משפחתיזם כמשטר רגשי
ברכות לד״ר ניצן לונברג על אישור עבודת הדוקטורט שלה!
העבודה, משפחתיזם כמשטר רגשי: מילניאלס חילוניים והמאמץ הקולקטיבי של זוגיות בישראל, שנכתבה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת אדינבורו, בוחן כיצד חילונים וחילוניות יהודים בני דור המילניום מבינים את הציווי החברתי להיות בזוגיות, ואת האידיאל המשפחתי שהם שואפים להשיג. העבודה נכתבה בהנחיית פרופ׳ מרי הולמס ופרופ׳ ג'ולי בראונלי. לרגל קבלת התואר, כותבת ד"ר לונברג ל"בחברת האדם" על המחקר, ועל מה שניתן ללמוד מחוויות חיפוש הזוגיות של מילניאלס יהודים בישראל על חילוניות ומשפחתיזם ישראלי.
תיאוריות סוציולוגיות מרכזיות מתארות את השינויים בחיי הזוגיות והמשפחה בעת המודרנית המאוחרת כחלק מתהליך לינארי, שמתקדם בכיוון אחד. לפיהן, חברות "מתקדמות" עוברות תהליך של חילון: הדת נדחקת לשוליים, והמסורת מאבדת מכוחה. בתוך המסגרת הזו מתרחש גם תהליך של אינדיבידואליזציה: אנשים נדרשים לעצב בעצמם את חייהם ואת מערכות היחסים שלהם, ומתנתקים מהמסורות שפעם הכתיבו מהי הדרך הראויה לחיות. בעקבות כך, היכולת והרצון של אנשים להתחייב ליחסים זוגיים ארוכי טווח נפגעים, והמשפחה הולכת ומאבדת את מקומה כמוסד חברתי מרכזי. המעבר לאפליקציות ולפלטפורמות היכרויות דיגיטליות מתואר לעתים קרובות במונחים של כלכלת שוק, שהופכת יחסים אינטימיים ואהבה רומנטית למוצר צריכה חד-פעמי וקצר טווח, שאפשר פשוט להיפטר ממנו כשהוא מפסיק להביא ערך אישי. ביסודן של טענות אלו עומדת תזת המודרניזציה, הרואה בדת ובחילוניות שני קטבים מנוגדים.
אבל בישראל התיאוריות האלו פשוט לא עובדות. כפי שכתב צבי טריגר, בישראל יש חופש דת, אבל אין חופש מדת ,והדבר נכון עבור יהודים ולא-יהודים כאחד. לכן, במחקרי ניסיתי להתחקות אחר ארגז הכלים התרבותי שבו חילונים משתמשים כדי להסביר את החיפוש שלהם אחר זוגיות. ניגשתי לחילוניות היהודית בישראל לא כריקה מדת או כמנוגדת לה, אלא כקטגוריית זהות בפני עצמה, בעלת מאגר של סמלים, טקסים ורגשות, שמעצבים כיצד אנשים חושבים על הזוגיות האידיאלית, ובהתאם, מה הם עושים כדי למצוא אותה.
ישראל היא אנומליה דמוגרפית. ישראלים, יהודים ולא-יהודים, חילונים ודתיים, ממשיכים להתחתן בגיל צעיר, להתגרש פחות ולהביא יותר ילדים בהשוואה למדינות ה"מערב" האחרות. בעוד שבמדינות ה-OECD חלה צניחה בשיעור הפריון הכולל בעשורים האחרונים, בישראל שיעור הפריון הכולל (Total Fertility Rate, TFR) גבוה משמעותית מהממוצע: כ-2.9 ילדים לאישה, לעומת 1.5 בממוצע ה-OECD. שיעורי הפריון והנישואים בישראל אמנם עומדים ביחס ישיר לרמת הדתיות, אך גם בקרב יהודים חילונים הם נותרים יציבים יחסית וגבוהים מהצפוי (Okun, 2016): הפריון של נשים חילוניות צפוי להתייצב סביב 1.7 ילדים לאישה, מעט יותר מבצפון אירופה ובצפון אמריקה (Weinreb, 2025).
