"> אגרוף הברזל העירוני – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אגרוף הברזל העירוני

פוסט ראשון של הסוציולוג הפוליטי אלדד לוי בבלוג החדש שלו "במדינה מתוקנת" שיעסוק בסוציולוגיה הפוליטית של מדינה, אלימות וביטחון אישי . בפוסט זה לוי סוקר את הרקע ההכרחי למי שרוצה להבין מה קורה היום בארה"ב: על מחאות, אלימות, פשיעה ותפקיד המדינה והמערכת הפוליטית, משני צדי המפה, ליצירת המציאות הנוכחית.

לכאורה, ארה"ב נמצאת בתקופה חסרת תקדים של שלווה עירונית. המשפט הזה בוודאי צורם לאלו העוקבים אחר מחאות הענק נגד האלימות המשטרתית באמריקה ובוודאי לאלו המזועזעים מן הרצח של ג'ורג' פלויד ושל עוד אינספור שחורים שמצאו את מותם במעצרים ברוטליים. עם זאת, נדמה כי הסטטיסטיקות העוסקות באלימות עירונית חד משמעיות: ארה"ב חווה מאז אמצע שנות ה-90' ירידה דרמטית בשיעורי הפשיעה האלימה לאחר שחוותה שיא של חוסר ביטחון עירוני בתקופת מגפת הקראק של שנות ה-90'.

אלדד לוי

פטריק שארקי (Sharkey) סוקר את הירידה באלימות העירונית. כך למשל שיעור הרצח הכללי בארה"ב בין השנים  1970-1990 בארה"ב נע סביב 8-10 נרצחים לכל 100,000 תושבים. בסוף שנות ה-90' השיעור עמד על 6 נרצחים לכל  100,000 איש. על פי מחלקת המשפטים האמריקאית ב-2010 הוא כבר עמד על 4.8 המגמה בכל סוגי הפשיעה האלימה דומה: שיעורי התקיפה, התקיפה המינית, השוד המזוין וההתפרצות לדירות ונכסים בירידה. אמנם שחורים אמריקאים עדיין סובלים מייצוג יתר בסטטיסטיקת הרצח (הן כקורבנות והן כמבצעים) אבל גם בפילוח גזעי יש מגמת שיפור ניכרת: בשנת 1990, שיאה של מגפת הקראק, שיעור הרצח בקרב שחורים עמד על 39.4 ל-100,000 איש. מאז שנות ה-2000 שיעור הרצח בקרב שחורים אמנם עדיין גבוה משמעותית מזה של לבנים אמריקאים, אבל ראה ירידה של 50% ועומד על כ-20 לכל 100,000 תושבים.

השינוי הוא דרמטי והוא שינה את האופי של העיר האמריקאית: המקומות שלפני 25 שנה היו ידועים לשמצה ועוררו אימה בליבם של תושבי הערים כמו הרכבת התחתית, הסמטאות והפארקים, הפכו להיות בטוחים. כה בטוחים, שהמרכזים העירוניים הפכו להיות שוב נחשקים. הילדים והנכדים של המעמד הבינוני הלבן שנטש אותם אי שם בשנות ה-60 לטובת הפרברים, חזרו לערים הגדולות, פתחו גלריות אמנות, בתי קפה היפסטריים ומספרות לכלבים. בדרך הם העלו משמעותית את שכר הדירה, את הארנונה ואת ערך הנכסים ואילצו את הדיירים השחורים והלטיניים למצוא מקומות חדשים להתגורר בהם.

אז האם הערים האמריקאיות הגיעו למנוחה ולנחלה? רחוק מכך. למעשה, המחאות שמתרחשות בימים אלו בארה"ב והזעם הנורא על אלימות השוטרים מספרות את הסיפור האלטרנטיבי, והמושתק היטב, לירידה הגדולה בפשיעה שארה"ב נהנית ממנה. ההתארגנות ההמונית של Black Lives Matter והקריאה הממשית לקצץ בתקציבי המשטרה, מספרות לנו בדיוק אילו קהילות נאלצו לשלם את מחיר ההשקטה העירונית בארה"ב. שהרי, השלווה העירונית הזו מושגת כבר קרוב ל-30 שנה על ידי אגרוף ברזל של המשטרה ומערכת המשפט האמריקאית נגד האוכלוסיות הכי עניות במרכזים העירוניים: שחורים ולטיניים.

Photo by Clay Banks on Unsplash

בשנות ה-90' המוקדמות, כשרוח המהפכה הניאוליברלית במפרשיה, המערכת הפוליטית האמריקאית, הן בתמיכת הרפובליקנים והן בתמיכת הדמוקרטיים, עשתה בחירה מודעת להותיר על כנם את המנועים הגדולים של האלימות העירונית; עוני בין דורי, אפליה ממוסדת בתחום הדיור, מחסור במקומות תעסוקה ומימון בלתי שוויוני של בתי ספר, ועוד גורמים רבים אחרים. ההנחה הייתה (ובמידה רבה עודנה) שהפתרון לאלימות העירונית לא יגיע מחיסול האי שוויון המבני שדוחף עניים במרכז העירוני לסחר בסמים ולפשיעה אלימה, אלא דרך שיטור חסר פשרות וכליאה המונית של צעירים שחורים.

בעקבות זאת, מדיניות הביטחון האישי בארה"ב הפכה מאז שנות ה-90' לתוקפנית מאוד. שיח ביטחוני ניאוליברלי חדש נדרש כדי לקדם את השינוי במדיניות הביטחון העירוני: עבריינים צעירים החלו להיות מתויגים כ"טורפי על" (super predators) חסרי רסן שבוחרים לעסוק בפשיעה אלימה ושיש להרחיקם מן החברה. אלו הלכו יד ביד עם שיחים שביקשו לקצץ במנגנוני הרווחה האמריקאית, דרך קריקטורות מוגזעות של טפילים חברתיים, כמו ה-welfare queens החיות על חשבון משלם המיסים.

בד בבד, מספר תהליכים מוסדיים התלכדו לכדי יצירת אגרוף הברזל העירוני. שווה להתעכב על שניים:  השיטור המוגבר והכליאה ההמונית.

ב-1994 העביר הקונגרס את ה-Violent Crime Control and Law Enforcement Act . המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, היה מיוזמי החוק. החוק זכה לתמיכת שני אגפי הבית כשכל מפלגה מנסה לשוות לעצמה מוניטין של "קשוחה נגד פשיעה". החוק למעשה תקצב את הגיוס של עשרות אלפי שוטרים חדשים, ואת הבניה של בתי סוהר חדשים בכל רחבי ארה"ב. למראית עין תהליכים אלו מעוררים תימהון, משום שהם מתרחשים בעידן שבו המדינה דווקא מקצצת ולא משקיעה כספים בהוצאות ציבוריות. עם זאת, השיטור האגרסיבי הוא למעשה המדיניות המשלימה לקיצוצים הנרחבים בשירותי הרווחה, להעסקה גמישה ולאי הוודאות הכלכלית של סוף המאה ה-20. כך, כשכל השירותים החברתיים בערים עברו קיצוצים דרסטיים, הוצאות הביטחון והשיטור עלו באופן דרמטי והן מהוות היום כעשירית מכלל ההוצאה העירונית (מאמר חדש של הניו יורק טיימס עוקב אחרי הגידול הקבוע בתקציבים הללו).

עיריות רבות דאגו גם לייצר קרימינליזציה מכוונת של עוני: מחוסרי דיור ומקבצי נדבות מורחקים ממרכזים עירוניים על ידי תקנות שאוסרות על הימצאותם, נקנסים ולבסוף מוכנסים לכלא כאשר הקנסות שלהם מצטברים. כל התהליך החקיקתי הזה שאב השראה ממומחי ביטחון ושיטור שעודדו מדיניות של אפס סובלנות לפשיעה, כמו במקרה של "תאוריית החלונות השבורים". תפיסות הביטחון הללו עודדו אכיפה חמורה של עבירות קלות וחמורות. חוקרים החלו לזהות קו ישיר בין משמוע קשוח מדי נגד תלמידים שחורים בבית הספר למאסר עתידי: השיטור האגרסיבי על נערים צעירים ייצר למעשה דור שלם ובו פלחי אוכלוסייה שלמים (צעירים, לא-לבנים, עניים)  בעלי עבר פלילי על עבירות קלות מאוד (גם כאלו שהתרחשו במסגרת בית הספר) אשר מזמינות להם בעתיד מפגשים תדירים יותר עם סוכני החוק.

אך השיטור האגרסיבי לא יכול להתקיים ללא ענישה. ארה"ב היא המדינה עם אוכלוסיית האסירים הגדולה בעולם וגם עם שיעור האסירים הגבוה בעולם, והכבוד המפוקפק הזה הושג בפרק זמן קצר מאוד. פטיט ווסטרן (Pettit and Western) היו מהראשונים להצביע על מאסר המוני של גברים שחורים: ברוב המאה ה-20, עד 1975, שיעור הכלואים בארה"ב עמד על כ-100 ל-100,000 איש. ב-2001 השיעור הזה עמד על 472 לכל 100,000 תושבים. הנתונים של 2019 כבר מצביעים על שיעור כליאה של מעל 600 ל- 100,000 איש, כאשר רוב האסירים הם שחורים ולטיניים.  

אין מדיניות בודדת שמסבירה את הכליאה הסיסטמתית של אוכלוסיות שלמות, ואת הפיכתה של ארה"ב למדינה שכולאת את אזרחיה יותר מכל משטר חשוך ודכאני בעולם. מערכת המשפט האמריקאית מבוזרת בין הרמה הפדרלית לרמת המדינה ובנוסף בין המדינות קיים גם שוני. אף על פי כן, כלל מערכת המשפט האמריקאית החמירה מאוד את הענישה נגד שימוש וסחר בסמים, קידמה מדיניות של תביעה אגרסיבית עם דרישה לעונשי מאסר כבדים על עבירות קלות ובינוניות ואזקה את עצמה לעונשי מאסר מינימליים. לענישה בתחום הסמים למשל, היה סממן גזעי ומעמדי מובהק: החמרת הענישה בסחר בקראק בסוף שנות ה-80' (שאפיינה את האוכלוסייה העירונית הענייה) לא לוותה בהחמרה דומה של סמים "יוקרתיים" יותר כמו קוקאין (שמאפיינים משתמשים במעמדות גבוהים יותר).

המאסר ההמוני של גברים שחורים מפרק את הקהילה השחורה כולה, והוא בעל השלכות חמורות על משפחות שחורות: יותר ילדים גדלים ללא אב ונשים שחורות הופכות לאמהות חד הוריות ונושאות לבדן בעול גידול הילדים והפרנסה. בנוסף, אסירים משוחררים סובלים מחסמים חדשים המקשים עליהם להשתלב בשוק העבודה, פוגעים בניסיון להשתקם ומעודדים הן פשיעה חוזרת והן ניסיון מתמיד להימנע ממוסדות מדינה. במחקר האתנוגרפי שהכה גלים בשם  On The Run, אליס גופמן  (Goffman) מצביעה על הממדים החברתיים החדשים של פיקוח משפטי מתהדק שנפוצו בשנים האחרונות: המעקב המתמיד אחר גברים שחורים בעלי הרשעות קודמות וצווי התייצבות (outstanding warrants) ועל הצורך של אותם גברים להימנע מכל התקלות עם שוטר או מוסד מדיני שעלול לדווח על מיקומם למשטרה. דהיינו, לא רק עבריינים שנידונים למאסר מערערים את חיי הקהילה, אלא מערכת של פיקוח משטרתי בה המפגש עם שוטר עלולה להיגמר במהירות מפתיעה ברישום פלילי (במקרה הטוב) ובאלימות משטרתית קשה ואפילו רצח (במקרה הרע).

את המעבר מרווחה לשיטור מתאר היטב הספר Punishing the Poor, של לואיק וואקנט (Wacquant). וואקאנט גורס כי חוסר הביטחון החברתי שנוצר עם הירידה בגישה הקיינסיאנית לחלוקת משאבים, הובילה ליצירת שליטה פוליטית חדשה שמבוססת על כוח ברוטלי. העניים מצופים להתגבר על החסמים המבניים שמונעים מהם קיום בכבוד בשוק עבודה עוין. אלו שמצליחים, נהנים מן "היד הנשית" של הרווחה (בהמשגה של וואקנט). אך אלו שנכשלים להשתלב בשווקי העבודה החדשים פוגשים את "היד הגברית" והמענישה של רשויות החוק. לדידו של וואקאנט, היד הגברית היא גם פרפורמטיבית ומבקשת לייצר הרתעה דרך נוכחות מוגברת בשכונות עוני ומעצרים שמייצרים הרתעה בשכונה - "פורנוגרפיה של חוק וסדר" כלשונו: חיפושים תדירים על אנשים שלא נחשדים בביצוע עבירה, עצירה של נהגים שחורים בתואנת שווא, הסלמה מהירה של מפגשים בין שוטרים לאזרחים שחורים ושימוש בכוח בלתי סביר גם במעצרים ללא התנגדות.

וואקאנט עוזר לנו להבין את הפרפורמטיביות של האלימות המשטרתית שנתפסת מדי שבוע במצלמות ומועלת לרשתות החברתיות: כיצד ייתכן שאריק גרנר, אשר נעצר על מכירת סיגריות ברחוב, נחנק למוות על ידי שוטרים בניו יורק בשנת 2014 כשהוא זועק שאינו מצליח לנשום? מדוע היה צריך השוטר דרק שובין להניח את ברכו על צווארו של ג'ורג פלויד, אשר ניסה על פי החשד לשלם בשטר מזויף, במשך שמונה דקות כשהאחרון מתחנן על חייו? התשובה טמונה הרבה פחות בגישת "התפוחים הרקובים" בקרב שוטרים והרבה יותר בתרבות הארגונית של המשטרה אשר רואה באכיפה קשה וניכרת לעין דרך פעולה רצויה – זו גם הסיבה שריבוי המצלמות לא מרתיעות די את השוטרים.

לבסוף, אי אפשר כמובן גם לפטור את האוכלוסייה הלבנה הרחבה מהשימוש המכוון שהיא עושה במשטרה על מנת להרתיע שחורים כל פעם שמתפתח עימות אזרחי קל. בשבוע שבו נרצח ג'ורג פלויד, אישה לבנה בשם איימי קופר אשר טיילה עם כלבה בסנטרל פארק איימה על כריסטיאן קופר (צפר חובב וגבר שחור) שהיא תתקשר למשטרה ותאמר "שגבר אפרו-אמריקאי מאיים עליה"  משום שהעיר לה על כך שהכלב אינו קשור ברצועה כפי שהחוק דורש. ריבוי המקרים הקלים שבהם אנשים לבנים קוראים למשטרה כנגד שחורים אשר מנסים להיכנס לבניין מגוריהם, לשבת בסטארבאקס, או לצאת לריצה בשכונה "לא להם" כמו במקרה של רצח אחמד ארברי, מעידה על תפיסת הבעלות של אנשים לבנים על המרחב הציבורי ועל ההבנה שלהם כי המשטרה נועדה לשרת אותם.

ארה"ב בחרה למגר את האלימות העירונית לא על ידי התמודדות עם מקורות העוני וההדרה של אוכלוסיות שחורות, אלא על ידי שיטור אגרסיבי, יצירה של מערכות פיקוח משפטי וכמובן, כליאה המונית. החדשות הרעות היא שבשגרה, המדיניות הזאת עובדת נפלא: היא משרתת את המעמד הבינוני והגבוה הלבן בערים ואת יזמי הנדל"ן שיכולים להמשיך לרוקן את העיר מעניים. התזכורת היחידה לכשל המערכתי של גישת אגרוף הברזל היא ההתארגנות החברתית ההמונית שאנו חוזים בה כעת שכוללת גם ביזה והשמדה של רכוש. ליברלים לבנים יכולים להמשיך לצקצק על האלימות הברוטאלית שחווים שחורים, אך זהו המחיר של מדיניות עירונית שנועדה להשיב לידיהם את העיר.

אלדד לוי הוא דוקטורנט לסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטת טקסס באוסטין ועמית מחקר במעבדה לאתנוגרפיה עירונית . הוא חוקר אלימות עירונית ופוליטית באופן אתנוגרפי, ומתמקד בעלייה של רשתות גלובליות של אבטחה פרטית. תחומי עניין נוספים שלו כוללים: לאומיות, זיכרון קולקטיבי ותנועות חברתיות באמריקה הלטינית.