"> שחורות בישראל, על מה ולמה? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

שחורות בישראל, על מה ולמה?

אורי דורצ'ין כותב על אסופת המאמרים חדשה שהוא היה שותף לעריכתה על ׳שחורות בישראל׳, ומשרטט את היחס כלפי המחקר על השחורות בין ישראל וארה״ב, מפרט על חלק מהמאמרים באסופה ומציע להסתכל על התופעה כשלעצמה, ורק אחר כך לנתח את ההקשרים והחיבורים הרחבים יותר

לפני מספר שבועות ראתה אור אסופת מאמרים שאותה ערכתי (בשיתוף עם עמיתתי, גבריאלה דג'ריאן) שעניינה שחורות (Blackness) בישראל. מכיוון שהנושא נדון בעבר לא פעם בהקשרים שונים של החברה בישראל יש אולי מקום להסביר מדוע חשבנו שיהיה נכון להציע אסופה מסוג זה. על אף שהנושא אכן זכה לתשומת לב הרי שמדובר בהתייחסות ספוראדית ובעיקר כאמצעי לעסוק בתופעות אחרות, כלליות יותר, כמו גזע, גזענות או נראות. סימון של שחורות כציר מרכזי יש בו לכן היפוך של מוקד הדיון: לא מה ניתן ללמוד ממקרה מסויים של שחורות (ויזואלית, מטאפורית, מדומיינת או אחרת) לגבי נושאים כמו אתניות, לאומיות או גזענות אלא מה ניתן ללמוד על שחורות כשלעצמה בתוך המטריקס שהוא החברה המקומית. אסופה של מחקרים המתייחסים למקרים שונים מאפשרת מבט על הטווח של מושג השחורות.

אורי דורצ'ין

מבחינתי שחורות היא אכן בראש ובראשונה מושג. לומר ששחורות היא בראש ובראשונה מושג פירושו שהיא איננה מתייחסת לדבר מה שקיים "שם" בחוץ, אפילו לא כתופעה. אלה מביניכם שהם אנתרופולוגים בעצמם, או כאלה שמורגלים בקריאת חומר אקדמי בתחום עשויים למצוא את ההסבר הבא טריוויאלי, ובכל זאת חשוב להסביר. מובן שיש שם בחוץ כאלה שצבע עורם כהה יותר משל אחרים, בתוכם כאלה שמוצאם באפריקה ושמקובל להכיר בהם כ"שחורים". זה עדיין לא מלמד אותנו מהי שחורות. רמז לכך – כלומר למה היא שחורות - אנחנו יכולים לקבל רק כאשר בוחנים איזה אפקט יש לשונות בצבע העור, או לנראות כאינדקס של מוצא, בתוך הקשר חברתי ספציפי. לשם דוגמא, בפרק שכותרתו “I’m Blacker than You” , מתאר אביהו שושנה כיצד בני נוער ממוצא מזרחי וממוצא אתיופי הלומדים יחד בפנימייה "משתמשים" בשחורות כדי לאפיין את קבוצת השיוך שלהם בחברה הישראלית בכלל ובמציאות של הפנימייה בפרט. כפי שעולה מהכותרת מתברר שיש שונות והירארכיה בין שחורות אחת לאחרת. נקודת ההשקפה של הנערים מתייחסת בין השאר גם לעמדת המוסד שתורם בתורו להבניית השונות כאשר מעודד שחורות מסוג מסויים (זו של יוצי אתיופיה) בשם המגוון התרבותי ומסתייג מאחרת (זו של מזרחים) הנתפסת כביטוי לנטייה בדלנית. כאן כבר ניתן לראות כיצד נקשרים נתוני הרקע – צבע עור, מוצא, מעמד – לערכים כמו גאווה, בושה, סכנה, לכידות חברתית, פיקוח וכיוב'. לכן בנקודה זו כבר אפשר לעבור מדיבור על שחורים לדיבור על שחורות. ועם זאת, מדובר על מקרה ספציפי. רק קריאה של המאמר בתוך רצף הפרקים מאירה את הפוטנציאל של מושג השחורות, או לכל הפחות מתחילה לעשות זאת. לכן יותר משהמושג מתאר תופעה או תופעות הרי שתופעות שונות מיוחסות אליו ובכך מעצבות אותו.

PikiWiki Israel 43079 Demonstration of Ethiopian residents in Tel-Aviv.jpg
הפגנת יוצאי אתיופיה - תל אביב 2015 - צילום:  Harvey Sapir Pikiwiki Israel
CC BY 2.5

המצב הזה כמובן מוליד אי הבנות ואי הסכמות: מה יכול או לא יכול להיבחן באמצעות המושג שחורות, מי יכול לטעון לו, מי מנסה לנכס אותו ולאיזה מטרות, האם שחורות מסוג מסויים אותנטית יותר מאחרת, האם ניתן ללמוד שחורות, להוריש אותה, לזנוח אותה? שאלות אלה קשורות בפוליטיקה המתנהלת בשני מישורים המשפיעים האחד על שני, זה של יחסים בתוך החברה וזה של ייצוג היחסים האלה במדיה השונים, לרבות בשיח האקדמי. עם זאת השדה האקדמי הוא היחיד (אולי להוציא את תחום השירה) שבו נעשה שימוש תדיר במושג שחורות. מפגינים ברחוב ואקטיביסטים של מקלדות, כפי שמלמד הפרק של עומר קינן המופיע בספר, מנסים לשכנע ש- “black [Israeli] lives matter”, אבל ספק אם מי מהם נדרש אי פעם למושג שחורות.

כמושג תיאורטי שחורות נקשרת באופן מסורתי לחוויה של צאצאי עבדים אפריקאים באמריקה. הסיבה לכך היא שהקאנון בתחום הידע המוכר כיום כ- Black Studies נכתב באופן כמעט בלעדי ביחס למקרה הזה והתגבש כחלק מהתהליך שבו התקבל המושג "שחור" כאופצייה מועדפת על המושג הישן Negro מאז אמצע שנות הששים (באותה תקופה התקיימו שני המושגים כאופציות מתחרות. בעוד שבקרב התנועה לזכויות האזרח בהובלת מרטין לות'ר קינג רווח השימוש במושג הישן, תנועות ה-Black Power למיניהן דחפו לאימוץ של המושג "שחור" כביטוי לתפישה חדשה בקרב אפריקאים-אמריקאים).

ישנו קשר הדוק בין תפוצתו ההולכת וגדלה של המונח שחור בחברה האמריקאית לבין התפתחות תחום הדעת שעוסק בשחורות. אין זה מפתיע לכן שבאוניברסיטאות בארצות הברית מחלקות של בלאק סטאדיז מתמקדות באופן כמעט מוחלט במה שקשור לקהילה המסורתית של אפריקאים-אמריקאים ואילו מחלקות של African studies  מתמקדות בנושאים שקשורים "לשאר" האפריקאים, לרבות אלה שהיגרו למערב במהלך המאה ה-20. ההבחנה הזאת מסבירה גם מדוע מהגרים אפריקאים "חדשים" בארצות הברית (אפילו אלה שמגיעים אליה מהקאריבים ואמריקה הלטינית, כלומר כאלה שהם בעצמם אפריקאים-אמריקאים) לא מתחברים לשיח השחורות האמריקאי וככלל מקיימים קהילות מהגרים נפרדות. לגבי אסופת המאמרים אפשר לראות שיקוף של התופעה בפרק המצויין של פרן מרקוביץ שעוסק בקהילת העבריים ואשר זכה לכותרת הראוייה “Already Black”. בפרק זה טוענת מרקוביץ שבניגוד לקבוצות אחרות בישראל ש"גילו" או פיתחו את הממד של שחורות בזהותם הרי שהעבריים, כתנועה שהתגבשה בארצות הברית של שנות הששים, הגיעו לישראל כאשר הם "כבר" שחורים.  

הזיקה הכמעט מובנת מאליה בין שחורות לבין החווייה האפרו-אמריקאית מהווה קושי שכן היא מציבה מגבלות על האופן שבו ניתן לדבר על ולחשוב באמצעות מושג השחורות. כיוון שהמקרה האמריקאי מקובל ככור המצרף של חווית השחורות הרי שהוא הופך אמת מידה אולטימטיבית שאותה מכנה החוקרת מישל רייט "פרדיגמת המידל-פאסאג'". הלכה למעשה המשמעות היא שחוקרים כמעט ואינם יכולים לדבר על שחורות, למשל בישראל, מבלי שימצבו את עצמם ביחס לפרדיגמה סמכותית זו. לכאורה מתבקש שיעשו זאת מכיוון שבחלק גדול מהמקרים אם לא ברובם, הנחקרים בעצמם מתייחסים לדימויים של שחורים המיוצאים מאמריקה בעיקר באמצעות תרבות הפופ (סרטים, מוזיקה, ספורט). המקרה של של Black Lives Matter שהוזכר קודם הוא דוגמא אחת, "הפנתרים השחורים" (ראו פרק מאת עוז פרנקל בספר) הוא דוגמא נוספת. לכן, אם מחאת המזרחים של שנות השבעים שאבה השראה ממחאת השחורים באמריקה לכאורה סביר לנתח את התופעה המקומית לאורה של התופעה האמריקאית כפי שעשה למשל סמי שלום שטרית. בתוך ההקשר הזה ההבחנה בין "יהודים לבנים ויהודים שחורים" כבר ממילא מדברת בעד עצמה. אלא שכאמור מדובר פה על שיח שמגביל את הפוטנציאל של מושג השחורות כיוון שמביט על תופעות מקומיות בתוך פריזמה שנקבעה למפרע ושהתעצבה בהקשרים אחרים לגמרי.

מוסררה - אוספים מיוחדים

האלטרנטיבה (ובוודאי יש יותר מאחת כזאת) איננה להתעלם מקווי דמיון כאשר מזהים כאלה או מהתייחסות מפורשת לשחורות כאשר קיימת, בוודאי התייחסות שהיא פונקציונאלית לניהול יחסי הכוחות בחברה בישראל. מצד שני גם לא צריך לבלוע את הפתיון מהר מדיי ובשלמותו. בהקשר זה טען האנתרופולוג השוודי אולף הנרז ש"כאשר יוצאים לרכיבה אינטלקטואלית על גב מטאפורה רצוי לזכור גם מתי לרדת". כגישה למחקר אני נעזר כאן בהצעה של דון הנדלמן להפריד בין השלב הפנומנולוגי של המחקר לבין זה הפרשני. הצעה זו נוסחה אמנם בהקשר למחקר של טקסים אבל אני מוצא אותה תקפה גם בהקשר זה. עיקר הטענה של הנדלמן היא שיש לתת את הדעת תחילה על המאפיינים הייחודיים של הנחקר, כלומר לחקור אותו "בזכות עצמו", ורק לאחר מכן להציב אותו שוב – עם כל מה שלמדנו אודותיו – בתוך הקשרים רחבים יותר. בדרך זו אפשר להמנע מתיאורטיזציה א-פריורית של המקרה הנחקר ולגלות אפיקים תיאורטיים שאולי לא נלקחו בחשבון קודם לכן.

כדוגמא אני רוצה להתייחס לפרק של הוניידה גאנם המופיע בספר, "מהו צבעו של הערבי" (פרק זה הוא היחיד בספר שאיננו מקורי, הוא תורגם מהגרסה העברית שנכללה באסופה גזענות בישראל). מאמר זה מעניין שכן הוא לא מתכתב עם תיאורייה של בלאק סטאדיז והחומר שמוצג בו לא מתפרש על ידי הוניידה בתוך מסגרת אנליטית או מטאפורית של שחורות (אם כי היא מצטטת מפראנץ פאנון כחלק מניתוח מגישה פוסטקולוניאלית). סיבה אפשרית לכך היא שהשירה הלאומית הפלסטינית בשנות החמישים והשישים - שאותה מנתחת הוניידה – נטועה כל כולה בהוויה המקומית ולא שואבת השראה מדימויים של תרבות שחורה אמריקאית (בניגוד לראפ פלסטיני עכשווי למשל). לעומת זאת התייחסות לדמותה של לילה ח'אלד, כפי שזו משתקפת בתמונה האיקונית שלה, הייתה יכולה בקלות (לדעת רבים בוודאי הייתה צריכה) למתוח קווים מקבילים לדימויים של פעילים שחורים שנפוצו באותה תקופה ממש ובכך להבליט את הזיקה בין המאבק הפלסטיני לזה של שחורים. זיקה זו באה לידי ביטוי בפרק העוקב בספר, מאת מייקל פישבך. בהמשך לעבודתו מהשנים האחרונות מראה פישבך כיצד פלסטינים  - או קבוצות לובי פרו-פלסטיניות – מתחזקות את ההקבלה שבין פלסטינים לשחורים ובהתאמה מציגות את ישראל כישות קולוניאלית "לבנה". לפחות עבור הקורא או הצופה האמריקאי שנחשף לדיון הזה הטיעון נשמע הגיוני בהתבסס על זיהוי של יהודים כחלק מהמעמד הבינוני-גבוה הלבן באמריקה.

המאמרים של הוניידה גאנם ומייקל פישבך טובים בזכות עצמם אבל הם הופכים טובים אף יותר כאשר קוראים אותם אחד מול השני. בנפרד סביר להניח שהמאמר של פישבך היה מתקבל ביתר קלות בז'ורנלים המובילים בתחום של בלאק סטאדיז מכיוון שתוכנו והגישה שמאפיינת אותו מתיישבים ביתר קלות בגבולות הגזרה המקובלים בתחום. האופן שבו מהדהדים המאמרים זה אל זה, ואל שאר פרקי האסופה, מאפשרים - כך אני מקווה - להרחיב במעט את גבולות הגזרה הללו.

עוד בנושא:

מתן שפירא וד"ר אורי דורצ'ין - טריפ לוג – פודקאסט אנתרופולוגי - "שחורות" ו"לבנות" – הגדרה חברתית או קידוד ביולוגי?

אורי דורצ׳ין - אינדי? אני?

עומר קינן - שפה חזותית ברשתות החברתיות: בין הישראלי לגלובלי

אלדד לוי - אגרוף הברזל העירוני

בן בורנשטיין - גוונים של אוניברסליות: וריאציות בשיח זכויות האדם בישראל

שלומית גיא - מחאה וספורט?