"> על פקסים והבירוקרטיה של ארגוני זכויות אדם – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

על פקסים והבירוקרטיה של ארגוני זכויות אדם

מאמר של עמרי גרינברג אשר זכה בפרס השני של תחרות פרס גוטמן למאמר הצטיין של האגודה הסוציולוגית הישראלית (למאמר הזוכה במקום הראשון, ראו כאן). המאמר, Facsimileing the State: The Bureaucracy of Document Transmission in Israeli Human Rights NGOs, פורסם ב- Anthropologica, כתב העת של האגודה האנתרופולוגית הקנדית.

גרינברג, כיום פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב ובמכון טרומן בעברית, בוחן את השפעות הפוליטיות וההשלכות המעשיות שיש לממשקי תקשורת טכניים על היחסים בין זרועות שונות של המדינה לבין ארגונים לא-ממשלתיים - במקרה של המאמר: ארגוני זכויות אדם שפועלים במובהק כנגד התפיסה הפוליטית השלטת של הממשלה והלך הרוח הציבורי. המאמר מנתח את השדה הזה באמצעות פקסים – בתפקיד שהם ממלאים כחלק מתשתיות תקשורת ורשתות תיווך: הן כמכשירים עצמם והן כמסמכים שהם מעבירים, וכפעילות טכנולוגית-חברתית.

גרינברג מציע במאמר התבוננות אתנוגרפית על ההשפעה של ממשק טכני ויחסים אלו על היומיום המשרדי בארגונים, ועל התפיסות של העובדים בהם לגבי המשמעות של זכויות אדם כפרויקט פוליטי-אידיאולוגי. בהתבסס על מחקר שדה ארוך, בעיקר תצפיות-משתתף, גרינברג בוחן כיצד העברת-מסמכים באמצעות הטכנולוגיה הספציפית של פקסים, משמשת כפרקטיקה של כוח והתרתו, מתוך חקר-המקרה של ארגונים לא ממשלתיים (NGOs) בישראל המתעדים את הפרות זכויות האדם של פלסטינים בידי משטר הכיבוש של ישראל בשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ועזה.

גרינברג יוצא מתוך הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה של המדינה ובירוקרטיה, וספציפית בעקבות מחקרים מהעשור האחרון, אשר התמקדו בניתוח החשיבות של מסמכים, טכנולוגיה ותקשורת. מאמר זה מדגיש את תשתיות התקשורת כמימד קריטי בעיצוב המגע בין המדינה לארגונים לא-ממשלתיים, ובערעור הגבולות ביניהם. כלומר, לפי גרינברג, המודעות לגבי האמצעי הטכני שישמש להעברת המסמכים (הפקס), משפיעה הן על תוכן המסמכים והן על תצורתם החומרית (בין אם הפיזית ובין אם הדיגיטלית). בהמשך למה שחוקרים כמת׳יו הול (Hull) ) הגדירו כ-graphic ideology גרינברג מראה שזה גם technological ideology , כלומר: הגילום של התכלית המעשית, הפוליטית ואתית, של המסמך באופן בו הוא נכתב, מעוצב, ומתוקשר.

הטענה העיקרית של גרינברג היא כי ארגונים לא-ממשלתיים מעתיקים (facsimile) את המדינה באופן מסורבל ובעייתי, אשר גם מוביל את עובדי הארגונים לרפלקציה ביקורתית לגבי התכלית הפוליטית והמהות המוסרית של זכויות אדם. גרינברג מדגים זאת בעזרת שתי תמונות אתנוגרפיות עיקריות:

בראשונה מנותחת ההעברה (או: שליחה) הראשונית של מסמכים - בעיקר עדויות פלסטינים - אל ״המשרד״ (של הארגון) מ״השטח״ (איפה שהאלימות מתרחשת והעדויות נגבות).

בתמונה השנייה מנותחת  ההעברה/שליחה מ״המשרד״ אל ״המדינה״  - בעיקר של תלונות ומסמכים משפטיים נלווים, שמוגשים לזרועות שונות של כוחות הביטחון הישראליים, משרדי ממשלה, וערכאות משפטיות.

באמצעות שירטוט התנועות והבירוקרטיה שמאחוריהן, גרינברג מראה כי פרקטיקות אלו יוצרות סימטריה ואף חפיפה עד כדי טשטוש בין המערכות הבירוקרטיות של המדינה ושל ארגוני זכויות-האדם. כך, לא ברור תמיד איפה נגמרת 'המדינה' ומתחילים ארגוני זכויות האדם העובדים מולה ולעתים נגדה. טשטוש זה מתסכל מאוד את אנשי הארגונים אך גם משמש אותם תדיר לעובדתם.

למרות ההקשר והאקלים הפוליטי הסוער, גרינברג מתמקד במאמר בכוונה ביומיום המשרדי, ומראה כיצד הוא-עצמו כבר רווי במתחים לגבי התכלית של זכויות אדם במצב קולוניאלי. המאמר מציג בעיקר את המשא ומתן הפנימי—בארגונים ובין העובדים לבין עצמם—לגבי האם ואיך הם יכולים לעצב את היחסים שלהם עם המדינה, זאת כאשר המדינה מהווה הן את מושא הביקורת של הארגונים והן הנמען העיקרי של פעולותיהם המשפטיות-בירוקרטיות.

בצורה זו גריגנברג גם מפרק במאמר את הפרקטיקות של הבירוקרטיה של זכויות אדם, כלומר הוא מתאר ומנתח את מה שהוא מכנה  frames of in/validation:  עובדי הארגונים מוודאים—מאשררים או מפריכים—כל פרט ופרט הן בתוכן העדויות, והן בתהליך הבירוקרטי של מסמכי העדויות ומסמכים נלווים (דוחות רפואיים, למשל), כולל המעברים של המסמכים אל הארגון, בתוך הארגון בין עובדים/ות שונים/ות ומחלקות, וכמובן מהארגון החוצה – לתקשורת, לארגונים אחרים, ובעיקר למדינה.

על מנת להמחיש בצורה ברורה את הטענה המרכזית, גרינברג מדגיש במאמר בעיקר מקרים של כשל בתקשורת, כשלים אשר הפקסים מועדים להם ומהווים אתגר אסטרטגי עבור הארגונים (זאת בעקבות עבודתה של רבקה שטיין [Stein]). גרינברג מראה כיצד סוכני מדינה לוקחים חלק מהותי בעיצוב דינמיקה יומיומית של תסכול וייאוש בתוך ארגוני זכויות האדם בישראל, בין אם במתכוון ובמודע ובין אם לאו. הם עושים זאת באמצעות הסתמכות על תשתיות תקשורת כושלות, כגון פקסים, ומנצלים את התלות של הארגונים בפנייה אל המדינה בניסיון לשמור על רלוונטיות מבחינת הציבור הפלסטיני ואל מול הזירה הטרנסלאומית של זכויות אדם. הארגונים עצמם מודעים לכך שהם בעצמם מחזקים-מחדש את הדינמיקה הזו בשני אופנים: גם משום שהם ממשיכים לפנות למדינה דרך אפיקי תקשורת אלו, וגם מאחר והבירוקרטיה של העברת מסמכים בתוך הארגונים עצמם דומה להדהים לזו של המדינה, מבחינת המסד הטכנולוגי עצמו ומשום שהיא מסורבלת ומתסכלת.

:עוד על גרינברג

אנתרופולוגיה לשבת - עמרי גרינברג מנתח את השיח הישראלי על עבודת ילדים פלסטינים

אנתרופולוגיה לשבת - עמרי גרינברג על אי-ודאויות רדיקליות וילדי הצמתים הפלסטינים.
מסמני דרך - טוביאס קלי ומדעי הכיבוש

מי חתום על העדות - ולמה זה משנה?

מסה וביקורת - האלימות שבין מבט למגע: רוחות הרפאים של מדעי הכיבוש, תיאוריה וביקורת , 2017

על אחריותו של החייל היורה בחברון  - העוקץ, 2016