עבודת שדה

אומנם מדור "עבודת שדה" של בחברת האדם מתקרב לסיומו – אבל האם הקשר עם של חוקרים עם שדה המחקר נפסק? בכתבות השונות במדור עקבנו אחרי שלבי האתנוגרפיה דרך סיפורים של אנתרופולוגים, החל מהכניסה לשדה, התצפיות, הטעויות, היציאה ממנו והכתיבה עליו. כעת, בכתבה האחרונה שנפרסם במדור, אנחנו שואלים על רטרוספקטיבה למול השדה. שאלנו חוקרות וחוקרים מה הן חושבות על השדה שנים אחרי שהיו שם? האם הם חזרו? האם הם בקשר עם מישהו מהשדה?

קיבלנו תשובות מתמר אלאור, דלית שמחאי, שחר שילוח, פנינה מוצפי-האלר, אלי תימן, אלירן ארזי, אורי דורצ'ין, תמר קנה שליט, הגר חג'ג'-ברגר, ליאורה צרפתי ולידיה גינזבורג –

ותודה לבנות צלפחד  – או – אחרי שלושים שנה (1995-2025)

פרופ׳ תמר אלאור (האוניברסיטה העברית) שמחקריה התמקדו בתרבות חומרית ובצומת המחברת בין מגדר, ידע ודת תוך התמקדות בנשים חרדיות ודתיות, מספרת –

לקראת יובל השבעים שלי, החלטתי לעלות לתורה. לעשות לעצמי מעין בת מצווה מאוחרת שלא הייתה לי בבית הכנסת כי אני בת, ולא נחגגה בבית כי הייתה מלחמה. רציתי ללמוד את טעמי המקרא ולקבל גם אני פרשה והפטרה כמו שהיו לאחי. קיוויתי ללמוד יחד עם נכדתי הבכורה שבדיוק מלאו לה 12, אבל היא לא ממש הייתה בקטע.

רציתי בית כנסת אורתודוקסי עם מניין שוויוני, ופניתי לרבנית ד"ר חנה פרידמן שהיא ובן זוגה חברים בקהילת "יחד" בתל אביב. תאריך הלידה שלי שלח אותנו לשבת מטות מסעי, והוחלט שאסתפק בקריאת המפטיר. לא סתם מפטיר, אלא כזה שמסופר בו בארבע נשים שיש להן שם; מחלה, תרצה, חגלה, ומלכה, לבית צלפחד. סיפורן קיבע את הורשת הנחלות גם לבנות, במקרה שאין להן אחים והן נישאו לגברים (טובים בעיניהן) ממטה משפחת אביהן.

ביום המיועד התייצבה משפחתי הקרובה בבית הכנסת. הנכדות עמדו לצידי בצד שמאל של המרחב המחולק במחיצת אורך. מימיני ישבה חנה ולידה אימא שלה פרופ' תמר רוס, שהגיעה לשבת מירושלים. 

השיעור שלימדה פרופ' רוס על משנתו של הרב קוק, אכלס דפים רבים מספרי "בפסח הבא", שפורסם לראשונה ב1998. יחד עם בנות המדרשה בבר אילן, עקבתי אחר הלך המחשבה המקורי והמבריק שלה. 

לצד ניצני הבנה של משנתו של הרב קוק, נבטו בכיתה גם לא מעט מחשבות פמיניסטיות שנזרעו לאורך הסמסטר. חלקן מעצם נוכחותה הכריזמטית של פרופ' רוס, וחלקן מתוך המתח לכאורה שבין המראה הדוסי שלה לבין ההוראה העצמאית שהציעה. 

התפילה והקריאה בתורה לצד האם ובתה כשמשפחתי עימי, ערבלו בין המחקר, הביוגרפיה, הסוגיות, המטרות, הפוליטיקה של הדת והמגדר, האישי, הקהילתי, הציבורי והפרטי. בחוץ שוב הייתה מלחמה.

ברווח שבין הקריאה בתורה לבין תפילת מוסף, הוזמנתי להגיד "כמה מילים". היה לי ברור שאני רוצה להכיר תודה. לבנות צלפחד, ולא פחות מכך לבנות ולנשים הדתיות ש"הביאוני עד הלום".

נרגשת בטירוף לאחר שהקריאה עברה בשלום ומחוזקת משפע חיבוקים ולחיצות ידיים, פניתי לקהל:

אני אנתרופולוגית, טקסים ופולחן אינם זרים לי, אני מכירה אותם היכרות אינטימית. אך רק לעיתים נדירות חציתי את הגבול בין עמדת המתבוננת לעמדת המשתתפת. גדלתי בבית יהודי מאד אך לא דתי. בחיי המקצועיים, ביליתי כעשרים וחמש שנים בלימוד של קהילות דתיות בישראל ובתוכן הקדשתי את עיקר מאמציי לתיאור ופיענוח של חיי הנשים בקהילות הללו. הדגש היה על חייהן האינטלקטואלים, האמוניים, הלמדניים. בין היתר ביליתי שנה בכיתה של פרופ' תמר רוס, אימא של הרבנית ד"ר חנה פרידמן.  היה לי המזל להיות עדה בשנות התשעים – למה שלימים סומן כמפנה הפמיניסטי בחברה הציונות דתית. יכולתי לעקוב מקרוב אחר סוכנות השינוי המשמעותי הזה שנגע בכל רובדי החיים של קהילת המאמינים והמאמינות. עמדתי נפעמת, מזהה די מהר מהצד את עוצמת השינוי שרבות מהן עצמן לא יכלו לחוש בו עדיין. האזנתי לניגון שנוצר בינן לבין הסביבה המהססת החוששת, אך בה בעת גם מאפשרת ומשתפת פעולה.  עם הזמן הייתי מוזמנת על ידן לספר על המחקר שלי ועל מסקנותיו בפני קהלים ספקניים וחשדניים בבחינת "זה לא אנחנו אומרות – זו היא". הלכתי תמיד ללא היסוס. לא חששתי מלערב מחקר אקדמי עם החיים עצמם.

ועכשיו לא נותר לי אלא להודות להן, לכן, לכם כולכם שלמדתם את השינוי הזה ועשיתם לו מקום על פי הבנתכם ורצונכן, ויצרתם קהילות קהילות, דומות ושונות שמרחיבות את מעגלי המשתתפים, שמאפשרות ליותר בני אדם להיכנס אל תוך מעגל המקיימות, ליטול חלק בעבודה הרוחנית, בלימוד, בפולחן, בניהול, בפסיקה ,שמלמדות שאפשר להשתנות ואפשר לצמוח, ואפשר כמובן גם לשמור על  מה שמוכר ואהוב וממשיך לעבוד, גם אם הוא לא בדיוק מה שחלמנו עליו. 

בקידוש מתחת לעץ האקליפטוס בחצר, ברכה אותי מישהי ואמרה: "אני זוכרת שהספר יצא וחשבתי לעצמי שאת לא מבינה כלום. את מגזימה. מי רוצה את כל המהפכה הזאת, זה כל כך זר. רק רוצה שתדעי שהיום אני פרופ' למקרא, חברת סגל בכירה בבר אילן, חוקרת בין היתר גם סוגיות של מגדר. ניהלתי את המדרשה לבנות עם הפאה על הראש שלי, ואני מנהלת את האגף ללימודי יסוד ביהדות. כנראה שבכל זאת הבנת משהו".

*

כשהשדה מישראל פוגש אותנו בהודו 

ד"ר דלית שמחאי (תל-חי) המתמחה בחקר עידן חדש בישראל, רוחניות עכשווית, פסטיבלים ומוסיקה, מספרת –

בתחילת דרכי באקדמיה נתקלתי בקול קורא לכנס מדעי בדלהי שבהודו. אולי לא כדאי לציין זאת בגלוי אבל כשהתקבלתי לכנס שמחתי בעיקר על ההזדמנות לחוות עוד חודש של טיול תרמילאים במדינה. לפני מועד הכנס טיילתי כשלושה שבועות, בתקציב נמוך ובתנאים בסיסיים, כמקובל בקרב תרמילאים. כאשר התחיל הכנס לא מצאתי לנכון להמיר את הגסט האוס הזול שבמיין-בזאר, מרכז התרמילאים בדלהי, במלון "מכובד" שאולי הולם יותר את הסיטואציה. הסתפקתי בשליפתו של סט בגדים סולידיים מהתרמיל ובהפקדת נעליי המאובקות בידיו האמונות של מצחצח נעליים שהחזיר להן את הברק. 

כך קרה שכשחזרתי ערב אחד מיום עמוס באזור הכנס היוקרתי אל אזור המלונות הזולים פגשתי את דן, מאנשי מעגל ההפקה של פסטיבל "אהבה", אותו הכרתי במחקר על רוחניות עכשווית (New Age). לא הופתעתי לפגוש אותו שם. כמו רבים מאנשי ההפקה גם דן היה תרמילאי מתמיד, שעבר בין התכנסויות ריינבאוו לביקורים חוזרים בהודו להפקות פסטיבלים רוחניים כמו "אהבה". הפתעתי היתה כשהוא נענה ברצון להזמנתי להצטרף אלי לכנס ולשמוע את הרצאתי, שהתבססה בין השאר על המחקר במסגרתו נפגשנו.

כך, ליומו השני של הכנס הלכתי מלווה בדן, שחזותו החריגה אותו עד מאוד מהמלייה האקדמי שהקיף אותנו. הפסאדה האלגנטית שניסיתי לשוות לעצמי התפוגגה משהו כשהלכתי ולצידי אדם בעל לבוש תרמילאים צבעוני, כובע קש מרוט וזקן לא מטופח. היה זה האתגר הקל איתו התמודדתי באותו יום.

הקושי העיקרי היה עם הצטרפותו למושב בו הצגתי את עבודתי. ההרצאה דנה בסוגיה שעלתה באופן לא צפוי במהלך המחקר: בזיקה שאנשי העידן החדש בישראל מקיימים לזהותם הלאומית—זהות שהיא עבורם מובנת מאליה וכמעט שקופה—בתוך התהליך הטרנספורמטיבי שהם חותרים אליו. לאורכה של ההרצאה עקבתי בדריכות אחר דן, שהאזין בפנים חתומות. בתום המושב חיכיתי לקבל את תגובתו על האופן בו פרשתי את החומרים, לקבל אולי תובנה נוספת שתחדד את טיעוני. זכיתי לכתף קרה. "לא אמרת לנו שאת מתעסקת בשאלות של זהות לאומית", הוא אמר לי בטון מאשים.

הזכרתי לו את שיחותינו על המחקר בהן הבהרתי שהשאלות הכלליות שאני מציבה בשלב זה אינן חלק ממניפולציה מחקרית אלא חלק מתהליך המחקר; שחזרתי שיחות בינינו בהן עלתה סוגיית הזהות הלאומית, גם אם בהמשגה שונה; הסברתי שהמיסגור והתובנות שהוצגו בהרצאה התגבשו אצלי זמן רב לאחר שהקשר בינינו נותק. הייתי מאוד בטוחה בעצמי ובתשובותיי אבל דן לא השתכנע. גם אם דברי נשמעו לו הגיוניים וכנים, הרי שדוק של מתח וצער ליווה אותנו בהמשך היום, עד שחזרנו למיין בזאר ונפרדנו לדרכינו. 

לא פגשתי שוב את דן, אולם השאלות שפגישתנו העלתה המשיכו ללוות אותי עוד זמן רב: האם הייתי צריכה או יכולה לנהוג אחרת? האם יכולתי לקיים באופן יותר שלם את המחויבות לא לפגוע במי שאיתם נפגשתי במהלך המחקר?  שאלות אלו הן חלק מהדיון הרחב על אתיקה במחקר האנתרופולוגי. איך ראוי להציג את מחקרינו בפני מי שאיתם אנחנו נפגשים?  מה משמעותה של הסכמתם לקחת חלק במחקר? האם לא ראוי לבסס תהליך שונה וייעודי עם ומול ועדות האתיקה המוסדיות, כזה שייקח בחשבון את האופי הממושך והמפתיע של תהליך גיבוש הידע באנתרופולוגיה? האם ניתן למנוע או לצמצם את הקושי שחווים נחקרים כאשר עולמם הפרטי וחוויותיהם האינטימיות עוברים המשגה ותיאורטיזציה? האם חשוב לעשות זאת?

*

בין אלימות מתנחלים ליוגורט מעשבים 

שחר שילוח (דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בתל אביב), החוקרת קהילות רועים פלסטיניות בשטחי C שבבקעת הירדן,  מספרת – 

מהשדה שלי אי אפשר לצאת כרגע. אפשר לקחת הפסקה ולא להגיע לכפרי הרועים הפלסטינים בבקעת הירדן, שם ערכתי מחקר, למשך כמה שבועות או חודשים. אבל אי אפשר לעזוב באמת. לצערי באמת לא הגעתי לבקעת הירדן כמה שבועות טובים, ולא לגמרי מתוך בחירה. אבל לא עזבתי. 

כל עוד אני חיה בישראל וכל עוד המתקפות על הכפרים והקהילות הפלסטיניות בשטחי C (ולאחרונה גם ב-B) נמשכות, אני בתוך השדה. בעצם כולנו בתוך השדה הזה בעוצמה כזאת או אחרת. הקשר עם חלק ממשפחות הרועים ממשיך להתקיים וכך גם עם חלק מהפעילים, שההיצטרפות אליהם הייתה דלת הכניסה שלי לשדה. החדשות זורמות כל הזמן, בהודעות פרטיות, בקבוצות וואטסאפ וסיגנל, ולאחרונה יותר ויותר גם במדיה המיינסטרימית. אנשים שאני מכירה מוטרדים, מוכים, נעצרים, מאוימים וגם ממשיכים להיצמד לבית שלהם ולאורח החיים שלהם למרות כל האלימות ואולי בגללה. אם מתישהו בימי חיי המאבק הזה ייגמר, אז אפשר יהיה לצאת מהשדה. אבל שנייה – 

לפני כמה ימים אכלתי ארוחת צהריים אצל משפחה בדואית, אחת מרבות שנעקרו מבתיהן בגדה באמצעות אלימות מתנחלים ממאחזי החוות. אם המשפחה הגישה מטבל שהיה עשוי מיוגורט ומעשב בר שליקטה. לפי הטעם והתיאור, העשב היה כנראה חרדל הבר או צמח אחר מהמצליבים. בשיחות שלי עם עצמי, אני תמיד אומרת, שאם הייתי מתחילה מחדש את הדרך האקדמית שלי, הייתי בוחרת באתנו-בוטניקה. למארחים שלי אמרתי שהחלום שלי לבקר אותם לא כדי לשמוע מה המתנחלים עושים להם, אלא כדי ללמוד מהם על צמחים (זה קרה כבונוס תוך כדי מחקר בבקעה, אבל בהיקף מצומצם, בעיקר בגלל שהצבא והמתנחלים לא מניחים להם לצאת לשטח). אז המארחים שלי אמרו, "אם לא היו מתנחלים, בכלל לא היית מכירה אותנו". אני מקווה שהם טעו, וזה בעצם מה שמחזיר אותי להתחלה, לבקשה של "עבודת שדה" להגג קצת על הפרספקטיבה שלי על השדה אחרי שכאילו יצאתי ממנו. 

המרעה בספר המדבר הוא עולם מרתק ועשיר, ורלוונטי מאוד כנושא מחקר לנוכח שינוי האקלים, ואני יכולה רק לנחש שהוא היה מעניין אותי גם בעיתות שלום. אני יודעת את זה, כי בימים האלה שאני פיזית לא שם, אני מקבלת פרספקטיבה חדשה על השדה דרך קריאה ועיבוד החומרים שהופכים לאט לאט לדיסרטציה שלי. אני חוזרת לדברים שרועות ורועים אמרו לי בתחילת המחקר. 

מצד אחד יש בין הציטוטים נבואות מצערות שהתגשמו, כמו תחזית של רועה מצפון ים המלח שאמרה, "הכול יהיה פה בנוי ולא נוכל לצאת למרעה בכלל." מצד שני אפשר גם להבחין איך חלק מהקהילות הצליחו כנגד כל הסיכויים ובעזרת תושייה, נחישות שיתוף פעולה עם אקטיביסטים ועם חקלאים להמשיך לקיים את את העדרים שלהם ולפעמים אפילו לשפר את תנאי המחייה שלהם.

אז לא עזבתי את השדה, אבל אני כן יכולה להביט בו מהצד, ולהתגעגע.  دايمًا معكم، مشتاقلكم  

*

בחזרה לשדה שעיצב אותי 

פרופ׳ פנינה מוצפי-האלר (המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה בבן גוריון),  אשר חקרה מגדר, אתניות, יחסי כוח ועוד (ספרה האחרון:  שחורדיניות: לקראת אנתרופולוגיה פמיניסטית בישראל, פורסם ב-2023)  מספרת:

במבט רטרוספקטיבי, השדה שבו עבדתי בבוצוואנה לאורך ארבעה עשורים אינו עוד “אתר מחקר”, אלא מרחב יחסים חי ופועם שהמשיך לעצב אותי הרבה אחרי שיצאתי ממנו פיזית ועברתי לשדות מחקר חדשים בישראל, בבורקינה פאסו ובהודו. עם השנים הבנתי שהאתנוגרפיה הראשונה שיצרתי כתלמידת דוקטורט לא נולדה מתוך תצפית מרוחקת, אלא מתוך קשרים אנושיים שנרקמו והתפתחו באיטיות וכללו ידידות, כאב, סולידריות, צחוק וחובות הדדיות.

חזרתי לבוצוואנה שוב ושוב. כל חזרה התגלתה כשיבה למקום שהתחדש ונע עם הזמן: בקתות הבוץ הפכו לבתים מבטון, ילדים הפכו להורים, ושבילים מוכרים נעטפו בשכבות של אובדן, מחלה, הגירה וחלומות חדשים. הביקורים החוזרים חיברו בין העבר להווה והבהירו שמה שהוגדר כ"שדה מחקר" אינו אירוע חד־פעמי, הוא מרחב מצטבר, צפוף בזיכרונות ובהיסטוריות משותפות.

האנשים המשיכו לשלוח בשורות, בקשות ושמועות, גם כשהמרחק גדל. הקשר איתם אינו “תוצאה” של מחקר, הוא ליבת המפגש האתנוגרפי. דרך הקשרים הללו למדתי שגם כשחוקרת עוזבת, היא נשארת שותפה בחיי הכפר, מצופה “לעזור”, להקשיב, לשאת יחד איתם את מה שהחיים מביאים.

בספר החדש שלי, שייצא בקרוב וייקרא The Long Conversation, אני בוחנת את מערכת היחסים המתמשכת ואת האופן שבו היא ממשיכה ללמד אותי מהו מחקר, מהי מחויבות, ומהי אנושיות. אני שבה אל האנשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, מבקרת אותם הן בבוצוואנה והן בחייהם החדשים כמהגרים בארצות הברית, שם אני מתעדת את החוויה המתסכלת של בדידות, ניתוק וחלומות שהתבדו. לאורך כל הדרך, אני הבת המכבדת את חובותיה לפי הדקדוק המוכר של קרובי משפחה.

ביום הולדתי השבעים חזרתי לכפר הבצוואני עם שני בני כדי שיראו מקרוב את החיים המקבילים של אימם, את החיים שעיצבו את מי שאני ואת דפוס ההורות שלי, שאותו למדתי והפנמתי בקרב משפחתי בבוצוואנה.

*

השדה המשתנה שלעולם לא נגמר 

פרופסור אלי תימן (המרכז האקדמי רופין), אשר כתבה וחקרה רבות אנתרופולוגיה של רפואה, בדגש על הולדה ופונדקאות, מספרת –

את המחקר האתנוגרפי הראשון שלי על פונדקאות התחלתי בשנת 1998, שנתיים אחרי שחוק הפונדקאות עבר בכנסת. בתקופה זו, נשים פונדקאיות והורים מיועדים עברו את התהליך בעולם ללא טלפונים חכמים ומדיה חברתית, והרבה פעמים מצאתי את עצמי בתור האדם היחיד שהכיר את מרבית המשתתפים בתהליכי פונדקאות בתקופת המחקר. אנשים היו פונים אליי כדי לקבל מידע על התהליך כי הפורום המקוון הראשון רק "נולד" בשנת 2002.

ספרי "הולדת אם" (Birthing a Mother, 2010) מבוסס על המחקר הראשון הזה שנמשך עד 2006, אך עם השנים העולם של הפונדקאות בישראל השתנה. אם בשנים הראשונות כל הפונדקאיות מכורח החוק היו יחידניות, גרושות או אלמנות, אז משנת 2012 ועדת האישורים החלה לאשר נשים נשואות. 

מחקר ההמשך שלי על פונדקאיות נשואות התבסס על ראיונות עם נשים נשואות שילדו בין 2014-2016. גיליתי שמעבר לחווייתן של הפונדקאות כ"פרויקט משפחתי" (Teman and Berend 2018) עם בן הזוג שלהן, שהחוויה שלהן הייתה שונה מזו של ה"דור הראשון" של הפונדקאיות עקב החשיפה לעולם של טלפונים חכמים ומדיה חברתית. 

בדור הראשון של הפונדקאות, החשיפה היחידה שהייתה לפונדקאיות לסיפורים של נשים אחרות הייתה אולי דרך כתבה בעיתון או דרך הפורום היחיד שנפתח באתר "תפוז" ב-2002. אך הפונדקאיות הנשואות במחקר ההמשך השתתפו באופן קבוע ברובן בקבוצות פייסבוק וווטסאפ. הסיפורים שנשים אחרות שיתפו בקבוצות אלה הרבה פעמים יצרו "סיפור יחיד" של "המסע המושלם" ומרבית הפונדקאיות מהדור הזה התאהבו קודם כל בסיפור של המסע המושלם. כשראיינתי אותן הבנתי כי החוויות שהן שיתפו במרבית הפעמים כללו השוואה לרשימת צ'קליסט של המסע המושלם, ואם הן לא מילאו את כל הקריטריונים שהן דמיינו לפי הסיפור היחיד, אז הן היו מאוכזבות.

נשים אלה, מהדור השני של הפונדקאות, גם יצרו יחד שפה חדשה אודות פונדקאות (למשל, הפקדת עוברים במקום החזרת עוברים), היו אקטיביסטיות במאבק עבור זכותם של גברים יחידנים וזוגות להט"ב לעבור פונדקאות בישראל, וחלקן גם קראו את העבודות שלי. יתרה מזאת, לפחות שש פנו אליי שאעזור להן לנסח שאלות מחקר לעבודות הסמינר שלהן בתואר ראשון או שני בהן רצו לכתוב על פונדקאות, וכך נוצר שיח מעניין שבו יכולתי גם לתת להן בחזרה מהמחקרים שלי. 

מאוחר יותר, אורית הורוביץ בר עם, שלא הייתה חלק מהמחקר שלי, כתבה בלוג בעיתון הארץ בתקופת הריונה כפונדקאית ובחלק מהבלוגים היא התכתבה ודנה עם הספר שלי על הדור הראשון של הפונדקאיות. בהמשך, היא החלה דוקטורט על סיפורי חיים של פונדקאיות בדימוס, ויחד עם פרופ' יעל השילוני דולב אני מנחה אותה.

בשנת 2017, שדה הפונדקאות שוב השתנה והפעם לאחר שיותר ויותר רבנים החלו להתיר לנשים דתיות להיות פונדקאיות. שוב התחלתי מחקר המשך בשנת 2022 יחד עם אורית (ובנפרד מהדוקטורט שלה) על הסיפורים של הפונדקאיות הדתיות שעברו את התהליך בין 2017-2023. הפעם, ההתבוננות שלי על השדה שוב השתנתה, ובעיקר לאור השיח האמוני שמשולב בסיפורים אלה כשמרבית הפונדקאיות בשני המחקרים הקודמים היו חילוניות או מסורתיות.

לאחרונה כתבתי מאמר שיצא לאור לפני כחודש עם שותפתי ז'וז'ה ברנד, שגם היא חוקרת את נושא הפונדקאות מעל עשור. במאמר אנחנו כותבות על החשיבות של מימד הזמן ושל ניתוח השוואתי במחקר אתנוגרפי על תופעה תרבותית, כמו פונדקאות, שגדל וצמח והשתנה לאורך השנים שבהן אנו חוקרות אותו. כתבנו שם על מה שהפרספקטיבה האורכית של שלושת המחקרים שלי ושל המחקר אורך שהיא עשתה במשך עשר שנים אפשרה לנו לראות ולהבין, וכן על האופן בו השיחות והכתיבה ההשוואתית שלנו אפשרו לנו להבין את השינויים שקרו בשדה של כל אחת מאיתנו ובשדה הפונדקאות בכלל לאורך השנים. מתוך רצון משותף להנגיש את הידע שלנו על פונדקאות לקהל רחב יותר, כתבנו לאחרונה רומן גרפי-אתנוגרפי המתרגם את המחקר האתנוגרפי שלנו לקומיקס ושמו A Tale of Two Surrogates.

ולסיום, ילדי הפונדקאות שנולדו מהתהליכים הראשונים שליוויתי במחקר הראשון הם כבר אחרי צבא. כשאני פוגשת אותם והם מתעניינים בכתיבה שלי אודות התהליך שהביא אותם לעולם, זה הדבר שהכי סוגר עבורי מעגלים. בשנים האחרונות אירחתי בשיעור שלי סטודנטית לשעבר מרופין שילדה תינוק פונדקאות חודשיים קודם ובשיחה שלה עם הכיתה בקורס אנתרופולוגיה של גוף, היה שילוב מיוחד בין הסיפור האישי שלה לבין ההתייחסות לתיאוריות האנתרופולוגיות, למשל של מרי דגלס ושל שפר-יוז ולוק, שהיא עוד זכרה כשהיא למדה איתי את הקורס. היא יכלה לחשוב בקול רם עם הסטודנטים על קטגוריות, אנומליות והגוף הפוליטי בהקשר של החוויה שאישית שלה. עולם קטן.

*

הצגת המחקר לקהילה הנחקרת – זה המבחן האמיתי של המחקר. 

אלירן ארזי (פוסט דוקטורט בקיימברידג') חוקר את תפיסות הכוח והמקום בקרב קבוצה ילידית באמזונס הקולומביאני, מספר:

מאז שסיימתי את עבודת השדה העיקרית שלי ביולי 2019, אני שומר על קשר באמצעות הרשתות החברתיות עם מספר חברים וחברות בקהילה האנדוקה, שמתגוררים בבוגוטה ובשמורה הילידית, ונסעתי לשני ביקורים — ביולי 2021 וביוני 2025. את הביקור הראשון ערכתי בעיקר מתוך תחושת מחויבות, שנבעה מההבטחה שלי לעת עזיבתי לחזור בתוך שנתיים לכל היותר. בדיעבד, המידע שאספתי בביקור הזה התברר כחיוני לכתיבת הדיסרטציה שלי, והמפגש עצמו היווה חוליה חשובה בבניית האמון מול הקהילה — אמון שיהיה חיוני לכל מחקר עתידי עימם.

הביקור הזה היה משמעותי גם לגיבוש הגישה המחקרית שלי, שכן התהליך שעברתי בשנה שקדמה לו הגיע לשיאו בו. שמתי לב עד כמה הגישה שלי השתנתה — מקבלה ללא סייג של אמירות האנדוקה, אל פיתוח מרחב ביקורתי כלפיהן; מהתייחסות מילולית כמעט לטענותיהם בדבר הקשר שלהם לסביבה וליחסים עם בעלי החיים וכוחות היער, אל התייחסות מורכבת יותר, שלוקחת ברצינות גם את המרחב הפרשני שחברים וחברות שונות בקהילה נוקטים סביב האמירות הללו, ומכירה בחשיבותו של המרחב הפרשני שלי עצמי.

הביקור השני, ביוני 2025, התקיים שנה לאחר ההגנה שלי בפריז על הדוקטורט, ומטרתו העיקרית הייתה למסור עותקים של הדיסרטציה למשפחות המרכזיות שעמן עבדתי — ולסגור את המעגל שנפתח עם הגעתי הראשונה לשמורה. כשהצגתי את הדיסרטציה באסיפה הכללית ולאחר מכן בפני המשפחות, הרגשתי שזו הייתה ההגנה האמיתית על הדוקטורט.

עם זאת, בביקור הזה גיליתי שדברים רבים השתנו. אנשים שעמם עבדתי נפטרו — חלקם בנסיבות טבעיות יותר, וחלקם פחות. מעבר לכך שחלקם היו חברים קרובים שלי, בקהילה קטנה כל כך כל מקרה פטירה מטלטל את החיים הכלכליים, הטקסיים והחברתיים, ומשפיע על מאזן הכוחות בין המשפחות. מספר משפחות, ובהן משפחתו של מנהיג הקהילה, עברו לכפר המתיישבים — מהלך שמשקף הישענות גוברת על הכלכלה האזורית ופחות תלות בפרקטיקות החקלאות המסורתית.

בנוסף, כספים רבים החלו לזרום לקהילה דרך פרויקט סביבתי גדול שבו הם משתתפים, וחברי וחברות הקהילה היו עסוקים עד צוואר בחשבונאות מורכבת של רכיבי הפרויקט. יחד עם זאת, צל כבד השתרע על האזור שבו הם חיים: דיברו על ״אנשי היער״ במבטא דחיפות וחשש חדשים. הפעם הכוונה לא הייתה לרוחות השומרות על החיות, אלא לכוחות גרילה, שנוכחותם באזור גברה והלכה מאז מגפת הקורונה.

אבל גם שמחה חדשה נולדה: בני הנוער שהכרתי אז הפכו להורים לילדים, והקהילה התרחבה בפנים ושמות חדשים — ששמחתי להכיר וללמוד עליהם.

*

השדה ״שהיה שלי״ כבר לא שם 

ד"ר אורי דורצ'ין (המכללה האקדמית צפת) הוא אנתרופולוג תרבותי המתמקד בתרבות פופולרית ומוזיקה, אתניות ולאומיות, מספר

את ספרי על היווצרות סגנון ההיפ הופ בישראל כתבתי ב-2009 על בסיס עבודת הדוקטורט שאותה סיימתי שנה קודם לכן. בתקופה שבה ערכתי את המחקר – תקופה של טרום רשתות חברתיות – התקיים השיח האינטרנטי בעיקר בפורומים של אתרים כמו תפוז ו-וואלה אשר שימשו פלטפורמות להחלפת דעות והעברת מידע. כאשר יצא לבסוף הספר לאור, ב-2012, היה הפייסבוק למרחב החדש, הרענן והדינאמי שריכז אליו את ההתרחשות. לפחות ביקורת אחת שהתפרסמה עם צאת הספר טענה שהוא איננו עדכני שכן לא יתכן לכתוב ספר על מוזיקה עכשווית מבלי להזכיר את פייסבוק. 

התגלגלות האירועים הזאת העלתה על דעתי אז, ולא בפעם הראשונה, את הסיכון במחקר של תרבות פופולארית, שנוטה מעצם טיבה לשינויים מהירים. כל שדה הוא דינאמי כמובן אבל במוזיקה פופולארית, שבה תקופה בת חמש שנים היא נצח, הפרוצדורה הכרוכה בפרסום אקדמי עלולה להוציא את המחקר ואת החוקר אנכרוניסטים. 

את הביקורת ההיא על הספר לא לקחתי ברצינות רבה מדיי. החידושים הטכנולוגיים, כך טענתי ביני לבין עצמי, לא מפחיתים מהרלוונטיות של הדיון התיאורטי. כיום אני כבר פחות בטוח בכך. מנקודת הזמן הזו העבודה שעשיתי נראית כמו פרה-היסטוריה, גם בהקשר האתנוגראפי וגם בזה התיאורטי. את עבודתי התחלתי במקביל להתגבשות סצינת ההיפ הופ המקומית. היה זה רגע מיוחד שבו עבודה סיזיפית שנמשכה כעשור, בעיקר על ידי בני נוער ובעיקר מתחת לרדאר, קיבלה לפתע הכרה. הראפרים הצעירים אמנם לא נהנו מהערכה אמנותית-מוזיקאלית אבל לכל הפחות הייתה הכרה ובמקרים בודדים אפילו הצלחה מסחרית. אלא שההתלהבות הראשונית מהסגנון שככה מהר וההתרחשות שאליה התוודעתי ב2004-2005, ושאותה תיארתי בספר, דעכה כמעט לחלוטין בתקופה בה יצא הספר לאור. שלוש שנים מאוחר יותר, ב-2015, פרץ ההיפ הופ פעם נוספת לתודעה, אלא שהפעם הוא נראה, נשמע והתנהג אחרת לגמרי. ההצלחה וההכרה שזוכים לה הסגנון ומבצעיו כיום איננה תלושה ממה שהתרחש בישראל בתחילת המילניום אבל התנאים שונים בתכלית.

ההיפ הופ כיום הוא אכן שדה תרבותי שונה לגמרי מזה שחקרתי לפני עשרים שנה. בתחילת שנות האלפיים התחום של מוזיקה פופולארית עדיין נשלט באופן מוחלט על ידי חברות התקליטים הגדולות. המשמעות הייתה שעל מנת להישמע במרחב הציבורי עליך להרוויח חוזה הקלטות והפצה דרך אחת משלוש-ארבע החברות הללו ואז לקוות שגם עורכי המוזיקה בתחנות הרדיו (אז בעיקר גלגל"צ) יאותו להשמיע את השירים. כיום, לא זו בלבד שיוצרים מקליטים מוזיקה באופן עצמאי באולפנים ביתיים, אלא שמרבית התוצרים המוזיקאליים מופצים ונצרכים ישירות דרך ערוצי הסטרימינג. בעזרת הרשתות החברתיות, שמהוות חממה לייצור טרנדים סגנוניים, כוכבים נולדים כיום מתוך המדיה הדיגיטאלית ולא מתוך זו האלקטרונית. עבור ראפרים עכשוויים, שקהל המאזינים שלהם נמצא ברשתות ולא ברדיו, הפלייליסט המקודש של גלגל"צ איננו מהווה מטרה וממילא גם לא אינדיקציה להצלחה (בעניין זה ראו מאמרי האחרון בסוציולוגיה ישראלית).

לשדה "שלי" יש אם כן חיים משל עצמו ואני שמח על כך בשביל מי שחיים ומחיים אותו. בשנים מאז שסיימתי את המחקר ההוא, הראשוני, שמרתי על קשר עם מספר מצומצם של יוצרים, חלק מהצעירים של אז הפכו עם השנים לכוכבים הגדולים של היום. כמו כן אני דואג להתעדכן בתדירות סבירה על ההתפתחויות בסצינה שהפכה מבוזרת ומגוונת להפליא, להגיע להופעות וארועים מדיי פעם ולהקשיב לאלבומים חדשים שיוצאים על בסיס חודשי ולעתים אפילו שבועי (מי היה יכול לדמיין דבר כזה אך לפני עשר שנים?). עם זאת ברור לי שהשדה הזה הוא כבר לא שלי. כפי שהוא עצמו השתנה והתעדכן מגיע לשדה שיבקרו בו חוקרים צעירים שיכתבו עליו מנקודת מבט שגם היא שונה ומעודכנת. ואולי בעיקר, מה שנחוץ הוא מחקר שיברר מהו בכלל השדה הזה, שזהותו וגבולותיו נראו ברורים יותר לפני עשרים שנה, בין השאר משום שיוצרי וצרכני הסגנון אז הקדישו תשומת לב רבה לבירור וסימון הגבולות. אני בספק עד כמה השאלות האלה עדיין מעסיקות בני נוער שעבורם הדג נחש היא להקה שאבא ואמא יוצאים לשמוע בהיכל התרבות העירוני. 

*

הקשר נותק אבל עדיין מסקרן 

ד"ר תמר קנה שליט (המכללה האקדמית תל-חי), אשר מחקריה התמקדו בתהליך הטיפול-עזרה-שירות (למשל קואוצ'ינג בישראל), בשימוש בשפה, בביטויי של רגשות וביציקת משמעויות תרבותיות ייחודיות, מספרת 

את עבודת השדה הגדולה שלי, הדוקטורט על אימון לחיים בישראל, עשיתי בין 2010-2012. יצרתי שם קשרי חברות עם מגוון של נשים ואנשים שלימדו אותי רבות, ולא רק על אימון לחיים, אלא על החיים. הייתי צעירה יחסית לשדה, מרבית המשתתפים היום מבוגרים ממני בעשור או יותר והתמודדו עם שאלות חיים שעוד לא פגשתי נכון לאותה נקודת זמן.

ב2013, נסעתי לכתוב את הדוקטורט ואחר כך להשתלם בפוסט דוקטורט בקליפורניה ואני חושבת שהמהלך הזה, המעבר למדינה אחרת ושהות של שש שנים במרחק מהשדה הכתיבו במידה רבה את הדינמיקה של הקשרים שנוצרו במהלך עבודת השדה. באופן טבעי, אחרי כמה שנים בחו״ל גם הקשרים הקרובים התרחקו ואחרים הסתיימו. במהלך הכתיבה חשבתי, ואני עדיין מחזיקה במחשבה הזו, שהמרחק הגיאוגרפי והכתיבה באנגלית איפשרו לי להתבונן על ההתרחשויות מזוויות אחרות, קצת כמו במחקרים אנתרופולוגיים קלאסיים. החסרון הוא שהקשר עם השדה כמעט ואיננו, הכתיבה באנגלית הקטינה את הסיכויים שיקראו את מחקריי בשדה המקומי והאמת שגם כתיבה בעברית אנתרופולוגית לא נגישה למי שלא דובר/ת אקדמית.

אבל בתקופה הזו ממש, בהשראת שינוי בתכנית ההוראה שלי בחוג לשירותי אנוש בתל חי, עלו קשרים עם שדה המחקר והם מעוררים אצלי סקרנות מחודשת.

היום, יותר מעשור אחרי, אני סקרנית לדעת ושוקלת ברצינות לברר, איפה הם היום? איזה מקום יש לאימון לחיים בחייהם יותר מעשור אחרי? ובעצם לשאול אותם את השאלה שנשאלתי כאן, לבקש מהם להתבונן ברטרוספקטיבה על התקופה ההיא מנקודת מבט עכשווית.

*

געגוע לחוויית הגילוי הראשונית

ד"ר הגר חג'ג'-ברגר (הקריה האקדמית אונו), אשר מחקריה התמקדו בין השאר בהיבטים תרבותיים של הנפש והעצמי, מרחב, רגשות, משמעות, ופוסטמודרניזם, מספרת – 

לא עבודת הדוקטורט, אלא דווקא התזה, הייתה העוגן הראשון אליו חזרתי. זה היה הרגע שבו הבנתי מה הוא התחום שבו תמצא תשוקתי בהמשך חיי האנתרופולוגים: קו התפר שבין תרבות לנפש. המחשבה הרפלקסיבית שבה ועולה, כיצד שדות המחקר שלנו מוצאים אותנו, ואיך אנו מאפשרים לעצמנו להיעלם בתוכם על מנת לגלות מחדש את עצמנו. 

עבודת התזה שלי, שהתמקדה בדיילות ובדיילי אוויר, ניגשה אל המרחב הפיזי בטיסה כאל מעבר לימינלי בין זהויות ותפיסות עצמי. זהו אתר הדורש תנועה מרחבית וגאוגרפית, המאפשר מפגש עם מה שהשגרה המעוגנת של הכאן ועכשיו נוטה להדחיק. כך מחקר זה היה נקודת ציון מכוננת, שהעמיקה את ההתעניינות שלי באנתרופולוגיה קיומית ופסיכולוגית, שלימים הפכה לדרך ההתבוננות שלי בשדות אחרים. זוהי הנקודה האפיסטמית אליה אני חוזרת שוב ושוב. השדות משתנים: טיסה, שגרה, בית, אך כולם מהווים חזרה אל השאלה הגרעינית של תנועה והתמרה.

כדיילת לשעבר שחקרה את עמיתיה, המסע האתנוגרפי היה בו בזמן מסע פנימי. במרחבי ההשתהות הארוכים ובחיפוש אחר משמעות ברום האוויר, מצאתי את הבסיס להבנת התרבות והנפש האנושית/

היו ימים, לאחר סיום המחקר, שבהם כל טיסה הייתה הזדמנות לאיסוף חומרים , כאילו להחזיק את המחקר שכבר הסתיים ולהנשים אותו מחדש. וגם ליהנות מהיכרות עם דיילים ודיילות שהיו קולגות ומושאי מחקר, במיני טובין ממחלקת העסקים, או להקשיב לשיחות גלויות ב"גאלי" (המטבח), ניסיון חמקמק לשמר את שאולי כבר לא ישוב. במבט רטרוספקטיבי של שני עשורים, אני פוגשת דיילים ודיילות שהם דור אחר. אני עדיין בקשר מרוחק עם חברות שעבדו איתי , חלקן עדיין דיילות, חלקן כבר לא. בשיחות עם אלו שעדיין מתעופפות להן,  עולה תמונה של שינויים מבניים רבים : רפורמות שמצמצמות את התנאים, טיסות שמתבטלות ואי וודאות תעסוקתית, אך אלו אינן מבטלות את האתוס המכונן של הנוודות והשהייה באזורי הביניים שעבודה מסוג זה מזמנת.

בטיסות אני עדיין משרטטת בעיניי החוקרת שלי את קווי הרוחב והאורך, אלה שבהם אחרים מנווטים כיום את עבודת חייהם. אני תוהה כיצד היה נראה מחקר זה היום במרחק טיסה של עשרים שנה, שבו השדה המשיך והתפתח, והמחקר הראשוני הופנם למצע הידע הנצבר. נותר בי געגוע לאותה שהייה לימינלית באוויר, וגעגוע נוסף, אולי מטא-אקדמי: לחוויית הגילוי הראשונית, זו העומדת בפני חוקרת צעירה טרם החלפת העדשות הרבות שהזמן והניסיון מביאים עמם.

*

השדה שלא נגמר. וגם האוכל שם מצויין

פרופסור ליאורה צרפתי (אנתרופולוגית מהחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל-אביב), אשר מחקריה התמקדו באנתרופולוגיה עירונית וחקר השיח והתרבות העכשווית בקוריאה הדרומית, מספרת 

בשנת 2005 ביקרתי בקוריאה לראשונה, לצורך תכנון עבודת השדה של מחקר הדוקטורט. השהייה הארוכה היתה בשנים 2007-8, בהן גרתי בסיאול, בצעתי ראיונות עומק ותצפית משתתפת עם שמאניות קוריאניות, מפיקי טקסים, לקוחותיהם וספקי אומנות דתית. זו היתה תקופה משמעותית, אשר בה הכרתי לעומק את הנחקרות שלי, קרוביהן ואנשים רבים אחרים. במהלכה נוצרו קשרים אישיים בתוך המחקר ומחוצה לו, קשרים אשר נמשכים עד היום. בנוסף, החוויה של שהייה ממושכת בשדה שיפרה את יכולת התקשורת שלי בשפה הקוריאנית וסיפקה לי ידע על החברה הקוריאנית, הדתות שלה והמתחים שבתוכה מעבר לנושא המחקר עצמו. אלו תובנות חשובות במיוחד להפקת מחקר הוליסטי ונטוע בקונטסט רחב, כפי שהדיסציפלינה מבקשת. 

הנוכחות בסיאול היתה גם חוויה משפחתית. גרנו בשכונה קוריאנית ורחוק מאזורים בהם דיפלומטים ועובדים זרים מעדיפים לגור. באותן שנים היו מעט ישראלים בקוריאה, כך שבניגוד לתקופת הלימודים בארה״ב, בה יכולנו לשמר קשר עם השפה והתרבות הישראלית, בקוריאה חיינו בעיקר בין קוריאנים. ילדי למדו בבית ספר קוריאני רגיל וכך הכרתי משפחות רבות, רכשתי תובנות לגביי התנהלות הממסד הקוריאני וחשתי מחוברת לחברה באופן כללי. זו היתה תקופה טובה ומיוחדת. למרבה הצער, מאז סיום הדוקטורט לא יכולתי לשהות בקוריאה זמן כה ממושך, למרות שאני שומרת על קשר רציף עם השדה.

מכיוון שאני ממשיכה לחקור את השמאניזם, בנוסף לפרויקט מאוחר יותר על פרפורמנס בהפגנות רחוב בעיר, אני מבקרת בקוריאה כמעט מידי שנה, לעיתים לשבועות ספורים ולעיתים לשהייה שלושה חודשים בקיץ. הקשרים שהתחילו במהלך הדוקטורט העמיקו, ועם חלק מהנחקרות אני בקשר לאורך כל השנה דרך הרשתות החברתיות. בנוסף, למרות שלא ביקרתי באוניברסיטה שלי בארה״ב, יכולתי לפגוש מידי פעם את המנחה הראשי של הדוקטורט, כאשר ביקרנו בסיאול באותו זמן. הוא נפטר לפני כמה שנים, אבל אני עדיין פוגשת את אלמנתו, שהיא בעצמה אנתרופולוגית קוריאנית. 

בנוסף, אני משתתפת בקבוצות מחקר קוריאניות ובכנסים של חוקרים מקומיים ובכך שומרת על חיבור עם האופן בו האנתרופולוגיה של קוריאה מתפתחת בתוך המדינה ולא רק במחקר הבינלאומי. לאורך השנים יצרתי קשרים עם נחקרות ונחקרים חדשים, בהתאם לשאלות המחקר אשר התגבשו בכל פעם לכיוון שונה. אני מרגישה בנוח גם כאשר אני מגיעה רק לכנס של כמה ימים, מכיוון שהרשת החברתית שלי מספקת אפשרויות למחקר, איסוף מידע ומפגשים גם בשהיות קצרות.

שדה המחקר בעיר הענקית והדינמית הזו הוא מטרה נעה ומשתנה תמידית ואין מחסור בכיווני מחקר חדשים. דבר אחרון, אבל לא פחות חשוב: אני אוהבת להיות בסיאול. כך גם ילדי, אשר התלוו אלי כאשר נסעתי לשהיות מחקר ארוכות בקיץ. זו עיר מרתקת וכמובן, האוכל הקוריאני זו חוויה שאין לנו בישראל בכלל.

*

דיאלוג עם שדה שנמצא כל הזמן בתנועה

ד״ר לידיה גינזבורג (פוסט דוקטורנטית באוניברסיטה העברית), אשר מחקר הדוקטורט שלה עסק בתנועה בינלאומית של פילוסופיה פרקטית, מספרת:

כשלפני שנה וחצי סיימתי את התצפית האחרונה שלי בכנס של פילוסופים פרקטיים בזום הרגשתי שזה רגע חגיגי. במחשב שלפניי ריצדו קבצים רבים שנדרשו לפיענוח, ראיונות ויומני שדה שחיכו לקידוד. עמדתי למשוך חוטים של היגיון בין כל המילים שלי ושל הנחקרים שלי, בין המראות, הצלילים, הריחות, הרגשות ומערכות היחסים אותן תיעדתי בשדה במשך חמש שנים. חשתי שזהו רגע לימינלי במחקר, בו אני ניצבת בפני האתגר של מתן הסבר אנתרופולוגי לתופעה שמערערת על הגבולות המוכרים בין מחשבה למעשה, בין פילוסופיה כשדה רעיוני לבין פילוסופיה כפרקטיקה יומיומית.

הצגת מקרה חקר חדש תמיד כרוכה בסיכון לשגות בתיאור, בהסבר או בתפיסת התופעה על ידי הקהל. מה שהוסיף מורכבות לטענות אודות פרקטיקה פילוסופית היו ההיבטים הפרדוקסליים שלה. הרי פילוסופיה הינה תחום מוכר היטב כמערכת של רעיונות, גישות וטיעונים שנבנים באופן שיטתי. זהו שדה אקדמי ליצירת מושגים ותיאוריות והוא רווי עוצמה כמו כל שדה אקדמי אחר. הייחוד של המקרה אותו חקרתי היה בשאיפה של הפילוסופים הפרקטיים לצאת מהאקדמיה ולעצב את הפעילות שלהם כשילוב בין רעיונות פילוסופיים לבין מימושם הפרקטי. המימוש הפרקטי הוא לפי דגמים שאולים מתחומים אחרים ומתקופות היסטוריות שונות, חלקן אף פרה-מודרניות. הפילוסופים הללו, בוגרי חוגים לפילוסופיה בכל רחבי העולם, ביקשו לראות פילוסופיה לא רק כמערכת רעיונות אלא כתפיסות פרקטיות שמחלחלות להתנהלות יומיומית – ולא נשארת ברמה של מחשבה, דיבור וכתיבה כנהוג באקדמיה. כלומר, לעצב את הפרקטיקה הפילוסופית לא רק במישור הרעיוני ולשוני-סמיוטי אלא אף במישורים של המעשה, החושים והאתיקה.

דברים רבים אתגרו אותי בבואי לנתח פרקטיקה פילוסופית. למשל, הקושי לסווג את התופעה כארגון או כתנועה, או כשדה במובן הסוציולוגי כמו שכותבים בורדייה וווקונט, דינמיות השדה והעובדה שחבריו חלוקים ביניהם בכל סוגייה הנוגעת לפרקטיקה פילוסופית. השדה לימד אותי את התנועה הבלתי פוסקת במישורים אפיסטמיים בין אנתרופולוגיה לפילוסופיה ובין מתודה אנתרופולוגית לפרקטיקה פילוסופית, ובין העצמי ובין האנשים שאת עולמם חקרתי. 

כשהנחקרים קראו את ניתוחיי, חלקם התרגשו מהאופן שבו רעיונותיהם משתקפים במחקר, ואחרים הסתייגו מהתרגום האנתרופולוגי של מה שראו כפעילותם הפילוסופית. הדיאלוג איתם כמו גם המתח בין השפה להיבטים בלתי מילוליים של החוויה והמעשה, בין תיאוריה ופרקטיקה פילוסופית לבין תיאוריה ופרקטיקה אנתרופולוגית, הפך לא רק לאתגר מרכזי אלא גם למנוע תיאורטי: הזמנה לחשוב מחדש על יחסים בין פילוסופיה לאנתרופולוגיה, ועל האופן שבו אנו מפתחים מושגים המתאימים לתופעות הנעות ללא הרף.

לכן, סגירת קובץ התיעוד האחרון לא סימנה סוף. היא סימנה תחילתה של מחשבה חדשה שמבקשת לבחון כיצד מחקר אנתרופולוגי יכול להתמודד עם תופעה שאינה מתייצבת לרגע. כמו גל בים שמזמן את הבא אחריו, כך גם סיום עבודת השדה היה רווי בציפייה להמשך, להתרגשות לקראת גילויים חדשים. הרי אין לדעת איזה מבט יחזיר לי השדה בפעם הבאה.

לקריאה נוספת: