"> דילמה אתית בעת יציאה מהשדה: אתגרים אתנוגרפיים בצל המלחמה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

דילמה אתית בעת יציאה מהשדה: אתגרים אתנוגרפיים בצל המלחמה

הספרות האנתרופולוגית מקדישה תשומת לב מועטה יחסית ליציאה מהשדה לעומת לכניסה אליו. לרוב, ההחלטה לצאת מהשדה מתקבלת כאשר החוקרת חשה שאספה מספיק חומר אמפירי והיא יכולה לנתח אותו בבטחה. אך מה קורה כאשר מבחינה אתית החוקרת מרגישה שהיא לא יכולה עוד להישאר בשדה? לידיה גינזבורג, דוקטורנטית לאנתרופולוגיה בעברית, כותבת על מה שקרה בשדה שחקרה אחרי פלישת רוסיה לאוקראינה ועל הדילמות שהובילו אותה לעזוב את שדה המחקר שלה.

את המתח בפגישה ניתן היה לחוש גם בהיותנו ספונים בריבועים השחורים בזום. הבעות פניהם של האנשים היו מודאגות והם ביקשו שלא להקליט את המפגש. המנחה הציג טקסט של הסופר והפילוסוף הספרדי מיגל דה אונאמונו (Unamuno) שהיה פעיל נגד הפשיזם בספרד בשנות השלושים של המאה העשרים ושילם על כך בקריירה האקדמית שלו, נדון למאסר בית ומת משברון לב בתחילת מאסרו. הצגת סיפורו האישי של הפילוסוף היה חלק מהמהלך השגרתי של המפגש שלאחריו קראנו קטע מספרו של אונאמונו ״הרגש הטראגי של חיים״.

כך התחילה פגישה בבית הקפה הפילוסופי המקוון ברוסיה בתחילת מרץ 2022 אותו אני חוקרת במסגרת עבודת הדוקטורט שלי. אך אם זה היה מהלך שגרתי של הפגישה מדוע היו המשתתפים מתוחים כל כך? הסיבה לכך היא שמחוץ לפריים הזום התחוללה הפלישה האכזרית של רוסיה לאוקראינה שהחלה כמה ימים לפני המפגש המתואר.

לידיה גינזבורג

במאמר קצר זה הייתי רוצה לדון בדילמה אתית הכרוכה ביציאה משדה המחקר בעת מלחמה. האירועים הקשים של הפלישה הפכו את הזמן לגורם מרכזי בהחלטה שלי לעזוב היות ובכל שבוע השאלות והספקות שלי לגבי פעולתי המחקרית הלכו והתגברו.

בציר הזמן האישי שלי הייתי פעם חלק מרוסיה, נולדתי וגדלתי בה, התחלתי לגבש בה את תפיסות העצמי ואת השפה שלי, את ההביטוס ואת התחושות והתפיסות אודות העולם. אך לא לאורך זמן, כי לפני שלושים שנה היגרתי לישראל והתרחקתי למדי מקהילת דוברי הרוסית. עם זאת, שמרתי על הקשר עם הספרות, הקולנוע והפילוסופיה הרוסית. מסיבה זו האפשרות להיכנס לאתר מחקר ברוסיה היתה עבורי הזדמנות מלהיבה לחקור את השינויים שחלו בתוך התרבות הרוסית.

בית הקפה הפילוסופי שחקרתי החל לפעול בבית קפה אמיתי אליו אפשר היה להגיע, לקרוא קטע מטקסט פילוסופי, לדבר עליו ולשתות כוס קפה. בפברואר 2020 עם תחילת הסגרים ברוסיה, בית הקפה הפיזי נסגר והפעילות הפילוסופית עברה לפורמט המקוון. זו היתה שעת כושר עבורי להצטרף ולחקור הן את המרחב התרבותי הרוסי והן את התפתחותו של המרחב הווירטואלי. הפורמט החדש משך אליו מספר גבוה יותר של מבקרים שהגיעו מכל רחבי רוסיה ואף ממדינות אחרות. מפגשי בית הקפה נערכו ללא תשלום והיו פתוחים ונגישים לכל. 

בית הקפה הווירטואלי הוא חלק מהשדה הרחב של פרקטיקה פילוסופית, שהינה תנועה בינלאומית אותה אני חוקרת. התנועה הוקמה בשנות ה-80 על ידי פילוסופים ממערב אירופה בוגרי לימודים אקדמיים שרצו להפוך את הפילוסופיה לנגישה ושימושית יותר עבור קהל רחב מחוץ לאקדמיה. המחקר שלי מתמקד בדרכים שונות בהם הפילוסופים הפרקטיים מתרגמים רעיונות פילוסופיים לשיטות שניתן להטמיע בחיי היומיום, כאשר דרך אחת לעשות זאת היא בית הקפה הפילוסופי (café-philo) [1].

המבקרים בבית הקפה הפילוסופי ברוסיה נהגו לקרוא ברצף פסקאות מכתבים פילוסופיים של סימון דה-בובואר או מרטין בובר ואז לדון בהן. הדיון היה שונה מניתוח רגיל העוסק לרוב בנושאים המרכזיים הנדונים בטקסט או/ו בהקשר בו הוא נכתב. זאת מכיוון שבבית הקפה הרוסי המשתתפים התבקשו לא לנתח את הטקסט אלא לחבר בין הטקסט לבין חוויה אישית שהטקסט מתקשר אליה. זאת בהתאם לססמא של בית הקפה ״מצא.י את הפילוסופ.ית שבך״. אמנם, המשימה של חיבור בין טקסט פילוסופי לחוויה אישית לא הייתה קלה עבור אנשים שהתחנכו במערכת החינוך הסובייטית וביורשת הפוסט-סובייטית שלה. תרבות זו ראתה בכל ביטוי ישיר של העולם האישי מעשה מסוכן ולא חכם, והעדיפה ביטוי סמוי ומופשט המבוסס על ציטוטים ספרותיים ופילוסופיים (Epstein, 2010). אף על פי כן, גם אם מבקרי בית הקפה דיברו באופן כללי ובלי לחשוף את צפונות חייהם וחוויותיהם, נראה היה שהדיונים היו חשובים עבורם. הם היו מלאי תשוקה ולעיתים עלו דמעות של התרגשות בעיני המשתתפים.

במהלך ביקוריי השבועיים בבית הקפה המשתתפים למדו להכיר אותי כחוקרת זרה שמייצגת נקודת מבט חיצונית למציאות הרוסית ולעיתים, הם גם ביקשו שאציג את דעתי על הנושאים הנדונים. על אף הפורמט הווירטואלי התפתחו בינינו יחסים חמים וידידותיים. 

כל זה השתנה עבורי בבוקר ה-24.02.2022 עם הפלישה הרוסית לאוקראינה. הפלישה האכזרית מילאה אותי בתחושות של כעס ובלבול, ולא יכולתי להישאר בתפקיד הצופה הניטרלית. הגעתי לבית הקפה בציפייה לשמוע מה יאמרו שותפיי לפרקטיקה הפילוסופית בנוגע למתרחש.

הקריאה בספר של אונאמונו ״הרגש הטראגי של חיים״ הדן בשבריריות החיים האנושיים ובהמשכיות שלהם דרך היחסים עם אנשים קרובים, הייתה מאד רלוונטית לאירועים הטראגיים שהתחוללו באוקראינה וגם ברוסיה עצמה. גם הדוגמא הביוגרפית של אונאמונו שנאבק במשטר פשיסטי הייתה מעוררת השראה והציתה דיון עמוק וערני. אולם אף מילה לא נאמרה בקשר למלחמה, והפלישה הרוסית נותרה בבחינת ׳הפיל שבחדר׳. הדפוס חזר על עצמו גם בשבוע לאחר מכן. על אף שגם הטקסט הבא נגע בסוגיות האקטואליות הקשורות לאירועים שוטפים ברוסיה ואוקראינה הדיון לא עסק בהם.

כל ניסיון לדבר על המצב הפוליטי או החברתי הושתק במהירות והוסת לנושאים אחרים. למשל, בדיון על החיבור של קרל יאספרס ״על האשמה״ שנסוב על האשמה הגרמנית לקראת סוף מלחה"ע השנייה, המשתתפים דחו את מושג האשמה, אולי מחשש שהאשמה תדבוק בהם. הם העדיפו את מושג האחראיות במקום זאת. המשתתפים ניהלו דיון ער על פשעי הנאצים אולם, שמרו על שתיקה לגבי המשטר שלהם. ריבוי וחזרתיות השתיקות בנוגע למצב הפוליטי והחברתי גרמו לי להבין כי הן קשורות במידה רבה לחשש לחיים ולפרנסה של המבקרים בבית הקפה. אם כן מטרתם עלתה בקנה אחד עם רצוני שלא לפגוע בנחקרים ולתמוך במאמץ שלהם לשמור על חופש המחשבה (אפילו ללא חופש ביטוי) בתקופה בה נתלשים ניצני החופש האחרונים.  

עם זאת, עם כל שבוע שעבר הסתבר לי שקיומו של בית הקפה כמעוז של מחשבה חופשית מוטל בספק. בעוד שכמה מהמשתתפים המשיכו לדרוש אחראיות אישית אפילו במצבים קשים שיצרו נסיבות חיצוניות, האחרים התרחקו גם מהאחראיות שקודם לכן דגלו בה בדיון. במקום זאת הם התחילו להרהר באפשרות לשמור על שתיקה ו״שכל אחד ימשיך בעבודתו״ ללא קשר לנסיבות, או אף דיברו על רצון להסתגל לתנאים החדשים. הגעתי למסקנה שההכלה הליברלית שאפיינה את הדיונים היותה תנאי לפריחתה של המחשבה החופשית בבית הקפה בראשית דרכו. אף על פי כן, שלושה חודשים לתוך המלחמה אותם תנאים עודדו סבלנות ללא הבחנה כשכל דעה הפכה ל- ״דאגה לעצמי״. בעיניי הדבר סימל התרחקות מההתפתחות האתית והתקרבות לבלבול אתי. בנקודה זו החלטתי לעזוב את השדה. 

הספרות האנתרופולוגית מקדישה תשומת לב מועטה יחסית ליציאה מהשדה לעומת הכניסה אליו, על אף התובנות הרפלקסיביות המעשירות של חוקרים בעת סיום עבודת השדה. ההחלטה לצאת מהשדה מתקבלת בדרך כלל כאשר החוקרת חשה שאספה מספיק חומר אמפירי והיא יכולה לנתח אותו בבטחה. לעיתים, העזיבה כרוכה בתחושה שהשדה הפך למוכר מדי עבור החוקר ודברים נראים לו מובנים מאליהם, או שהחוקר אף החל לצבור עוצמה וסמכות בקרב הנחקרים (Delamont, 2016: 5-6). אנתרופולוגים מזכירים שהיחסים בין החוקר לנחקריו הם יחסי כוח עם פוטנציאל נצלני היות וחקר האינטראקציה בשדה מניח בסיס לקריירה האקדמית של החוקרים (Delamont, 2016; Girke, 2021). עזיבת שדה המחקר יכולה להיות חוויה מאתגרת גם בגלל שהיא מסכנת קשרים אישיים שנוצרו במהלך תקופת המחקר ולפעמים מעלה חשש של נטישה של החוקרת את הקבוצה הנחקרת. עם זאת, בעולם הדיגיטלי של היום חוקרות ונחקריהם יכולים להישאר בקשר דרך רשתות חברתיות כמו פייסבוק או טוויטר. הנוכחות הפיזית המשותפת מפסיקה להיות תנאי למחקר שדה ומאפשרת לתהליך עזיבת השדה להיות פחות סופי. החוקרת יכולה להמשיך להטלטל בין לבין, כשחייה ממשיכים להיות שזורים בחיי אנשים ומקומות אחרים (Girke, 2021).

בעיניי, המקרה של בית הקפה הפילוסופי מוסיף לשיקולים לעיל את השיקול האתי אליו נדרשת החוקרת בעקבות שינויים קיצוניים בשדה המחקר, כמו תחילת המלחמה במקרה שלי. מאז תחילתה מצאתי את עצמי מתקשה להימנע משיפוט ערכי של הנחקרים ומלאה לבטים אתיים, כאשר מבקרי בית הקפה הווירטואלי לא היו בסכנת חיים ויכלו להמשיך בשגרת יומם שלא כמו אנשים באוקראינה. 

הזדהתי עם הקושי של מבקרי בית הקפה להתמודד עם דילמות מוסריות שנכפו עליהם, ועם רצונם לחמוק לדיונים מוכרים בנושא החברה הדיגיטלית או שאלות של טוב ורע. לא יכולתי להאשים אותם, היות וככל שרבו העדויות על פשעי ההמלחמה של הצבא הרוסי, הממשלה צמצמה את החרויות האישיות ודיכאה כל סוג של התנגדות. ברם, משתתפי בית הקפה מלכתחילה הציגו תפיסה לפיה הכניסה של פוליטיקה עלולה "לזהם" את העיסוק הפילוסופי, אך למרות זאת התקשיתי לקבל את שתיקתם הגורפת לגבי האכזריות, חוסר הצדק והשקרים של מדינתם בזמן המלחמה.

בביקוריי בבית הקפה הרגשתי שנוכחותי כזרה דוברת רוסית הייתה משמעותית עבור המשתתפים, ועזרה להם להעביר את תחושותיהם ומחשבותיהם אל מחוץ לרוסיה. אך כשהמשתתפים התחילו לחשוש לדבר איתי בחופשיות גם מחוץ לבית הקפה, ובמקביל גברו דאגותיי שמא נוכחותי עלולה לסכן אותם, הבנתי שאין לי זכות להמשיך במחקר.

לפותה בדילמה האתית יצאתי מהשדה, אך גם נותרתי שותפה לחששות, לייאוש ולאחראיות של הנחקרים, רק לא בעזרת רשתות חברתיות כמו שהציע גירקה אלא מתוקף שותפות גורל של אנתרופולוגית שרוסיה הייתה פעם חלק מציר הזמן האישי שלה.

Bibliography:

Delamont, Sara. 2016. “Time to Kill the Witch? Reflections on Power Relationships When Leaving the Field.” Gender Identity and Research Relationships 14: 3–20.

Epstein, Michail, 2010. “Ideas against Ideocracy: The Platonic Drama of Russian Thought” in Costica Bradatan and Serguei Alex. Oushakine (Eds.) In Marx’s Shadow: Knowledge, Power, and Intellectuals in Eastern Europe and Russia. Plymouth, UK: Lexington Books. Pp. 13-36. 

Girke, Felix, 2021. “Leaving the Field in the Digital Age” Social Analysis 65 (1).


[1]   בית הקפה הפילוסופי היה אחד ממוקדים של ׳מחקר אתנוגרפי מרובה אתרים׳ אותו ערכתי בתנועה של פרקטיקה פילוסופית. במסגרת המחקר אני חוקרת קבוצות במספר מדינות שמיישמות פרקטיקה פילוסופית באופן שונה.

עוד בנושאים דומים: