"> אלי תימן על הכוח של הסיפור היחיד בפונדקאות בישראל – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

אלי תימן על הכוח של הסיפור היחיד בפונדקאות בישראל

פורסם לראשונה ב-5.7.2019

מאמר חדש של האנתרופולוגית אלי תימן, מרצה בכירה במרכז האקדמי רופין, התפרסם בכתב העת Medical Anthropology. ההשראה למאמר, מספרת תימן, הגיעה מהרצאת TED על "סכנת הסיפור היחיד" של הסופרת הניגרית צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה. ההרצאה גרמה לתימן לחשוב על המבנה הנרטיבי המשותף לסיפורי הפונדקאות של 20 נשים שילדו תינוקות בהסכמי פונדקאות בישראל בשנים 2016-2014 ועל השוני בין סיפורי פונדקאות אלה לבין הסיפורים שהיא אספה במחקרה הקודם מ-26 נשים שילדו תינוקות בהסכמי פונדקאות בשנים 2006-1998. כל הנשים שתימן ראיינה היו יהודיות-ישראליות שעברו מסלול פונדקאות ייחודי לישראל, שבו נשים שרוצות לשאת תינוק עבור הורים מיועדים מחויבות לעבור ועדת אישורים מדינית שתפקידה לאשר הסכמים אלה ולוודא כי הם מותאמים להסדרי הפונדקאות שנקבעו בחוק הסכמים לנשיאת עוברים משנת 1996.

במחקרה הקודם ערכה תימן מחקר אתנוגרפי רחב יותר על פונדקאות, כמו גם על החוק עצמו. שם תימן מציגה את השיקולים מאחורי בחירתה לכתוב על "נשים פונדקאיות" ולא לכנותן "אימהות נושאות" כלשון החוק. במאמר הנוכחי, The Power of the Single Story: Surrogacy and Social Media in Israel, מה שעניין את תימן כאנתרופולוגית, היה לשמוע איך הנשים הפונדקאיות עצמן חושבות על התהליך ואז לנתח את הסיפורים שהן מספרות במבט פרשני בתוך ניסיון להבין את ההבניה של סיפור פונדקאות מסוג מסוים בהקשר של התרבות היהודית-ישראלית היום.

המאמר מבקש לדון בהבדלים בין המחזור הראשון של פונדקאיות ישראליות שרואיינו במסגרת המחקר הראשון לבין הפונדקאיות שעוברות את התהליך לאחר שינוי בדרישות הוועדה: עד שנת 2013 כל הפונדקאיות בישראל היו צריכות להיות רווקות, גרושות או אלמנות אשר מגדלות לפחות ילד אחד משלהן. דרישה זו הגיעה מתוך התחשבות בהשלכות ההלכתיות של הסכמים אלה, ואף שהרב הראשי לישראל אישר בפסק הלכה לנשים נשואות להיות פונדקאיות כבר בשנת 2006, הוועדה החלה לאשר נשים נשואות כפונדקאיות באופן קבוע רק בשנת 2013. היום מרבית הפונדקאיות בישראל נשואות. מחקר ההמשך ביקש לבחון מה השתנה בחוויותיהן של הפונדקאיות מאז שינוי זה.

הדבר שהכי בלט לתימן בנרטיבים של הנשים הפונדקאיות החדשות היה שבניגוד לפונדקאיות במחקר הראשון, נשים אלה עוברות את מסלול הפונדקאות כשהוא מתווך מהתחלה בעזרת המדיה החברתית. בעוד נשים במחקר הקודם חוו את הפונדקאות בעידן שלפני סמארטפון, פייסבוק ווטסאפ וכשרובן הכירו מספר קטן של פונדקאיות אחרות אם בכלל, רוב הפונדקאיות החדשות נכנסו לתהליך כשהן מקושרות לקבוצה גדולה של פונדקאיות אחרות אשר מחליפות סיפורים וחוויות באמצעות צורות שונות של מדיה חברתית. פונדקאיות אלה, בניגוד לקודמותיהן, נכנסו לתהליך כשרובן כבר בקיאות בנרטיבים של אלה שהיו פונדקאיות לפניהן: הן שמעו פונדקאיות ברדיו, בטלוויזיה, וקראו פוסטים בפייסבוק ובווטסאפ בקבוצות סגורות לפונדקאיות בלבד.

טענתה המרכזית של תימן במאמר היא שנשים אלו התאהבו בסיפור פונדקאות מסוים מראש. סיפור זה הניע אותן להיות פונדקאיות, עיצב עבורן "חלום" מסוים אשר מבנה "סיפור יחיד" של הפונדקאות לפי מרכיבים של ה"מסע המושלם". כך, בעוד הפונדקאיות הקודמות רצו להיכנס לתהליך בגלל מוטיבציות שהן ניסחו ככלכליות וגם כמצווה, חלק גדול מהפונדקאיות החדשות, טוענת תימן, רצו להיכנס לתהליך כי הן התאהבו בסיפור של המסע המושלם. אין זה אומר שלא היו פונדקאיות שהגיעו בעבר להיות פונדקאיות מתוך "חלום" או שאין היום פונדקאיות שבאות ממוטיבציות אחרות, אלא שבסיפוריהן של הפונדקאיות החדשות ניכר הכוח הרב של ה"סיפור היחיד" בעיצוב המוטיבציה שלהן ובעיצוב החוויה שלהן.

הסיפור היחיד של המסע המושלם מבוסס על שלושה חלקים, כולל:

1. קשר קרוב שהן חולקות במהלך תהליך הפונדקאות עם ההורים המיועדים.

2. הלידה כשיא אפי של התהליך.

3. ולבסוף, סיפור עם "סוף טוב" ובו תינוק בריא "חוזר לידיים של הוריו", והפונדקאית מרגישה שההורים המיועדים מבינים ומעריכים את גודל המעשה. סיפור כזה הן יכולות לחלוק במדיה החברתית, באמצעי תקשורת ובהרצאות לציבור הרחב. תוספת רצויה למסע המושלם הוא כשהפונדקאית ומשפחתה וההורים המיועדים עם התינוק נשארים בקשר בהמשך.

לאחר הצגת המבנה של המסע המושלם, תימן מציגה את ההשלכות של ה"סיפור היחיד" הזה עבור פונדקאיות. מצד אחד, הסיפור מהווה מודל שאליו נשים יכולות לשאוף. הסיפור מאשר לנשים שיש תסריט שלפיו ניתן לבנות יחסי פונדקאות מיטיבים לשני הצדדים. מהצד האחר, יש סכנות לסיפור היחיד עבור נשים שחוויותיהן מתרחקות מהמסע המושלם. כשנשים נכנסות לתהליך והחוויות שלהן מושוות למסע המושלם, זה יכול לגרום להן לשפוט את החוויות שלהן באופן יחסי לסיפור היחיד כפחות מושלמות, במיוחד אם סיפורן אינו מתהווה בדיוק כמו שהסיפור היחיד מבטיח. כלומר, לטענת תימן, הצ'קליסט הזה של המסע המושלם גרם שחוויות שבעבר לא היו גורמות לפונדקאית לראות בסיפור האישי שלה סיפור פחות טוב, גורמות לה היום לראות בסיפורה כלא מממש באופן מושלם את החלום.

לפיכך, בחלקו השני של המאמר, תימן פורסת את השלכות הפחות טובות של הסיפור היחיד, כולל:

1. האכזבה של הפונדקאיות כאשר הן חוות מערכת יחסים לא מושלמת -"לא מה שקיוויתי" - עם ההורים המיועדים.

2. התסכול כאשר תהליך ההפריה/ההיריון/הלידה מסתבכים והפונדקאיות אינן מגיעות ללוות את רגע השיא של המסע המושלם כפי שרצו או אם בכלל. לפי הנתונים של משרד הבריאות, כמחצית מהתהליכים שאושרו בוועדה בשנים 2014-2012 לא הסתיימו בלידה. הפונדקאיות החדשות שרואיינו לא היו מודעות לנתון זה ותחושת הכישלון כאשר הסיפור המושלם לא התממש הייתה משמעותית וגרמה לחלק מהנשים לפנות לתהליך שני כדי לעשות תיקון.

2. התסכול כאשר הלידה מסתבכת ואינן יכולות לחוות את רגע השיא של המסע המושלם.

3. התחושות המעורבות המלוות את הפונדקאיות כאשר סוף הסיפור שלהן אינו תואם את הגרסה שהן היו רוצות לספר. כלומר, כשאין המשך לקשר או לפחות ביטוי משמעותי של הבנה והערכה מההורים המיועדים.

תימן מסיימת את המאמר עם קריאה לאנתרופולוגים רפואיים, ובעיקר אנתרופולוגים של הולדה, לעקוב אחר התפתחות של "סיפורים יחידים" במדיה החברתית וההשלכות שלהם על חוויות החיים של נשים בעידן דיגיטלי זה. טענתה היא שעלינו לשים לב כיצד התיווך במדיה של היריון מושלם, לידה מושלמת, התרגלות מיידית להנקה ועוד, מייצרים סיפורים יחידים אשר מקשים על נשים שסובלות פיזית ונפשית בהיריון, שחוות לידה רחוק ממושלמת, שמתקשות להיניק ועוד.

תימן מוסיפה במיוחד על המתרחש בתחום כיום, לאחר הגשת ופרסום המאמר:

"לאחר שהגשתי מאמר זה לפרסום, צפיתי בתהליך מרתק בו הסיפור היחיד החל להתרחב ולהשתנות בקיץ 2018 בתוך כדי המאבק של הקהילה הלהט"בית לזכות להביא ילדים בהסכמי פונדקאות בישראל. בקיץ זה נשים פונדקאיות רבות דיברו בטלוויזיה וברדיו, רואיינו בתוכניות בוקר, וכתבו פוסטים ציבוריים בפייסבוק שמטרתם לשנות את השיח החברתי על אודות פונדקאות כניצול. מאז קיץ 2018 נחשפו מספר רב של פונדקאיות בתקשורת ובמדיה החברתית והחלו לפעול לשינוי השיח על ידי הדגשת חשיבות החשיפה של סיפור מורכב יותר מזה המסופר במדיה. ראו, למשל, את דבריהן של ליאת פלטנר ניסן, אורה עשת בחנוף, אורית הורוביץ בר-עם ושירי אור. נשים אלו מערערות מחד גיסא על הצגת הפונדקאות בישראל כניצול, אך מאידך גיסא הן מערערות גם על הרומנטיזציה של הפונדקאות והשטחת המורכבות והקשיים בתהליך. הן מבקשות להעביר מסר לציבור הרחב דרך הרצאות, בלוגים, וכתיבת טור בעיתון שהן פונדקאיות מתוך בחירה חופשית, אך עם זאת הן מנסות לחשוף את "רכבת ההרים" שהן ונשים אחרות חוות בתהליך מורכב זה".

עוד על אלי תימן

--

הגהה: נילי גרבר