אומנם נתונים דמוגרפיים יכולים לספר סיפור סטטיסטי ולשפוך אור על מגמות, וכבר הוצע שנורמות חברתיות-תרבותיות משפיעות על מבנה המשפחה (Debowy et al., 2024), אך הנתונים לבדם אינם יכולים לתפוס את הניואנסים הנורמטיביים, החברתיים והתרבותיים, שמובילים אנשים לבחור דווקא בדרכי חיים מסוימות, ואת האופן שבו הם מצדיקים ומסבירים בחירות אלו. לכן, לא ניתן להבין את כוחו המתמשך של המשפחתיזם הישראלי רק במבט מערכתי ומוסדי, למשל כתוצאה מהיעדר ההפרדה בין דת ומדינה.
על רקע החידה הדמוגרפית הזו, והחוויה האישית שלי כמילניאלית יהודייה-חילונית בישראל, נולד מחקר הדוקטורט שלי. בין 2021 ל-2022 ראיינתי 20 ישראלים וישראליות בגילי 26–36. כולם הגדירו את עצמם חילונים, חיפשו זוגיות באופן פעיל והשתמשו בפלטפורמות היכרויות דיגיטליות. במחקר ניתחתי רגשות לא רק כמצב פנימי ופרטי, אלא כתוצר של נורמות חברתיות מקומיות, שמתעצבים בתוך אינטראקציה ודינמיקה חברתית-תרבותית, וביחס לאחרים במעגלים החברתיים של הפרט. ואכן, במחקר שלי מצאתי שבישראל, חיפוש זוגיות הוא עניין של כולם ולכולם: מאמץ קולקטיבי שבני משפחה, קולגות וחברים מצופים לקחת בו חלק פעיל.
החיפוש אחרי זוגיות מתרחש ביומיום, באמצעים שונים, ולא רק במרחב הווירטואלי. אנשים לא פותחים אפליקציה ונופלים דרך פורטל מסתורי למימד אחר, מנותק מהקשר. הם משתמשים בכלים הטכנולוגיים בהתאם לנורמות החברתיות שסביבם, ולמה שמקום המגורים שלהם מאפשר. למשל, מרואיינים שגרו בפריפריה או בערים דתיות יותר, כמו ירושלים, סיפרו על קושי למצוא בני זוג פוטנציאליים באפליקציות ההיכרויות. רבים מהמרואיינים עברו או תכננו לעבור לתל אביב, שנתפסה כעיר ליברלית וקוסמופוליטית, בתקווה לחופש גדול יותר ולאפשרויות רבות יותר למצוא זוגיות. השימוש בפלטפורמות דיגיטליות נחווה כמתיש ומתסכל, ולעתים קרובות העלה חרס. לכן המרואיינים תיארו דרכים נוספות להגיע ליעד הנכסף: רבים חיפשו זוגיות גם באירועים ייעודיים לרווקים, השתתפו בערבי ספיד דייטינג וביקשו מחברים ומקולגות לשדך להם בני או בנות זוג. כלומר, בניגוד לטענה הפופולרית שהאפליקציות מעודדות החלקה בלי סוף ופחד ממחויבות, השימוש בהן לא שינה את שאיפתם של המשתתפים במחקר ליחסים מחייבים וארוכי טווח: קשר יציב, שיוביל לחתונה, והכי חשוב, לילדים.
ממצא נוסף נוגע לזמן החברתי-תרבותי, או לכרונולוגיה הנורמטיבית של מסלול החיים ה"ראוי" לחילונים יהודים בישראל. המשתתפים מדדו את עצמם ואת מצבם הזוגי שוב ושוב מול המעגלים החברתיים שלהם, ומסגרו את החיפוש שלהם אחר זוגיות לפי לוח זמנים ברור, שקובע "מתי צריך" לעשות מה. גיל 30 עלה כקו פרשת מים של הטמפורליות החברתית המקומית: האופן שבו הזמן נחווה ומקבל משמעות אינו רק שעון ביולוגי, אלא סדר תרבותי שקובע מתי אנחנו "בזמן" ומתי "מאחרים" (Lahad, 2017). לוח הזמנים הקשיח הזה עורר רגשות כמו תחושת איחור, פחד והתנגדות.
רבים מהמרואיינים, ובפרט נשים, מתחו ביקורת חריפה על מעורבות הממסד האורתודוקסי בחייהם הזוגיים, או הגדירו את עצמם כחילונים גמורים וחסרי אמונה. ובכל זאת, המסורת היהודית שימשה כרפרנס התרבותי העיקרי למיסוד החיים הזוגיים. המרואיינים ניתקו את הזהות היהודית שלהם משאלות של אמונה, והתייחסו ליהדות כעניין רגשי ואישי. עם זאת, גם משתתפים שהתנגדו במפורש למעורבות הממסד האורתודוקסי בחייהם הפרטיים סיפרו שטקס החתונה שהם מדמיינים יכלול את הרכיבים הנדרשים בחתונה יהודית הלכתית: שבירת הכוס, הברכות ונתינת טבעת "שווה פרוטה". עבור רוב המרואיינים, זו הייתה דרך לרצות או לשמח את המשפחה הקרובה, לשמור על המשכיות בין-דורית או לאותת לסביבתם שהם אכן נמצאים במחויבות אמיתית. כך או כך, הזהות היהודית המשיכה למסגר את אופק המשמעות ואת גבולות הבחירה החופשית של המשתתפים במחקר. הפרקטיקה הדתית האורתודוקסית ממשיכה להיות הבחירה הדיפולטיבית עבור חילונים, אך היא עוברת "הפרטה" רגשית: מצד אחד, כשהיא ממוסגרת כ"מסורת", הדת הופכת לעניין אישי של בחירה פרטית. אך מצד שני, המחויבות למסורת היהודית ממשיכה להגדיר מהם חיים "נכונים" וראויים, את גבולות הלגיטימציה החברתית – ולהבטיח שלום בית..
הממצא המשמעותי ביותר היה מקומם של הילדים, והשאיפה להביא יותר מילד אחד, כסימן העיקרי לזוגיות האידיאלית בישראל. עבור המשתתפים במחקר, השאלה אם להביא ילדים נחוותה קודם כל כבחירה אישית ורגשית: עניין של תזמון, של שעון ביולוגי, או של רצון טבעי שיש לכולם. באותו הזמן, מרואיינים שלא היו בטוחים שהם רוצים להיות הורים תיארו לחץ סמוי וגלוי לשנות את דעתם "לפני שיהיה מאוחר מדי". המחיר של החריגה מנורמה זו נגבה במיוחד מנשים, שנתפסות מגיל מסוים כ"סחורה פגומה". הניתוח האיכותני איפשר לי לחשוף את הממדים הסמויים שבבסיס השאיפה הזו, הפרטית או הטבעית כביכול, ולהצביע כיצד היא שזורה באופן בלתי ניתן לניתוק בלקחי השואה, בטראומה תרבותית-לאומית ובחרדה קיומית מהשמדה. אם כך, בחברה הישראלית, ההורות נתפסת כסמל האולטימטיבי לבגרות ולהתמסדות באופן "הנכון" והמצופה. בתוך הנרטיב הזה, הבאת ילדים היא הציווי החברתי החשוב ביותר, כדרך להבטיח המשכיות בין-דורית, ומתוך כך את הישרדות העם היהודי הנרדף. במילים אחרות, לא רק שחיפוש הזוגיות בישראל אינו עניין פרטי, הוא חלק בלתי נפרד מהמשימה הלאומית להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי בישראל, ובכלל.
לסיכום, המחקר שלי מצא שבישראל, המשפחתיזם (Familism) הישראלי מהווה מה שההיסטוריון ויליאם רדי מכנה "משטר רגשי" (Emotional regime), כלומר מערכת של רגשות "נכונים", שמכוונת את הפרט מה ראוי להרגיש, מתי, ולגבי מה. מוסד המשפחה היהודי-ישראלי עומד במרכזו של ההיגיון הקולקטיבי והמשטר הרגשי הזה, והחיים החברתיים כולם מתארגנים סביבו. אמנם, ההערות והלחץ מחברים, קולגות ובני משפחה נתפסים לעתים קרובות כדאגה כנה, אהבה, או מתקבלים בהומור ומשום כך הציווי החברתי "להתמסד" נחווה כעניין של בחירה אישית. אך בבסיס המשטר הרגשי הזה עומדת משוואה תרבותית, חברתית ודתית לפיה המשפחה היא האומה והאומה היא משפחה.