מוצפי-האלר, ג'קי פלדמן, עזרי עמרם, יעלה להב-רז, יעל עשור, ליאורה צרפתי, הילה נחושתן וטל שמור איך את מצאת את איש המפתח (אינפורמנט) בשדה המחקר שלך? ומה הקשר והאינטראקציה שנוצרה איתו?
ראו כאן למאמר הראשון במדור, על ״כניסה לשדה״

*

אלירן ארזי, תלמיד לדוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית ובבית הספר ללימודים מתקדמים למדעי החברה EHESS, פריז, חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, מספר – 

"האנדוקה, שבקרבם ערכתי את עבודת השדה, הם עם ילידי אמזוני בקולומביה שחבריו מחולקים לחמישה קלאנים פטרילוקאליים ומתגוררים בנקודות יישוב שמאורגנות סביב אב ובניו או סביב קבוצת אחים והנשים שנישאו להם והילדים שלהם.

במהלך עבודת השדה שלי, ביצעתי רוטציה בין שבעה בתי משפחה בנקודות יישוב כאלה, כשבהתחלה שהיתי שבועיים עם כל משפחה לצורך היכרות, ולאחר מכן חזרתי לתקופות ארוכות יותר שארכו עד כחודש עם משפחות שעניינו אותי יותר, או שעמן היה לי קליק יותר טוב. במהלך עבודת שדה שנמשכה שנה, העברתי במצטבר מעל שמונה חודשים אצל שתי משפחות בחלקים שווים פחות או יותר: אחת היא המשפחה של פיסי, בעל מלוקה (בית גדול שמשמש למגורים וחגיגות טקסיות) והקסיקה (סמכות עליונה מעל רמת הקלאן), והשנייה – המשפחה של מילסיאדס, בעל מלוקה לשעבר מקלאן השמש שהוא גיסו של פיסי – וככזה, הוא גם בן הברית וגם היריב שלו. 

שתי המשפחות הללו עניינו אותי במיוחד מכיוון שהן מייצגות שני זרמים בקרב האנדוקה ביחס לדרך שיש לנקוט במציאות הנוכחית: פיסי מחזיק בפרשנות יותר שמרנית למיתולוגיה ולטקסים (ושבהם הוא נחשב בעיני רוב האנדוקה לסמכות הגבוהה ביותר כיום), ולעומתו מילסיאדס ובני משפחתו, שמפרשים את המיתוסים כדי להתאימם לכלכלה האזורית, שבה הם משתלבים היטב כיזמים וכמתווכים בין שאר האנדוקה לבין הלא-ילידים. שתי המשפחות גם נמצאות בתחרות שנעה בין תלות הדדית לבין מרירות ונסיונות הכשלה, כך שבמרוצת הזמן המידע שאספתי בקרבן עזר לי רבות לפענח את דינמיקות הכוח וההגיונות העמוקים של הקונפליקטים בחברה הזו. לאחר שהצלחתי לבסס את אמונם שלא אספר לאחת מהן ידע שרכשתי אצל האחרת (הידע אצל האנדוקה הוא סודי בהחלט—אלו ״סודות מדינה,״ כמו שאמר לי בנו של מילסיאדס), בני המשפחות הללו גם ״התחרו״ זו בזו ביחס לטיב המידע שיספקו לי על נושאים שונים. בשני משקי הבית נוצר קשר של חניך וחונך ביני הגברים המבוגרים בעלי הידע—עם פיסי, שהוא בן כשמונים, ומילסיאדס, בשנות השבעים לחייו—והעברתי איתם לילות רבים ב״ממבאדרו,״ המרחב שבו מכינים וצורכים מדי ערב אבקת קוקה. עם אירנה, אשתו של מילסיאדס ואחותו של פיסי, נוצר קשר כמעט אימהי, ומכיוון שלעתים קרובות הגישה שלי לנשים הייתה מוגבלת מפאת חשדנותם של בעליהן, היא ואישה מבוגרת נוספת סיפקו לי את רוב הפרספקטיבה הנשית על נושאים רבים. כמו כן, שניים מבניהם של כל אחד מהם, שהם בערך בני גילי, הפכו לחברים הטובים ביותר מקרב האנדוקה. פעמים רבות הם סייעו לי להבין את הדברים שלימדו אותי אבותיהם, הצטרפתי אליהם פעמים רבות במטלות יומיומיות רבות, כמו ציד, דיג, והכנת קוקה, והשיחות הרבות שלנו וההומור שפיתחנו יחד גרמו לי להרגיש הרבה יותר בבית—גם בלב האמזונס."

*

פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון),  אשר חקרה מגדר, אתניות, יחסי כוח ועוד  (ספרה האחרון:  שחורדיניות: לקראת אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל, פורסם בשנה שעברה)  מספרת – 

"הייתי ברת מזל עם מוזס בסבי. הוא היה חבר, מתרגם, שותף למחקר. בשנה העיקרית שבה ערכתי את מחקרי בבוצוואנה, עליו התבססה עבודת דוקטורט שלי, היה מוזס יד ימיני, מדריך וחבר מלא צחוק ושופע תובנות. כל יום הוא היה מופיע לחצר של משפחתה של אחותו שאצלה התגוררתי. את שלוש כוסות התה בחלב שתה עם הרבה סוכר וכמה סיגריות. ידעתי שרק אחרי הריטואל הנינוח הזה של תה מתוק וסיגריות אפשר להתחיל לתכנן את היום.

לאן הולכים? איזה אירוע יש בכפר? איפה אנחנו עם הסקר של כל בתי הכפר? מתי מתאים לצאת לאזורים החקלאיים ואצל מי נוכל להתארח בביקורינו באזורי המרעה המרוחקים. אני הייתי בת 27 מוזס היה בן 32. הוא הציע עצמו כמתורגמן וכמארח. הוא היה "בין עבודות". לאחר כמה שנים קשות של עבודה במכרות בדרום אפריקה, הוא מצא עבודה משרדית בסניפי הדואר השונים באזור הצוואפונג במרכז בוצוואנה. כשהגעתי לביקור גישוש שנה לפני שהתחלתי בעבודת השדה, בודקת איפה למקם את המחקר, התרשמתי ממוזס שהיה רהוט ומסביר פנים בלי להתחנף.

במציאות של שנות השמונים ועל הגבול של דרום אפריקה הגזענית בגלוי, הצליח מוזס לשמור על יושרה פנימית שלא נכנעה לקודים של היררכיה גזעית שהציפה כל קשר בין אנשים בבוצוואנה בזמנו. לא פעם, כשנכנסנו ביחד לחצר של משפחה שאותה רציתי לתעד ברשימותי, נתקלנו בצהלולים ובקריאות כלפיי כ"מאדאם", כמקובל כלפי מעסיקים לבנים במקומות עבודה שאנשי הכפר הכירו משהותם בדרום אפריקה. מוזס היה מצליח בנועם ובהחלטיות לפזר את המסך הגזעני ולייצר אוירה של כבוד הדדי ושיתוף פעולה. אנשים דיברו אחרת כשמוזס היה בסביבה. אם מסרו אינפורמציה לא אמינה, היה מוזס מתקן אותם אחרי שעזבנו את המקום. המחוייבות שלו לעבודה שלי הייתה מלאת אמפטיה. "אני רוצה שתדעי דברים לאשורם" חזר ואמר. 

בשלב מסויים כבר לא הצטרכתי תרגום כי היכולת שלי לשוחח בשפת המקום השתפרה מאוד, ואז הפך מוזס לחוקר-שותף. הוא שאל שאלות משלו. הוא הסביר את ההיגיון הנסתר, "הלא על פני השטח" של אירועים ותופעות. אתן דוגמא קצרה. בסקר הראשוני שערכנו ביחד בכפר רשמתי את שמות הדיירים בכל חצר משפחתית. סימנתי מי ההורים, את שנת היוולדם של כל הילדים והנכדים, ומהו מקום מגוריהם בזמן הסקר.  אבל בה בעת הבחנתי שהנתונים שאספתי לגבי שנות היוולדם של הילדים במשפחה לא תאם את תאריך מותו של מי שצויין כאבי המשפחה.  וכך למדתי ממוזס שאישה שהתאלמנה, או שבעלה לא חזר אחרי שנים ממושכות של עבודה במכרות הזהב בדרום אפריקה, לקחה לה מאהבים וילדה ילדים נוספים שמבחינה סוציולוגית קיבלו את שמו של הגבר, בעל החצר. מוזס סנט בי מפני ששאלותי לא היו מנומסות לפי הקוד המקומי. אבל רק כך גיליתי דרכו את תופעת ה"ניאאצי" המאהבים. 

בערבים הייתי יושבת עם מוזס ומספרת לו מהי אנתרופולוגיה ומהו ההיגיון של איסוף הנתונים שלי. הוא איתגר אותי באופן שרק שנים אחר כך הפנמתי כביקורת של תהליך ייצור הידע המקובל. באינטליגנציה חריפה ותומכת עזר לי לעצב מהן השאלות הגדולות שאותן ביקשתי לפרוט ולתעד בתוך חיי היומיום. מוזס צמח להיות אנתרופולוג שותף. הוא תרם לאופן שבו עיצבתי את המחקר, ובעיקר- את הצורך שלי לתעד את דינמיקת המחקר כמעשה של שיחה רבת משתתפים ולא כראיון בו יש "מראיינת" ו"מרואיינים". זכיתי להכיר ולעבוד עם אדם שאותו למדתי להעריך ולאהוב.

לצערי, לקראת הביקור השני שלי בכפר, כעשור אחרי עבודת השדה הממושכת הראשונה, חלה מוזס ומת בבית החולים. הוא טען שכישפו אותו. אף אחד לא דיבר על מחלת האיידס שהשתוללה באותן שנים. בכל הפרסומים שלי מוזס מופיע בשמו המלא ואני מנכיחה את תובנותיו כמרכזיות למחקר שערכתי. את סיפרי הבא, העוקב אחר בני הדור השני לתושבי הכפר, אקדיש לזכרו של מוזס בסבי.

וכמה מילות סיום: לא תמיד יש איש קשר ובר שיח מופלא כמו מוזס. בעבודתי בראג'סטאן בהודו היה איש הקשר שלי אדם שראה לנגד עיניו רק מה הוא יכול להפיק מנוכחותי. הוא לא היסס לעמוד בדרכי כשניסיתי להבין את החברה שממנה יצא והשוביניזם הבוטה שלו היה בלתי נסבל. לעומת זאת, בירוחם, היו לי כמה נשות קשר שאת סיפוריהן חלקתי, לפעמים ממש במילים שהן כתבו, בתוך הספר שנכתב על בסיס המחקר שלי בקהילה שלהן.

בשורה התחתונה, כולנו תלויות באנשי ונשות הקשר שלנו. עבודה מחקרית אף פעם אינה נעשית בחלל הריק. הצורך להנכיח את תרומתם.ן של א/נשים אלה למחקר הוא אתי ותורם לשקיפות הכרחית."

*

פרופסור ג'קי פלדמן (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון), אשר התמקד במחקריו בתיירות, הנצחה וצליינות, מספר – 

"איזו דלתות פותח איש מפתח?

המושג key informant מציין את היליד המתווך ומתרגם, שעוזר לאנתרופולוג ליצור קשרים, להבין את השפה, ולפעמים אף להמשיג את התרבות – דוגמת Muchona the Hornet שעבד עם טרנר (Casagrande 1960).

במחקרי על נסיעות בני נוער ישראלים לפולין, לא היה לי informant שילווה אותי לאורך הדרך. המחקר נעשה בבועות ישראליות בפולין ובארץ, בקרב אנשים שאת שפתם ואת תרבותם הייתי אמור להכיר.

אך למחקר אתנוגרפי שערים ומפתחות רבים. עבורי, היה איש המפתח ר' מוסקוביץ'. יהודי קשיש שחי באונגוואר – מקום הולדתו של אבי ומקום קבורתה של סבתי, שהיה לה ה"מזל" למות לפני השואה ולהיקבר בבית הקברות היהודי. מוסקוביץ' החזיק במפתח לשער בית הקברות בעיר שקהילתה היהודית נכחדה. הוא היה "יהודי המפתח", דער שליסעל ייד.

מוסקוביץ' פגש אותי בבית המלון הסובייטי, עצר רכב שהסיע אותנו לבית הקברות תמורת חופן דולרים, פסע בין הקברים הישנים והעמיד אותי מול הקבר של סבתא שלי. לאחר שקראתי תפילה, שאלתי אותו איך ידע למצוא קבר שנכרה לפני יותר מחמישים שנה. הוא הוציא מכיסו מחברת מרופטת, והראה לי את הרישומים בכתב יד החל מראשית המאה ה-20, ואת העמוד הריק של 1944-45, בין המשלוחים לאושוויץ לחזרת היהודים המעטים לעיר. ב-1945 החל דף חדש, בכתב ידו של מוסקוביץ', שהגיע עד 1990, תאריך ביקורי.

שאלתי את מוסקוביץ' אם קיים עותק של המחברת. "לא", ענה. ביקשתי לצלם אותו – הוא סירב. "קא-גיי-בי", סינן. בלעדי מוסקוביץ' ומחברתו, לא היה סיכוי לצליין צעיר כמוני למצוא את שרידי משפחתו. כובד הזיכרון תלוי בחוט הדק של מחברת מרופטת, במעיל בלוי של אחרון השבט.

כשחזרתי מאונגוואר ברכבת, ראיתי בדרך קבוצות קטנות של יהודים – סבים, אבות ובניהם, עולים ויורדים בכפרים שכוחי אל. חשבתי – אולי אני עד ליסודו של טקס עלייה לרגל חדש, פולחן חורבן יהדות אירופה. משם החל המחקר.

מוסקוביץ' לא תרגם לי את שפת השבט, אך פתח לי את הדלתות לשערי הזיכרון. 

הוא איש המפתח."

*

ד"ר עזרי עמרם, עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC), אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אוכל וסיורי אוכל בכפר קאסם, מספר – 

"שני אנשי המפתח הראשונים מקרב אנשי כפר קאסם שפתחו בפניי צוהר לעולמם היו בדיעבד גם המשמעותיים ביותר. מכיוון שעסקתי במרחבי אוכל ציבוריים בעיר (מסעדות, בתי קפה, השוק העירוני) הגישה למרחבים עצמם הייתה יחסית קלה – אבל הגישה לאנשים שפועלים במרחבים הללו הייתה יותר בעייתית. הם לא ששו לשתף את עולמם עם יהודי חברותי וחייכן ששואל שאלות. פניה ישירה אליהם מיד עוררה חשד ולעתים קרובות שאלו אותי בפירוש אם אני נציג שירותי הביטחון, או גרוע מכך מבחינת בעלי עסקי מזון – נציג משרד הבריאות או רשות המסים.

הגם שמדובר במרחבים ציבוריים – יש כאלו שנגישים יותר ונגישים פחות. אני התחלתי עם הפעילות שהכי קל היה להצטרף אליה – סיורי אוכל בתקופת הרמדאן. נרשמתי לסיור הראשון כמשתתף מהמניין ולאחריו הצגתי את עצמי בפני המארגנים. אמרתי שאני מעוניין לבחון בצורה אקדמית את הפעילות התיירותית הזו (תוך ניסיון להימנע משימוש בשורש שמעורר אנטגוניזם ח.ק.ר.).

שני אנשי המפתח הראשונים היו תושבי כפר קאסם שהיו שותפים בארגון הסיורים. שניהם אינם אנשי תיירות מקצועיים אלא אנשי העיר שלקחו חלק ביוזמה להנגיש את העיר לשכניה היהודים ובחרו להיות חיץ בין תושבי העיר הפלסטינים ומבקריה. לאחר שרכשתי את אמונם באמצעות ימים ארוכים של מפגשים ושיחות, הדרך להיכרות עם אנשי מפתח נוספים בעיר הייתה קצרה. הם פתחו לי את הדלת למסדרונות העירייה, לבעלי תפקידים בארגונים ומוסדות בעיר, לבעלי עסקים ועוד. לא מדובר רק בסיוע ביצירת הקשר. לתחושתי, כל אדם שאליו פניתי קיבל "ערובה" מסויימת מאנשי המפתח שלי שאני "בסדר" ואין לחשוש ממני. כך למשל היה במהלך המורכב של שכירת דירה בכפר קאסם, כאשר ברור שזו לא בקשה רגילה מאחר שלא היה, ככל הידוע, יהודי נוסף שהתגורר בעיר אותה העת.

במהלך שנות עבודת השדה, הקשר עם השניים התהדק, עם כל אחד לחוד ובאופן שונה. על אף שהתובנות שלהם מופיעות רק בחלק קטן מתיזה, אני מכיר להם תודה על השפעתם העצומה לכל אורכו של הטקסט. הם היו אנשי המפתח הראשונים בעבודת השדה ונותרו המשמעותיים ביותר עד לסופו של המחקר."

*

ד"ר יעלה להב-רז (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב), אשר לאורך השנים חקרה נושאים שונים כגון מגדר ומיניות, אנתרופולוגיה דיגיטלית וההצטלבויות שבין פוליטיקה מגדרית, שינויים טכנולוגיים וסטייה חברתית, מספרת – 

"כפי שציינתי בתשובה לשאלה הראשונה, הגעתי לנושא המחקר שלי דרך עבודת שדה שהתחילה בנושא אחד (מעורבות של בני נוער וצעירים בזנות) והתפתחה, כתוצאה ממפגשים בשדה המחקר, לנושא אחר (צריכת מין מקוונת). במהלך התקופה הזו אני יכולה לציין שני אינפורמנטים מרכזיים.

הראשון הוא למעשה לא אינפורמנט אחד כי אם מספר רב של אינפורמנטים – הנערים והנערות אותן.ם פגשתי בשדה המחקר. עבודת השדה שנערכה בשתי תקופות זמן כללה התנדבות בפרויקט שיקומי טיפולי שמטרתו הייתה לספק תכנית טיפולית התערבותית מקיפה לבני נוער וצעירים בני 13-21 המעורבים בזנות, באמצעות מענה משולב של מרכז יום, איתור, קשרים בינאישיים וקו סיוע טלפוני. אני התנדבתי במרכז היום, התנדבות שכללה משמרת שבועית בת חמש שעות אחר הצהריים. המרכז סיפק צרכים אינסטרומנטליים כגון מקלחת, אוכל, בדיקות למחלות מין, קונדומים, מקום לינה, מחשב ועזרה בלימודים, וגם צרכים נפשיים-רגשיים – אוזן קשבת, הכלה, העדר שיפוט והפניה לטיפול אם רוצים בכך.

השהות בפרויקט, הקשרים העמוקים שיצרתי עם הנערים והנערות, החוויות שצברתי עמם, עיצבו לא רק את נקודת מבטי כלפי תופעת הזנות אלא הכריעו את הכף בשאלת נושא הדוקטורט. במהלך המשמרות נחשפתי דרך הנערים והנערות לזירות מקוונות שוקקות שנועדו לתווך בין פרטנרים מיניים, לשתף ולדרג חוויות מיניות. כך משמרות שלמות 'ביליתי' עם הנערים והנערות בקריאת הדיווחים המיניים אודותיהם, הקשבתי ושוחחתי איתם לגבי משמעותו של המרחב המקוון בעיצוב המפגש המיני. הם היו הראשונים להכיר לי וללמד אותי על העולם החדש אליו נחשפתי.

אל האינפורמנט השני לא הגעתי – הוא הגיע אלי באמצע עריכת המחקר. מדובר על חבר קרוב המתגורר שנים רבות בחו"ל. כאשר שמע על נושא המחקר, החליט להיחשף בפני כצרכן מין וביקש שאראיין אותו. נפגשנו מספר פעמים לראיונות ארוכים ועמוקים ועל אף שהמחקר התבסס על אתנוגרפיה מקוונת ולא על ראיונות עם צרכנים, התובנות העמוקות שלו תרמו רבות להתבוננות שלי על גברים וגבריות, על צריכת מין, על חוזק וכוח, הזדקקות ופגיעות. אני אסירת תודה לו שבחר לחלוק איתי את החוויות שלו ואוהבת אותו מאוד."

*

ד״ר יעל עשור (עמיתת מרטין בובר באוניברסיטה העברית) עוסקת בחקר ההיבטים החברתיים והפוליטיים של מערכת הרפואה בישראל ושל כלכלת הבריאות הבינלאומית. מחקר הדוקטורט שלה (UCLA, 2020) בחן איך אידיאל אתי של "אובייקטיביות" עיצב את תהליכי העבודה של ועדת סל התרופות בישראל. יעל מספרת – 

"אם להיות כנה, חשבתי בתחילה להמנע מלענות על השאלה הזה. ראשית, כי יש לי יותר מאיש או אשת מפתח אחת באתרי המחקר שלי, והשאלה כיוונה לאדם ספציפי.

שנית, כי הכתיבה על הקשר עם האנשים האלו הוא כל כך אינטימי, וכל כך מבוסס אמון, שהכתיבה עליו בפורום ציבורי שכזה מרגישה לי חשופה מדי, גם עבורי וגם עבורם. במיוחד כששדה המחקר הוא קטן וצפוף, ובוודאי אם הוא טעון או נפיץ פוליטית, הסיכון שבחשיפת בני שיחנו הוא גדול. אז איך כותבים על קשר אינטימי, כשהאינטימיות לא מאפשרת ממש לכתוב עליו?

דרך אחת היא בצורה כללית, במשיכות מכחול עבות. לספר על החיבורים שנוצרו כמעט בדרך אגב, בפגישה מקרית עם מכר ותיק, שמסתבר שקשור לועדת סל התרופות, ודרכו נעשו החיבורים הראשונים. או על החיבורים שנוצרו פשוט דרך פניה כללית שהעברתי לעובדי ועובדות ועדת הסל, ולכלכלני הבריאות במכון המחקר האמריקאי שבו אני עורכת את מחקרי הנוכחי.

אפשר גם לספר שעם ארנה (שם בדוי, כמובן) השיחות הנעימות הפכו להיות סיבובים ברחבי העיר שבמהלכם אנחנו מדברות על כל מיני דברים. לצערי הסיבובים האלו כבר לא קורים הרבה, אבל אני מאוד מתגעגעת אליהם. ועם ג'ונתן (הבנתם כבר…) הכימיה המיידית והבדיחות התרגמו מהר מאוד לארוחות צהריים משותפות, להתכתבויות במייל ולמחשבות על פרויקט משותף.

אבל מה שאני לא מצליחה לספר לכם עליו, הוא על החברות עצמה. אני נזכרת במאמר שכתב פעם המנחה שלי, ג'ייסון ת'רופ, על הקושי שלו להספיד את אביו המאמץ במשפחה שנתנה לו בית באי הקטן במיקרונזיה שבו ערך את המחקר שלו. קושי שנבע מאותו הרצון לשמר את האינטימיות שביניהם ככזו שהיא רק שלהם, ומצד שני מכך שכנחקר שלו, הוא מחויב להגן על חסיונו ולכן לא יכול לדבר עליו בשמו ולספר עליו באופן מפורט כפי שהיה רוצה. אני מזדהה עם הקושי הרב מימדי הזה, שאולי מכיל בתוכו את המורכבות שהופכת אנתרופולוגיה לתחום מחקר שיכול להציע מבט עמוק ומיוחד: מצד אחד, אנחנו מבקשות לכתוב את אשר חווינו, ומצד שני, למרבה האבסורד, הקשרים שיצרנו שם הם פעמים רבות קשרים שמעבר למילים."

*

פרופסור ליאורה צרפתי (אנתרופולוגית מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל-אביב), אשר מחקריה התמקדו באנתרופולוגיה עירונית וחקר השיח והתרבות העכשווית בקוריאה הדרומית, מספרת – 

"איש המפתח במחקר שלי הוא ד״ר יאנג ג׳ונגסונג Yang Jongsung. בשנת 2005 נסעתי לסיאול לראשונה במהלך הדוקטורט. יועצי באוניברסיטת אינדיאנה נתנו לי את הטלפון שלו בהסבירם שהוא חוקר שמאניזם קוריאני, אשר כתב בעבר דוקטורט באותה מחלקה. ד״ר יאנג היה אז אוצר במוזיאון הפולקלור הלאומי וחשבתי שדרכו אוכל ללמוד על התרבות החומרית של השמאניזם. באותו ביקור הוא הסביר לי על חפצים במוזיאון והזמין אותי למופע שמאני שהוצג שם בשבת.

בנוסף, ביקרתי בביתו לעיין באוסף שהוא צבר לאורך השנים כמתנות משמאניות שנפטרו. במהלך הביקור הגיע אליו מישהו למכור ציור של שמאנית. ד״ר יאנג הציע שאסע עם המוכר לבקר אותה ובהגיעי לביתה נכנסתי לטקס המשמעותי הראשון בו צפיתי, אשר ארך יום שלם והיה מהמרשימים שראיתי. כך הכרתי שמאנית שעמה אני בקשר מחקרי ואישי עד היום. בהמשך גיליתי שד״ר יאנג עבר תהליך הכשרה כשמאן לפני פנייתו לאקדמיה ולכן יש לו מעמד מיוחד בקרב השמאנים והחוקרים כאחד. בשנת 2015, הוא פרש לגמלאות ופתח מוזיאון שמאניזם פרטי בסיאול. עקבתי אחר התהליך מקרוב וכתבתי על כך במאמרים ובספר שלי, כמקרה בוחן לפוליטיקה שסביב השמאניזם בקוריאה. 

בכל ביקור שלי בקוריאה אני פוגשת את ד״ר יאנג ונוסעת עימו למקדשים, בתי שמאניות וטקסים. חלק מהשמאניות שהכרתי באופן עצמאי, שלא דרכו, קישרתי לפרויקטים שלו, כמו יצירת ארגון גג למחקר השמאניזם, אשר בו חברים חוקרים ושמאניות ביחד. בקיץ 2022 נסענו ביחד לבקר את קברו של יועץ הדוקטורט המשותף שלנו, פרופ׳ רוג׳ר ג׳נלי. בסוכות 2023 השתתפתי בפסטיבל שמאניזם בינלאומי במוזיאון שהוא הקים. בפסטיבל היו סמינרים והרצאות אקדמיות, תערוכות של חפצים שמאניים וטקסים שמאניים ממונגוליה, הודו וקוריאה. רגע אחר כך התחילה המלחמה."

*

ד"ר הילה נחושתן (פוסט דוקטורנטית באוניברסיטת פיטסבורג), אשר מחקריה האתנוגרפים התמקדו במרפאות לטיפול ומניעת השמנת יתר, מספרת – 

"למצוא את אשת המפתח בשדה זו משימה מאתגרת בכל פעם מחדש. בעיקר אם השדות משתנים תדיר כמו אצלי. לרוב אני מתחילה במציאת קצה חוט, אפילו יהיה הקלוש ביותר, ואם גישה לא מסתמנת באופק, אני פונה לאפיקים יותר פורמאליים- יו"ר עמותה, מנהלת הקבוצה, כל אדם או ארגון שאפשר ולגיטימי לפנות אליו באופן רשמי. עם המרפאה לניתוחי קיצור קיבה יצרתי קשר באמצעות מייל ישיר למנהל המרפאה שפורסם באתר. למזלי הוא התעניין וקבענו פגישה. הוא חיבר אותי מיד לפסיכולוג במרפאה שהיה פטפטן ונמרץ ונהנה לשתף במחשבותיו על התחום. הפסיכולוג, נקרא לו אבישי, היה מלא מחשבות והגיגים כרימון על ניתוחים לקיצור קיבה וירידה במשקל. ובכלל, הוא גילה לי עמוק לתוך המחקר, שהוא לא מאמין בלב שלם בצורך בניתוחים שכאלו. 

לאחר מספר פגישות והירקמותה של ידידות ראשונית בינינו, ביקשתי מאבישי להציג אותי לדיאטניות ולרופאים.ות במרפאה. הוא, באופן אגבי, שלח צעקה לרופא מנתח מעבר למסדרון, או נכנס איתי לחדר הדיאטנית. הוא הציג אותי לצוות הניקיון, וביקש בחבריות שיתוף פעולה מהמזכירות. גם כשהייתי כמעט בת בית במרפאה, אחרי עשרות ראיונות עם מנתחים ומאות תצפיות על מטופלים, מצאתי את עצמי חוזרת לעוד תצפיות במפגשים של אבישי עם מטופלים, שכן שם חשתי הכי בנח. אבישי, בתורו, כך אני מאמינה, נהנה מאוזן קשבת לנבכי עולמו המקצועי אותו חלק איתי. 

לאחר מספר פגישות והירקמותה של ידידות ראשונית בינינו, ביקשתי מאבישי להציג אותי לדיאטניות ולרופאים.ות במרפאה. הוא, באופן אגבי, שלח צעקה לרופא מנתח מעבר למסדרון, או נכנס איתי לחדר הדיאטנית. הוא הציג אותי לצוות הניקיון, וביקש בחבריות שיתוף פעולה מהמזכירות. גם כשהייתי כמעט בת בית במרפאה, אחרי עשרות ראיונות עם מנתחים ומאות תצפיות על מטופלים, מצאתי את עצמי חוזרת לעוד תצפיות במפגשים של אבישי עם מטופלים, שכן שם חשתי הכי בנח. אבישי, בתורו, כך אני מאמינה, נהנה מאוזן קשבת לנבכי עולמו המקצועי אותו חלק איתי. 

רק ברפלקציה זו אני מבינה כמה חשוב שיהיה חבר ורע בשדה המחקר, בעיקר לאנתרופולוגית בתוך השדה הרפואי. שדה שעשוי לראות אותה כ-לא בדיוק מדעית, לא ממש מובנת, ומסתובבת שם בין הרגליים (מילולית ומטאפורית) של 'המדע האמיתי'. היה לי מזל גדול שהכרתי את אבישי שפתח לי את הדלת לחדר הטיפולים, ולעולם המרתק של יחסי מטפל-מטופל, גודל גוף, ופרקטיקות לירידה במשקל."

*

ד"ר טל שמור (אוניברסיטת תל-אביב), אנתרופולוג, חוקר ערים ומשורר אשר כתב את הספר "תקווה ומלנכוליה בשולי העיר – אתניות, מרחב ומגדר בשכונת התקווה" המבוסס על מחקר שדה שערך בשכונת התקווה,  מספר – 

"מרכז היום לזקנות היה אחד האתרים בהם התחלתי לפעול בעת עבודת השדה בשכונת התקווה. מכיוון שהרגשתי מבוכה גדולה בביקורים הראשונים שלי שם ומתוך רצון להשתתף בתרבות, החלטתי להתנדב  בחלוקת ארוחת הצהריים שהוגשה להן לצד השיחות הלא רשמיות שניהלתי עם הנשים המבוגרות בחלל המרכזי. במטבח הצמוד, פגשתי לראשונה את אורנה, האינפורמנטית המרכזית שלי, שעסקה אז בחלוקה קדחתנית של מנות אוכל לצלחות, יחד עם עובדות ומתנדבות נוספות, לפני שאלו הוגשו לנשים.

אורנה, אישה מזרחית בשנות החמישים שלה, החלה את עבודתה במטבח המועדון לאחר שעזבה עבודה ממושכת במעון ילדים. זו היתה עבורה תחנת מעבר קצרה שלמרבה המזל אפשרה גם את פגישתנו. כבר בשיחתנו הראשונה, לאחר שהצגתי את עצמי במבוכה כסטודנט לאנתרופולוגיה המתעניין בשכונה, אורנה קבעה בחדות אחרי מספר מילות הסבר שלי כי "יש כאן הרבה מקום לאינטואיציה" והבינה (אולי עוד לפניי) מה אני מחפש.

לאחר זמן לא רב של עבודה משותפת במטבח, אורנה גילתה עניין רב בחיי ובמיוחד אם יש לי חברה או חבר. כשהשבתי בחיוב לשאלתה השנייה הכריזה שהיא "אוהבת אותי יותר כי אני כנה עם עצמי" ו"שהיא כמו אמא שלי – 'ביג מאמא'" – כינוי בו השתמשה על מנת להדגיש את אופי הנתינה שלה לאחרים עליה כתבתי במקום אחר באמצעות המושג "נדיבות אסטרטגית" (Shamur, 2023). נדיבות זו התממשה גם במערכת היחסים שיצרנו במהלכה אימצה אותי כבן המנסה להבין את מקום השכונה בחייה ובזהותה. עם התחזקות הקשר נפגשנו מחוץ לגבולות המועדון כששיחות אישיות ומקצועיות התערבבו. החסות שאורנה פרשה עליי סייעה לי להתחקות אחר נקודת המבט של התושבים הוותיקים על המקום וגם להבין את חשיבות הקשרים האישיים דוגמת זה שניהלנו (rapports) למהלך ולהתפתחות המחקר האנתרופולוגי."

עוד בנושא: