עבודת שדה

עבודת השדה האנתרופולוגית היא ממושכת ורצופה בשהייה בשדה, ראיונות, תצפיות, יציאה מהשדה, תיעוד ביומן השדה וחוזרת חלילה. כאשר עבודת השדה מתקרבת אל קיצה והחומר האנתוגרפי נאסף בקלסרים, ארגזים או תיקיות בענן – מגיע שלב הכתיבה. הפעם במדור "עבודת שדה" נתמקד בשלב המעבר החמקמק בין ממצאים מהשדה אל הפרשנות והתיאוריה. או במילים אחרות, איך מגיעים מיומן השדה לכתיבה או לתיאוריה אנתרופולוגית? 

פנינו עם שאלת המעבר מעבדות השדה לכתיבה האנתרופולוגית לחוקרות ולחוקרים מהקהילה האנתרופולוגית בישראל , וביקשנו מהן ומהם לשתף אותנו בצורה נגישה ככל האפשר על המעבר מיומן שדה לטקסט המחקרי, ומאיפה הגיע החידוש שלהם ושלהן?

אורי דורצ'ין, עזרי עמרם, תמר אלאור, שחר שילוח, דלית שמחאי, עמרי גרינברג, ליאור חן, נתליה גוטקובסקי ולידיה גינזבורג חזרו אלינו עם תשובות מתהליכי הכתיבה שלהן.ם.

ד"ר אורי דורצ'ין (המכללה האקדמית צפת) הוא אנתרופולוג תרבותי המתמקד בתרבות פופולרית ומוזיקה, אתניות ולאומיות, מספר

 כתיבה הינה מעשה בריאה. בהקשר זה אפשר לתמוה על הציווי המקראי האוסר דווקא יצירת צלמים שכן פסלים ותמונות אינם מציעים ייצוג מפורש ומתגרה כפי שעושה הכתיבה. עוד בשלב עבודת השדה הכתיבה היא מלאכה בררנית שמבקשת להכניס סדר בהתרחשות המתקיימת בו זמנית במקומות שונים ובין משתתפים רבים. גם מתוך ההתרחשויות שאנחנו נחשפים אליהן, ואלה תמיד חלקיות, אחדות נראות בעינינו משמעותיות יותר מאחרות, חלק זוכה לתיאור גדוש וחלק לאזכור אגבי. המעבר לכתיבה אתנוגראפית כבר מייצר מסגרת של זמן ומרחב שבתוכו מקבלים ההתרחשות, האירועים והקולות של השדה את ההגיון הפנימי, הסדור, שאותו אנחנו מכנים "התרבות".

מעשה הכתיבה איננו ניסוח בלבד של תובנות שהגענו אליהן במהלך העבודה שכן המאמץ להשליט סדר בדברים מגלה לנו רבדים שלא היינו בהכרח ערים להם בזמן העבודה. למשל, דבר שבלט מאד במחקר שלי על יצירת הראפ המקומי היה נסיונם של היוצרים להבליט ממד שאותו כינו "המסר", ממד שלשיטתם הבדיל את הראפ ממוזיקת פופ שלכאורה איננה מתיימרת לספק אמירות נוקבות על המציאות. אלא שעם סיומה של עבודת השדה, ותוך כדי הכתיבה התברר לי יותר ויותר שלמעשה חלק גדול מהטקסטים ומהפרקטיקות הפרפורמטיביות דווקא יצרו עמימות שאיפשרה להבין את היצירה בצורות שונות. יצירת מסר, יותר משיושמה הלכה למעשה התבררה כמעין מסר-על, כאידיאה של השדה.

המוזיקאי אלביס קוסטלו תבע את האמירה המפורסמת לפיה "נסיון לכתוב על מוזיקה כמוהו כנסיון לרקוד על ארכיטקטורה. זה דבר מטופש לעשות". ואכן, מוזיקה במהותה היא מדיום לא ורבאלי שמציב אתגר לחוקר. בלית ברירה, חוקרי מוזיקה מנסים פעמים רבות לעקוף את המכשול הזה באמצעות התייחסות לשיח (כלומר לטקסטים) או לנסיבות שבתוכן ומתוכן נוצרת המוזיקה. עבודתי המוקדמת היא דוגמא לכך. עם הזמן למדתי שהבנה מעמיקה יותר של היצירה חייבת להיענות לאתגר המטופש לכאורה של התייחסות למוזיקה עצמה שכן בסופו של דבר זו השפה שבאמצעותה הנחקרים שלי חושבים ומדברים.

מצד שני, אפשר שניתוח של מוזיקה אחרי הכל איננו שונה מאד מניתוח של ממדי תרבות אחרים. הסופרת האפרו-אמריקאית זוכת פרס נובל, טוני מוריסון, כתבה: "תמיד חשבתי שאם הכתיבה שלי תוכר ככתיבה שחורה זה לא יהיה מכיוון שאני עצמי שחורה ואפילו לא בזכות נושאי הסיפור אלא בשל משהו פנימי, ילידי, משהו בדרך שבה הכתיבה ערוכה: המשפטים, המבנה, הטקסטורה והטון, כך שכל מי שיקרא יוכל לזהות זאת כשחור". במובן שאליו מכוונת מוריסון התרבות עצמה היא סוג של מוזיקה ואילו ספרות במיטבה, לרבות אתנוגראפיה, היא זו שמצליחה להדהד את הקומפוזיציה הייחודית של ההתרחשות בשדה.          

ד"ר עזרי עמרם, עמית הוראה של המכון ללימודי ישראל באוניברסיטת קליפורניה סנטה קרוז (UCSC), אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו על אוכל וסיורי אוכל בכפר קאסם, מספר – 

הרגע שבו הערות קצרות ביומן שדה מתארגנות לכדי רעיון קוהרנטי הוא כמעט קוסמי. לרוב קשה להצביע על הנקודה המדויקת שבה החוקר מרגיש שהוא אסף מספיק ראיות כדי שאלו יתגבשו לעיקרון תיאורטי עקבי וברור. הסיפור הבא ממחיש את אחד הרגעים הללו.

בינואר 2017, תמונה שהופצה ברשתות החברתיות הגיעה גם אליי לוואטסאפ. בתמונה שצולמה באחד האטליזים בכפר קאסם, עיר פלסטינית במרכז ישראל, הופיעה אריזה של פרגיות ועליה התווית: "בהשגחת הרבנות המקומית כפר קאסם – משגיח כשרות הרב עזמי עאמר". מבירור קצר עם מכריי בעיר, הובהר לי שככל הנראה לא מדובר באדם אמיתי. בניגוד לתושבי העיר שהתייחסו לנושא כבדיחה, אתרי חדשות חרדיים שנחשפו לתמונה דיווחו על המקרה ואף סיקרו את התפתחות האירוע לאחר שהרבנות הראשית לישראל החליטה לערוך בדיקה קפדנית בשל חשש להונאה והצגת שווא של מאכל ככשר. בין אם זה מעשה קונדס או ניסיון הטעיה, מקרה זה הבהיר כי הכשרות, סוגיה מרכזית בעסקי אוכל בישראל, נוכחת גם בקרב עסקי אוכל פלסטיניים בישראל.

הרגע הזה הוביל לניצוץ. מיד נזכרתי בהערות אגב שרשמתי ביומני השדה, או התייחסויות קודמות לכשרות שעלו בראיונות שערכתי וטרם יצא לי להתייחס אליהן בכובד ראש. ככל שהתעמקתי בסוגיה, מצאתי כי חלק ניכר מבעלי עסקי האוכל בכפר קאסם, מתייחסים בצורה כזו או אחרת לסוגיית הכשרות. כלומר, פלסטינים בישראל לעתים מייצרים, מוכרים ומציגים אוכל המותאם ברמה מסוימת לחוקי הכשרות. ולכל פרקטיקה של התאמה או הצגה של מאכל ככשר ישנו גם הסבר שבני שיחי העניקו למעשיהם. התגלגלות אירועים אלו הובילו למאמר "חמישים גוונים של כשרות" שפורסם ב-Food Culture and Society.

בתמונה, הצילום.

שחר שילוח (דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל האביב), החוקרת קהילות רועים פלסטיניות בשטחי C שבבקעת הירדן,  מספרת – 

שדה המחקר שלי הוא הכפרירים ואזורי המרעה בבקעת הירדן, והשאלה המרכזית שמלווה אותי היא כיצד קהילות הרועים הפלסטיניות מתמודדות עם הצמצום המתמשך של שטחי מרעה לנוכח שינוי האקלים והשתלטות ישראלית על אדמות. לא הייתי בשדה בכלל לפני שהתחלתי במחקר, וכך מצאתי את עצמי בסביבה מסקרנת, מפתיעה ופוטוגנית. די מהר צברתי עשרות עמודים של יומני שדה, מאות תמונות, הקלטות, סרטונים, חומרים מהמדיה וגם ממצאים פיזיים שאני מלקטת ולוקחת איתי לפרזנטציות (מי שצריכה טיפים לטיסה עם גללי עזים ופלסטיק שרוף במזוודה, יכולה לפנות אלי). במילים אחרות: איסוף הממצאים הוא החלק הקל במחקר שלי. קראתי הרבה טים אינגולד ולמדתי ממנו להסתכל "ולהקשיב" גם לדברים ולא רק לטקסטים מילוליים, בין אם מדוברים ובין אם כתובים. הרעיונות האינגולדיים של מרחבים חברתיים שהם למעשה מארג של קווים שנוצרים על ידי בני אדם ויצורים אחרים מתאימים בול לנטיותיי האתנוגרפיות, לרקע הסביבתי שלי מלימודי התואר השני, ויש להודות – גם לערבית המוגבלת שבפי.

אבל בבית, מול המחשב, הבנתי שיש לי כלים מצוינים לתיאור השדה, אבל חסרים לי כלים לניתוח, לאמירה חדשנית. האמת, שלא נבהלתי: בעיניי יש ערך לתיעוד ולהבאת מציאות מורכבת לשיח האקדמי והציבורי גם בלי להמציא מחדש גלגל תיאורטי. אבל בשלב מסוים הקוביות נפלו. הקונצפט של "אלימות איטית" שטבע ב-2011 רוב ניקסון משלים באלגנטיות את הממד הפוליטי שלא נוכח מספיק, לדעתי, אצל אינגולד. עדיין משהו היה חסר. היכרותי עם קהילות הרועים חידדה את הרצון לא להציגם כקורבנות מוחלטים (בשביל זה יש את גדעון לוי). פרופ' דני רבינוביץ, המנחה שלי, הציע לי לקרוא את Weapons of the Weak של ג'יימס סקוט, על התנגדות שגרתית בחברה כפרית במלזיה. זה פשוט עבד. אני לא כותבת מתוך הזווית המרקסיסטית של סקוט, אבל הוא עוזר לי לזהות צורות סמויות, שגרתיות ומעודנות של התנגדות, ובמקום להסתפק בהגדרת המטריה הפלסטינית "צומוד" (עמידה איתנה, صمود) להציע ניתוח מורכב יותר.

פרופ׳ תמר אלאור (האוניברסיטה העברית) שמחקריה התמקדו בתרבות חומרית ובצומת המחברת בין מגדר, ידע ודת תוך התמקדות בנשים חרדיות ודתיות, מספרת –

מתוך יומן השדה:

מתנ"ס פרדס כץ.  21.12.98

בדרך הביתה בסיבוב מתוך דרך הרצליה אל שדרות ראול ולנברג חשבתי שלביקור הזה בפרדס כץ, אצמיד את הכותרת "החום המזרחי". 

כל כך הרבה זמן עבר עד שזכיתי לחיוך בקרית חסידי גור, או במדרשה בבר אילן, והנה כל כך מהר מחייכות אלי הנשים בקורס למזכירות במתנ"ס פרדס כץ. אין לי חשק לחשוב אם הן מחייכות כי הן חלשות יותר ולא יכולות להרשות לעצמן להיות ביצ'יות, ממש לא, כרגע, בתוך שדה ראשוני ובלתי ברור זה, אני נהנית, נהנית מן הקלות היחסית של החיוך.

הקטע הזה מתוך יומן השדה שלי, נכתב בתחילת העבודה על מה שלימים יהפוך לספר "מקומות שמורים". בדרך הביתה, במרווח הזמן והחלל בין שם לכאן, לאחר שיומן השדה נכתב בזמן ממשי בנקודות, או אפילו בהרחבה מסוימת (אם מסתייע) – ולפני – שהוא עומד לקבל נפח של ממש – אני מבקשת מעצמי משפט אחד. כותרת. שורה או שתיים של חוט שדרה (גם אם פתלתל ולא יציב). מין ניסיון שכזה לענות על השאלה – אז מה בעצם היה שם היום?

את יומן השדה שיוקלד בפרוטרוט על המחשב אני כותבת כבר כסוג של תשובה לשאלה הזו, גם אם סדר הדברים או גלגול האירועים אינו נראה כך. הטקסט שיכתב אמור לברר מדוע בחרתי במשפט ההוא. ייתכן והדברים יאשרו את הכותרת ויהוו תשובה טובה לשאלה "מה קרה שם" יתכן שלא. כך או כך הם נושאים פוטנציאל של עיסוק במשהו שהורגש כמרכזי, כמוליך, כדומיננטי בין שלל האירועים העצום שהיה שם (ותמיד יש- גם בתצפית של שעה).

זוהי עריכה תוך כדי כתיבה. היא נוחה והיא מסוכנת. היא מזהה מוקד עיוני חזק ומכוונת אליו, ובכך כבר עושה חלק מן העבודה האנליטית. אבל היא משמיטה כיוונים אחרים שעשויים להיות רלוונטיים לא פחות.

למשל:

חום מזרחי? כמה סטראוטיפים בתוך שתי מילים! זאת הפעם הראשונה שהקהילה שאני מתבוננת בה היא מזרחית לחלוטין. זאת הפעם הראשונה שאני אחרת מוחלטת כאשכנזייה (מעבר ללא דתית בשתי העבודות הגדולות הקודמות). הקולטנים האתניים שלי על מאה, אני עצבנית בקשר אליהם, ביקורתית כלפי עצמי, ביקורתית כלפי המובן מאליו האתני וכל זה לפני שקרה בכלל משהו. חום מזרחי עאלק! נמאס לי מזה. טמפרטורה של עדות, שק של סטראוטיפים שהאשכנזים מוכנים לבלוע עם חיוך קטן של אשמה כדי להמשיך להיות אשכנזים. אין לי כח לזה!

אבל בדרך הביתה, אני אומרת לעצמי שזה היה כיף לעומת פעמים אחרות. "כניסה לשדה" נעימה. ולפני שאני הולכת לפרק לחיוכים האלה את הצורה, ולקרוע את המרכיבים האתניים לכאן ולכאן, לצד אלה המגדריים והדתיים, אני רוצה להישאר רגע בקלות הזו, בגמישות היחסים הזו של אני ואתן, בשיחה הקלה שזרמה שם בינינו למן הרגעים הראשונים, ולא פחות מכך בפוטנציאל העיוני הגדול שנפתח משם.

ברור לי שקשיחותן של הקטגוריות תעמוד במרכז, שכאן יש משמעות אחרת ומורכבת לבינאריות שבין דתי/לא דתי, ציוני/חרדי, אבל החלוקה האתנית היא שקופה, פשוט נתונה וקיימת בתוך מרחב משלה עם כמה "רוסיות". יומן השדה שנכתב בבית בהרחבה דבק בעניין האתני והמעמדי כמובן. עסקתי במגבלה שבמיון הנשים על פי מראן החיצוני (כרגע). מכאן הוא עבר לאופנים שבהן חרדיות עניה מזרחית מתמודדת עם הציפיה להראות "כבת מלך". איך מתלבשים כמו יפה דרעי כשאת אימא חד הורית שהולכת לקורס מזכירות דרך פרויקט שיקום שכונות. איך הנשים מזהות בכיתה תתי חלוקות חברתיות, נדבקות ונפרדות בהפסקות על פי אפיונים אלה, מי יוצאות בהפסקה לעשן, מי נשארות בכיתה ומצטופפות לאכול יחד,  האם נוצרים מקומות קבועים בכיתה, לפי איזה מפתח, כמה הן "חמות" זו לזו.

שמונה שנים לאחר כתיבת יומן השדה הזה, הספר על העבודה בפרדס כץ יצא לאור. הוא הגדול והעמוס שבין הספרים שלי, וישנם בו עניינים רבים. אבל חוט השדרה שלו הוא ללא ספק אתני ומגדרי והקו האנליטי שלו נסע הלוך ושוב בין הגבולות הבינאריים שחשתי כבר בהתחלה את נזילותם. בדרך הביתה – תחשבו על כותרת. 

ד"ר דלית שמחאי (תל-חי) המתמחה בחקר עידן חדש בישראל, רוחניות עכשווית, פסטיבלים ומוסיקה, מספרת

הבקשה "לשתף חוויות מהמעבר החמקמק בין ממצאים, פרשנות ותיאוריה" תפסה אותי בסופו של סמסטר בו לימדתי שיטות ממחקר איכותניות. כמרצה מצאתי את עצמי מנסה שוב ושוב לתפוס את אותה חמקמקות בזנבה, לסגור אותה כאוסף פרוצדורות ולהגיש לתלמידי: "ראשית, עוברים על הטקסט ונותנים בו סימנים… ואז מקבצים קטגוריות ומזהים מה מהן ישתלב בפרוייקט העכשווי" אני מסבירה ומוסיפה: "ואל תשכחו לחזור את הספרות". "התיאוריה מעוגנת בשדה אבל אתם חלק מדיון בעל ערך" אני מטיפה להם צניעות, ומזכירה: "ותחפשו את ההגבהה התיאורטית".

"הגבהה תיאורטית" אני אומרת. מקווה שאף סטודנט/ית לא יפרו את דממת הזום, וישאלו אותי לפשר צירוף מילים עמום זה, שחורג מההליך השיטתי ומהדהד רעיון כמו מיסטי לפיו הנתונים מדברים דרך יומני השדה והטיעון התיאורטי עולה מתוכם. לו היו תלמידות אנתרופולוגיה נענות/ים לרוח זו, היו רבים מהם עדיין יושבים מול מחברות גדושות ממצאים, מחכים שאלה יואילו לפצות את פיהם.

אין ספק, לעבודה שיטתית על יומני השדה ערך רב. בזכותה נבנים פיגומים איתנים עליהם ניתן לטפס ולהגיע אל התיאוריה. או אז ניתן ואף רצוי להסיר את הפיגומים, להתרחק מהצגת תימות זו אחר זו ולזקק רעיון מהותי. אולם לעיתים הסדר נפרע, כפי שאראה בדוגמה שלהלן.

בשנים האחרונות אני חוקרת עם ד"ר אורי דורצ'ין את סצינת המוסיקה העצמאית בישראל. עבודת השדה הסתיימה, ולאחר שניסחנו לעצמנו כמה תובנות מרכזיות הגענו לכתיבה. לא עברנו בשיטתיות על יומני המחקר, לא קידדנו ולא חילצנו. התיאוריה גם לא "עלתה" באורח פלא מתוך הדפים. איך בכל זאת התגבשו התובנות? מתוך הדיבור המשותף. במסגרת עבודת השדה אורי ואני הרבנו בהליכה. הלכנו בין מועדונים בדרום תל אביב לדירה בה ישנו ביפו, הלכנו ביערות ובמרחבים מדבריים בהם נבנו פסטיבלים. הלכנו ודיברנו על הסצינה אותה אנחנו חוקרים. דיברנו רעיונות חצי אפויים, דברנו אסוציאציות, רעיונות והקשרים תיאורטיים גם כאשר אלו עוד לא היו ברורים. עבורי, לפחות, הדיבור האינסופי תוך כדי הליכה התאפשר במידה רבה בזכות החברות שהתבססה בינינו. חברות שהשהתה את השיפוטיות והביקורת האקדמית המסרסת, חברות שאפשרה לנו לדחוק זה בזו עוד שאלות "מגביהות": "אבל מה זה אומר? איך זה מסתדר עם מה שאנחנו יודעים על… איך זה מתכתב עם הטיעון של….?". דיאלוג חברי זה אפשר לנו לכפור במוסכמות שהתבססו זה מכבר בספרות, לעוף למקומות מופרכים ולשוב מהם עם תובנות מעניינות. אין בדברים אלה משום המלצה לוותר על התהליך השיטתי, אבל הניסיון שלי עם אורי לימד שמתוך יחסי חברות מתפרקת ההבחנה בין הראש ללב, בין חשיבה לאינטואיציה, בין הספרות האקדמית לקטעי אתנוגרפיה ומתוך כך צומחות תובנות תיאורטיות.

איך מלמדים את כל זה בקורס? 

ד"ר נתליה גוטקובסקי, שמחקריה עסקו ביחסי כוח, זמן ככלי פוליטי, מרחב, אקלים ודמיון סביבתי, מספרת

המעבר בין עבודת השדה לעבודת הפרשנות מתרחש ביום קיצי שבו אני מתארחת בסככה בשדה של אחד החקלאים מעראבה שמגדל בסהל אל-בטוף\בקעת בית נטופה בגליל התחתון. "לנו יש רק מי גשמים בחורף מאללה", הוא אומר, אבל לקיבוצים במערב הבקעה יש מים בתשתית כל השנה. הוא מספר לי על נסיעות לארכיונים בתורכיה כדי להוכיח בעלויות קרקע עם מסמכים עות'מנים. באותה שעה, לנגד עיני, אני רואה את החקלאים בבטוף שאימצו כל שיטה של "אגרונומיה מודרנית" שהתאפשרה להם – טרקטורים, חומרי הדברה וכו' שמייצגים לכאורה זמן מודרני בחקלאות. לעומת זאת, מסמכי המדיניות הסביבתית שקראתי שאפו לשמר את עושר המגוון הביולוגי והחקלאות הנופית. הם תיארו את המקום כאתר של "חקלאות מסורתית", "נופים קדמוניים של ביצות" שתיאר היסטוריון מהמאה ה-14, "חקלאות תנ"כית", שריד אחרון לנופי הביצות שהיו בארץ ואינן ועוד (בחסות מפעל ייבוש הביצות שהפלסטינים לא היו חלק ממנו) ומיני ביטויים המדמיינים את הסביבה הזו בשלל חזיונות עבר. הפער בין שיח המדיניות לשהות ולשיח עם החקלאים שהמקום הזה מהווה עבורם עבר-הווה-עתיד מתמשך, הבהירה לי שכלל השחקנים משרטטים תפיסות שונות וסותרות של זמן חברתי.  

ככל שהעמקתי בעבודת השדה, התחלתי לראות ולשמוע זמן. זה דבר מעניין, משום שתיאוריה חברתית (Barbara Adam למשל) לרוב תופסת זמן כדבר מופשט לעומת המרחב שהוא מוחשי. אבל התחלתי לראות כיצד תפיסות וביטויים של זמן מופיעים בכל מקום אליו אני פונה וגם כיצד זמן בחקלאות הופך לחומר: בני שיח המתלוננים על התמשכות של תהליכים ביורוקרטיים ותכנוניים הגלומים באינספור מסמכים, בהתפארות מדענים בזנים חדשים המקצרים את הזמן הטבעי של צמחים; כדמיון חקלאי על הזמן שגלום במרחב — למשל "הנוף התנ"כי"; כמסגרת משפטית המגדירה אחזקת קרקע והיסטוריות נישול; וכמדיניות המגשרת על פערים בזמן בין מסורת דתית יהודית לזמן הקפיטליסטי של החקלאות אך לא מגשרת על זמן הירושה הפלסטיני. הבנתי שאני צריכה למצוא שפה שתבטא את ריבוי שכבות הזמן בהן אני נתקלת, את הקשרים שבין מרחב לזמן, ואת האופנים בהם יש מי שהזמן שלו כמשאב קולקטיבי נלקח ממנו לעומת מי שעסוק בלתבוע מחדש זמן בחקלאות. כך התחלתי לעבוד עם מושג "נוף הזמן" שברברה אדם הגדירה ב1998 ואני מפתחת בספר שלי.

הספר struggling for time עוסק בזמן ככלי מדיניות פוליטי המארגן את המפגש בין המדינה לבין החקלאות הפלסטינית בישראל. אני טוענת שיש להבין את המדיניות החקלאית-סביבתית העכשווית כפוליטיקה של התיישבות בזמן לא פחות מאשר כסיפור של התיישבות במרחב ולבסוף, שקונפליקטים על זמן מאפיינים את עידן שינוי האקלים בסביבה החקלאית. התיאוריה הזו לא הייתה באה לעולם ללא הקשבה אתנוגרפית למה שאנשים אומרים, כותבים ועושים, ובעיקר לפערים בין תצורות של שיח ועשייה. במובן זה, הספר הוא דוגמה טובה לעושר הגלום בעבודה האתנוגרפית. שדה המחקר מספק תובנות עשירות בהרבה ממה שההיפותזה שנכתבה בהצעת המחקר יכלה לדמיין.

ד"ר ליאור חן (כיום המדען החברתי של רשות הטבע והגנים), אשר כתב את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית על תהליך התהוותם ויצירתם של מקומות קדושים בעידן הנוכחי, תוך התמקדות בשלושה אתרי טבילה לאורך נהר הירדן, מספר – 

המעבר מיומן שדה לתיאוריה לא תמיד עובר דרך ניתוח שיטתי או הברקה פתאומית — לעיתים הוא מתרחש מתוך תסכול, בשיחה אקראית. תקופת עבודת השדה שלי בדוקטורט שלי הייתה נהדרת. ביליתי ימים ארוכים באתרי הטבילה בצד המערבי של נהר הירדן, לצד מספר ביקורים של מספר ימים בצד המזרחי, הירדני. צפיתי בנעשה באתרים, שוחחתי עם צליינים, תיירים ובעיקר עם "אמרגני הקדושה" — מנהלי ועובדי האתרים, מורי דרך ועוד. בסוף כל יום (או למחרת, אם הייתי מתעצל) כתבתי ביומן כ-1000 מילים: תיאור, תחושות ומחשבות ראשוניות.

אבל בשלב מסוים, המנחות החלו לרמוז שהגיע הזמן לעבור מהשדה לכתיבה וטבילה במי הירדן התחלפה בבהייה ארוכה בקירות החדר שלי בהר הצופים, מלווה בגיחות תכופות לקפיטריה. באחת מהן עצרתי בחדר המסטרנטים להתבכיין קצת בפני המסטרנט דאז עומר הקר על כך שאני לא מצליח "לייצר תיאוריה" ושאין לי מושג מה אני מנסה לטעון.

עומר שאל אותי מה כן יש לי. סיפרתי לו על ניירות לכנסים ותוך כדי שיחה הזכרתי מושגים שעמדו במוקד ההרצאות – ניכוס, הבניה, לגיטימציה. תוך כדי השיחה הוא קלט — והסביר לי עד שגם אני קלטתי — שבעצם יש כאן את מבנה הדוקטורט שלי כשכל פרק עסק באתר טבילה אחד ובמושג הרלוונטי לו ביותר.

המושג התיאורטי המרכזי בו עסקתי, ושהתבסס על השלושה שציינתי קודם – אותנטיזציה – הגיע קצת אחר כך, במהלך קריאה חוזרת ביומני השדה. שמתי לב שהמילה "אותנטיות" חזרה שוב ושוב  בדברים שנאמרו לי ובתיאורים שכתבתי. אבל ככל שהעמקתי, הבנתי שהמושג סטטי מדי ולא משקף את הדינמיקה של האתרים. מכאן הדרך הייתה קצרה אל עיסוק ב"אותנטיזציה" — מושג שטבעו שני חוקרים בשם כהן (אחד מהם, אריק, נמנה עם אנשי המחלקה שבה למדתי). אולם, באחד האתרים שחקרתי הבחנתי בתצורת אותנטיזציה שלא זכתה להתייחסות אצלם ושם נולד החידוש שלי.

מאותה שיחה עם עומר ועד להגשת הדוקטורט עברה קצת יותר משנה. אבל בשנה הזו הכתיבה הפכה ברורה ובהירה יותר והבהיות בקיר הלכו והתמעטו. 

ד"ר עמרי גרינברג (עמית מרטין בובר באוניברסיטה העברית) הוא אנתרופולוג פוליטי-משפטי ותרבותי-חברותי, שחוקר ייצוגים של אלימות – בעיקר אפני ההפקה של עדויות זכויות אדם, המעבר של חומרים אלו בין ארגונים לא-ממשלתיים למדינה, ופרקטיקות ההפצה של גורמים מתווכים כגון מדיה ואמנות, מספר –

המעבר מיומן השדה לכתיבה מרגש – יש תחושה של תנופה והזדמנויות, מרחבים פתוחים של חשיבה וגם יצירתיות. לכן, עבורי לפחות, האתגר המרכזי בתהליכי כתיבה הוא המעבר – וליתר דיוק, המעין ״שדרוג״ – בתוך הכתיבה, לכתיבה עם תיאוריה. הסרבול של לכתוב אתנוגרפיה עם תיאוריה לעומת אתנוגרפיה אמיתית, עם תיאוריה, הוא ההבדל בין טקסט מבריק, לבין מאמר טוב (במקרה הטוב). האתנוגרפיה המושלמת, בדמיון שלי לפחות, היא זו שהתיאוריה ארוגה לתוכה: שהמעברים מתיאור-להקשר-לניתוח-לתיאוריה נדמים כאילו היו אורגניים לחוויה המתוארת עצמה, ואז תפקיד הכותב/ת הוא ״רק״ לתעל את מה שממילא היה שם. באופן נאיבי אני כמעט תמיד חושב שהנה, הפעם אצליח לממש את האידיאל הזה. מעשית התיעול הוא כנראה השלב הכי מאתגר ומתסכל: נגיד שיש לנו רעיון תיאורטי מהותי, גם אז התוואי להגיע אליו – לכתוב אותו כתוצר של רצף הגיוני וקוהרנטי מהשדה אל ההפשטה הזו – הוא אתגר פואטי ואינטלקטואלי. גם אם אני כן מצליח להגשים את התיעול, בכל זאת ואיכשהו, לרוב התוצר הוא טוב-מספיק ולא איך שבאמת רציתי שזה יהיה. 

קרדיט תמונות: Calculating the Price of Exile, by Nino Biniashvili
https://ninobiniashvili.com/Calculating-the-Price-of-Exile-installation

אם הגעתי קרוב להגשמת האידיאל האתנוגרפי הנ״ל, זה קרה אחרי תהליכים מתסכלים, גם אם מהותיים, שדומים מבחינה אנלוגית לשלב של גילוף בפיסול: בין החומר הלא-מעובד שבחרנו לבין הצורה שאנחנו רוצים/ות שיקבל. במעבר מכתיבה לכתיבה-תיאורטית מה שצריך זה בעיקר להוריד, ולא להוסיף. רק שההורדה הזו דורשת טכניקה, סבלנות, ולרוב גם ניסיון. כשאני מנסה להגשים את הפוטנציאל הקיים כטקסט שמחבר בין רעיון לחומר, האתגר המרכזי הוא להבין מה המהות בין שני מאגרים שמציפים את הכתיבה: ה״פיגומים״ (כפי שעדנה לומסקי פדר ותמר רפופורט קוראות לזה) – מאגר ההשפעות והמידע שהביאו אותי לרעיון, ומבחינתי הם מהותיים אבל מסבכים את הכתיבה – ומחשבות ברומו של עולם, שעשויות או להתרחק או לעוות את מה שבאמת נובע מהחומר האתנוגרפי. 

לידיה גינזבורג, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בהנחייתה של פרופ׳ נורית שטדלר. התזה נקראת Philosophy as Practice: An Anthropological Inquiry into Knowledge, Boundaries, and Transformation העוסקת בתנועה בינלאומית של פילוסופיה פרקטית.

אחד מהאתגרים הגדולים במחקר האנתרופולוגי טמון במעבר מיומני השדה ומשקלוט הראיונות לתהליך מסודר של פרשנות, מיון וניתוח. השאלה העולה היא כיצד משלבים את הניסיון בשדה, המורכבות של המפגשים האנושיים והניואנסים של התקשורת המילולית והלא-מילולית, ואורזים אותם לכדי ניתוח אנתרופולוגי בעל תרומה מחקרית?

Traduttore, traditore – "המתרגם הוא הבוגד" אומר הפתגם האיטלקי הידוע. וגם אנחנו האנתרופולוגים מאבדים לא מעט ממה שפגשנו בשדה כשאנחנו הופכים את הניסיון האנושי ל-data, למשהו שאפשר לחפצן, את החיים עצמם לאוסף של פרפרים מיובשים אותם אפשר למדוד ולנתח. איך יוצרים סיווגים, קטגוריות וקודים מפיסות החיים ומעבירים אותן לקופסאות סדורות עם תוויות ומושגים?

למרות התסכול מהפעולות שתיארתי, הן טומנות בחובן גם תקווה. אם נעבוד קשה ונפעיל את הדמיון התיאורטי שלנו מלוא הכוח נצליח להפוך את הנתונים שאספנו במשך שנים לתיאוריה שתפיח מחדש את החיים באוסף הפרפרים המיובשים.

בנייה של תיאוריה שתחשוף לעולם את התופעה הסבוכה והמרתקת של הפרקטיקה הפילוסופית הייתה החלום שלי מרגע שהשמש שקעה מעבר להרי האלפים האיטלקיים ביום הראשון שלי בשדה המחקר. 

מן החשיפה הראשונה הוקסמתי מהשפע הגלום בשדה וגם נרתעתי ממנו. ההכרות עם השדה פתחה בפני שפע של רעיונות של שיטות ודרכים לעשות פילוסופיה לא אקדמית. כשהשתתפתי בכנסים ראיתי פילוסופים פרקטיים אשר התווכחו ביניהם על כל דבר ועניין, כשלכולם מסכימים על דבר אחד: מסכימים שיש להוציא את הפילוסופיה ממגדל השן האקדמי ולשלב אותה בחיי היומיום. אבל כפי שהבנתי מהר מאוד, כל אחד ואחת הציע דרך אחרת לעשות זאת. איך אפשר לסכם את כל המגוון הזה מבלי לחטוא ברדוקציה, בהפשטת יתר או ובטריוויאליזציה? איך ניתן לתאר ולהמשיג את הריטריטים בהם המשתתפים והמשתתפות מחפשים עומק פנימי ואת הסדנאות המבקשות לעצב מחדש את היחס לזולת, את המפגשים המקוונים המבנים תקשורת של חירות פנימית כך שלא ייראו כהשתקפות חיוורת של סדנאות טיפוליות?

בשלב הזה חזרתי ליומני שדה שלי שוב ושוב כדי לנסות ולדייק את המידע שאני דולה מהם. השתדלתי להקפיד על רוח הדברים ועל האווירה במפגשים ובשיחות, לדבוק בסדר מסוים של טכניקות פילוסופיות לצד מגוון רעיונות ותחושות שעלו במהלך המפגשים. חזרתי לראיונות שוב ושוב על מנת לוודא שהבנתי נכון את הנחקרים שלי.

מהר מאוד הבנתי: קודם יש למפות ולהבין את מה שיש בשדה ואחר כך גם לנסות ולפענח את מה שאין בו. ובהדרגה מכל אוסף המידע הזה נולד קצה חוט ועוד אחד ולאיטה נרקמת הפרשנות. ואם אנחנו בדרך הנכונה אז מתוך המבול המבלבל של פנים ונופים, מחשבות ומצבים, מושגים אנליטיים ורגשות שלנו ושל הנחקרים יתחילו לבצבץ קווי המתאר של התיאוריה.

עכשיו נותר השלב האינטרקטיבי המסכם. כי אם הצלחתי במלאכה גם האחרים יוכלו לעקוב אחרי העבודה שלי ולזהות בעצמם את המורכבות והגיוון, העדינות והנחישות בפועלם של הפילוסופיים הפרקטיים בדרך לשינוי פניה של הפילוסופיה.

פנינה מוצפי-האלר, פרופ' אמריטה באוניברסיטת בן גוריון, שחקרה בבוצוואנה, פמיניזם במזרח התיכון וריבוד, מגדר ואתניות בישראל מספרת:

זוהי שאלה מרכזית שבה דנתי בפירוט רב בפרסומים האחרונים שלי. זוהי שאלה שהעסיקה אותי מאז הניסיון הגדול הראשון שלי לפני כמה עשורים כשהתמודדתי עם כתיבת הדוקטורט שלי בארצות הברית בסיומה של עבודת שדה בבוצוואנה במשך 15 חודשים דחוסים ומשמעותיים.

בשורה התחתונה, מדובר במעבר טראומטי וקשה שאינו חולף אחרי כתיבת הדוקטורט. מניסיוני בשלושת הפרוייקטים הגדולים שערכתי במהלך השנים באפריקה, בישראל ובהודו זהו אתגר חוזר. חויתי את האתגר הזה לא רק מניסיוני האישי אלא גם במהלך השנים כששימשתי מנחה אקדמית של  יותר מתריסר תלמידות מחקר שאותן ליוויתי בארצות הברית ובארץ.

אז מה כל כל קשה? במחקר פוזיטיביסטי  מקובל (ואני מדגישה גם מחקרים לא כמותניים, כאלה שמדווחים על ראיונות ושאר שיטות "איכותניות")  זהו שלב פשוט  המדבר על "ניתוח נתונים"–שלב מתבקש וברור המתנהל בצורה מוסדרת אחרי ש "איסוף הנתונים" הסתיים. קרי, סופרים תשובות בשאלונים, מוצאים "תימות" בראיונות. במחקר אתנוגרפי הסיפור הוא אחר, ולדעתי בכך עוצמתו. כוחה של אתנוגרפיה הוא שתהליך התיעוד יכול לייצר תובנות חדשות ומורכבות, כאלה שלא בהכרח צפינו. ולכן המעבר הזה בין רשימות השדה שלנו לכתיבה שנועדה לפרסום הוא כל כך מורכב  ותובע עבודה המלווה לרוב בכאב בשל הצורך לזקק נושא מרכזי וברור מתוך המון חומרים שנאספו בשיטה ההולסטית של עבודת שדה אתנוגרפית, זאת שמבקשת מאיתנו לתעד "הכל".

אז בתחושה שאולי אני אומרת את הידוע לכל מי שעשתה את המהלך הזה וכתבה מאמר או ספר על בסיס אתנוגרפיה ממושכת אציין שרשימות שדה עשירות הן דווקא אלה המתעדות בפרטי פרטים מציאות הנפרשת על פני תקופה של חודשים ולעיתים קרובות שנים ארוכות שבהן האנתרופולוגית מבלה עם מושאי מחקרה במפגשים בלתי מתוכננים מרובים. כך לדוגמא, רשימות השדה המודפסות שלי על בסיס ארבע שנים של עבודת שדה בירוחם הכילו 2000 עמודים ואלה על בסיס עבודתי החוזרת בבוצוואנה תופסות מדף שלם של מחברות. אשר לתקופת הכתיבה על בסיס רשימות אלה : זו של הדוקטורט ארכה ארבע שנים וכתיבת הספר "בקופסאות הבטון" עברה כמה גרסאות עד שהופיעה בספר שהתפרסם.

יש אם כן, שני רבדים המאפיינים את הקושי של המעבר בין עבודה אתנוגרפית המתועדת ברשימות שדה (ובכלים נוספים) לכתיבה אקדמית. האחד הוא, במקרים המוצלחים דווקא, תיעוד גדוש של עובדות חברתיות שמתפזרות להמון כיוונים אפשריים של ניתוח ותיאורטיזציה. הרובד השני אינו נותר רק בקושי להוציא את המוץ מהתבן, אלא מפני שהכתיבה עצמה היא אתגר לא קטן שאינו מוגבל לקלישאות כמו "הנתונים מראים ש…"  שאני מוצאת בדיונים פוזיטיביסטים פשטניים. ועוד לא אמרתי דבר על החיבור לתיאוריה רחבה.

היופי, לסיכום, שכשזה מצליח, התוצר הכתוב שלנו יכול להניב טקסט מרגש, מרתק וחדשני.

לקריאה נוספת: