"> האם הרומנטיקה מתה ב-2023? – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

האם הרומנטיקה מתה ב-2023?

ניצן לונברג, דוקטורנטית באוניברסיטת אדינברו, כותבת לבחברת האדם על הרומנטיקה, והאם היא בכלל מתה ב-2023? לונברג מציגה ניתוח של הרומנטיקה העכשווית ועולם הדייטינג בעקבות מהפכת #metoo, ועל השינויים שהמהפכה הובילה בעולם הזה.

לעתים קרובות כשאני מנהלת דיונים על פמיניזם עם אנשים מן השורה, אחת הטענות שמופנות אליי על ידי גברים היא שהרומנטיקה מתה. אמנם לעתים תהיות אלו מופנות אליי, כחוקרת אהבה רומנטית וזוגיות, בעוקצנות – כמו למשל כאשר גברים מתלוננים שהם פוחדים לעלות במעלית עם אישה. ברם, לעתים קרובות יותר הן נשאלות בכנות, ומתוך ייאוש – מה אני אמור לעשות? איך אני אמור לדעת איך להתחיל עם נשים בעולם של פוסט #metoo? אני לא יודע. גברים מתארים באוזניי לעתים קרובות את הפער בין הציפייה החברתית וההטרונורמטיבית שהם אלו שיובילו את החיזור באופן אקטיבי, לבין הפחד שלהם מלהיתפס כאגרסיביים, או לפספס סימנים של התנגדות ולפגוע במישהי, מבלי שהתכוונו לכך.

אכן, בעשורים האחרונים חל שינוי מהיר במעמד האישה ובאופן שבו מתנהלים יחסים אינטימיים בין המינים. בין השינויים הבולטים ביותר ניתן למנות את עליית טכנולוגיות הדייטינג, שכבר הוכתרו בעבר על ידי סוציולוגים והוגים חשובים, כגון זיגמונט באומן[1], כמחלישות את היכולת לקיים קשרים אינטימיים ארוכי טווח. במקביל, השוק מתמלא באפליקציות היכרויות: מטינדר ועד אוקייקיופיד, כולן משרתות מטרות דומות עד זהות, וכפי הנראה – כולן מייצרות תחושת ייאוש, קשרים חולפים וכשלונות חוזרים. במקביל, השיח הטיפולי וההייפר-אינדיבידואליסטי במודרניות המאוחרת, מטיל את הכשלון במציאת אהבה על האינדיבידואל. במקביל, נראה שחיפוש אחרי אהבה מעולם לא היה מייאש יותר. אלו לא מילים שלי, אלא מילים של גברים ישראלים ששוחחתי איתם, גם במסגרת המחקר שלי וגם מחוץ להקשרים אקדמיים. מהשיחות האלו, עולה שגברים מרגישים היטב את השינויים על בשרם, ולא בטוחים איך הם אמורים לנווט אינטימיות ויחסים אינטימיים בעולם שדורש כישורים חברתיים שהם מעולם לא פיתחו. אפשר כמובן לנתח את הייאוש הזה מהמקום הביקורתי, ולהצביע על פריבילגיה גברית, היררכיה חברתית והתנגדות לשינוי, אבל זווית המבט הזו כשלעצמה היא נורמטיבית, ומבינה גבריות כיישות מונוליטית אחידה.

ניצן לונברג

הסוציולוגית התרבותית אן סווידלר מדברת על תרבות כסל כלים שאנשים בוחרים מתוכו[2]. בעיתות שינוי, היא טוענת, נתיבי הפעולה הקודמים עוברים ערעור, ואנשים נדרשים לנווט מציאות חברתית משתנה, ומייצרים אסטרטגיות פעולה חדשות. בתהליך הזה, אסטרטגיות הפעולה החדשות בהכרח נסמכות על מודלים תרבותיים קודמים, ומתווכות דרך מה שסווידלר מכנה "אידיאולוגיה". למשל, חתונה עשויה להיתפס כאירוע מיושן או לא נחוץ והשתתפות בה עשויה להרגיש מאולצת, אבל מבחינה תרבותית, חתונה עדיין נתפסת כדרך טבעית למסד יחסים רומנטיים וכאבן דרך משמעותית ונדרשת. בעוד סווידלר הראתה כיצד ניתוח זה נכון לאמריקנים אני מאמינה שעמדה זו מתאימה גם לתיאור התופעה שבה עוסק הפוסט הזה, והיא הבלבול הברור לגבי האופן שבו מצופה מגברים לחזר ולהביע עניין רומנטי בבת זוג פוטנציאלית במציאות שבה אנחנו חיות ב-2023.

מאז פריצתה של תנועת #metoo לזירה הגלובלית ב-2017, תשומת לב מחודשת הופנתה לצורות סמויות יותר של אלימות מינית, ובפרט כזו המופנית כלפי נשים על ידי גברים. תנועת #metoo נישאה על גלי המדיה החברתית שאפשרה לשיח הער, שהתחיל בארצות הברית, להתפשט במהירות באופן גלובלי. בעוד שקשה, אפילו חמש שנים לאחר פריצתה, להעריך את עומק השינוי שהביאה איתה התנועה, ניתן ללא ספק להצביע על תגובה משמעותית ושינוי בשיח, הן הגלובלי והן המקומי, על אלימות מינית ומגדרית. כך למשל הרשעתו של הארווי ויינשטיין ב-2022 סימנה הישג משמעותי עבור התנועה, וגם בזירה המקומית עלו בשנים האחרונות לשיח דיונים משמעותיים על גבולות החיזור וההסכמה סביב גילויים של אלימות מינית בקרב דמויות מפתח בתרבות הישראלית.

כאמור, מסגרות תרבותיות מכתיבות אידיאלים, נורמות וציפיות חברתיות שממסגרות את החשיבה האנושית, ומתוות את הדרך ה"נכונה" ערכית לכל פעולה חברתית.על כן, רעיונות אלו מקיפים את כל תחומי החיים – ובפרט, לענייננו, איך קשרים משפחתיים, חבריים ואינטימיים אמורים להיראות, עם מי, ולמה. טענה זו נכונה לא רק בחברות קולקטיביסטיות ומסורתיות, אלא גם בחברות אינדיבידואליות יותר וכאלו שבהן יש יותר תמיכה במגוון וגיוון דעות וזהויות. לתרבות פופולרית בפרט תפקיד חשוב מאין כמוהו בהפצה של ערכים תרבותיים ממוגדרים, הטרונורמטיביים ואייבליסטים, ברוב המקרים מערביים, ובמיצוב של מאפיינים אלו כאידיאל הזוגי-רומנטי היחיד שיש לשאוף אליו. על אף שבשנים האחרונות ניתן להבחין במספר הולך וגדל של נראטיבים החוגגים שוויון מגדרי ומגוון זהויות מיניות ומגדריות, "העלילה הרומנטית" [Romantic Plot] , או במילים אחרות האגדה שבה – בן פוגש בת, מבטיהם מצטלבים מעבר לצדי החדר והם מתאהבים, נכנסים למערכת יחסים מינית ומקימים משפחה  – ממשיכה להיות סמן תרבותי ל"אידיאל" הזוגי שאותו אנשים ממשיכים לחפש. המחקר הסוציולוגי בתחום מציע שקיים פער בין, מצד אחד, האידיאלים והnormative understandings שמובילות את הציפיות החברתיות על איך החיים אמורים להיראות ולהתנהל, ומצד שני – מה קורה בפועל. התרבות הפופולרית ובכלל, עוברת תהליכי סינון ופרשנות חדשים בקהילות פרטיות, בצורות משפחתיות ובחברויות שבאופן יחסיותי (relational) מכתיבות מה אסטרטגיות הפעולה הנכונות בכל סיטואציה. הקהילות האלו, והקשרים החברתיים שמקיפים אנשים פרטיים – עשויים להיות הומוגניים, אך גם מגוונים מאוד מבחינה דתית, אתנית, מגדרית וסוציו-אקונומית. כלומר, גם מערכות מבנות משמעות כמו תרבות עוברות בהכרח פרשנות מחדש ומתעצבות באופן שיתאים לסביבה המקומית והערכים שלה.

@ananasherz

#duet with @Angelina Maria Idk if that used to be a great time… #jew #jewish #ww2 #fyp #foryou #foryoupage

♬ original sound – Angelina Maria♥️

אם כך, קיים פער בין נורמות חברתיות לבין הצורה שבה אנשים מתנהלים ופועלים בפועל. אם נחזור רגע לאן סווידלר, אפשר להגדיר את היחסים הבין-מגדריים בעולם של פוסט metoo כתקופה של חוסר יציבות, שבה שינוי נורמות מאלץ אנשים להבין מחדש כיצד להתנהג ומה הציפייה החברתית מהם. בהקשר הנוכחי, אני מתכוונת לאידיאלים התרבותיים שמובילים את עולם היחסים האינטימיים – כיצד אמורים להיראות יחסי החיזור, מי מוביל אותם ולמטרת מה? הרי ש-metoo והשיח הסוער על נורמות תקינות של יחסים בין המינים ערערו כמה מהאמיתות התרבותיות שלתוכן גדלנו והתבגרנו, ובפרט, הדימוי של האישה הפאסיבית והגבר האקטיבי המחזר בכל מחיר. נראה היה, לכמה רגעים, שmetoo מובילה למהפכה של ממש ביחסים בין המינים. אכן, סקר של מרכז המחקר פיו[3] (Pew Research centre) מ-2022 מצא שmetoo הובילה לשינוי עמדות בקרב נשים וגברים כאחד, כחצי מהמשיבים הביעו תמיכה בתנועה ורובם הצביעו על שינוי חיובי ביחס לתלונות על הטרדה ותקיפה מינית במקום העבודה.

בתוך כך, אותו סקר מצא כי כמחצית מהנשאלים חושבים כי סוג השיח שהובילה תנועת metoo הוביל לכך שהפך קשה יותר לדעת כיצד לנהל אינטראקציה בין נשים לגברים במקום העבודה, וכי גברים חושבים כך בשיעור הרבה יותר גבוה מנשים. במקביל, נראה שהעלאת המודעות והסימנים המוקדמים לשינוי חברתי, לא פגמה בהתנגדות של הגבריות ההגמונית להקשיב ולהאמין לנשים. בעוד שגברים רבים יסכימו שהטרדה או תקיפה מינית הם מעשים לא מקובלים, לעתים קרובות הם יהיו מוכנים להכיר רק בצורות המובהקות ביותר של ניצול כוח – ברוב המקרים, מעשים שאין עליהם עוררין כמו אונס, או תקיפה פיזית. אלו גם המקרים שבהם יש ארגז כלים חוקי ותרבותי העומד לרשות הקורבן, לכאורה. צורות "רכות" יותר של אלימות מגדרית כמו הטרדה מילולית, בדיחות סקסיסטיות או חילול גבולות ואי מתן הסכמה, עדיין נתקלות לעתים קרובות בהתנגדות.

אם כך, נראה כי אנחנו חוזות במהפכה חברתית שקורמת עור וגידים לנגד עינינו. בעיניי, טבען של מהפכות לא נובע מהיותן אירוע חד פעמי, אלא מתזוזת לוחות הטקטוניים של יחסי הכוח החברתיים בעקבות שינוי בסדר הקיים. ניתן להגיד שבעוד שתנועת metoo האירה זווית חשובה ולא מדוברת ביחסים בין המגדרים, על צורות סמויות של אלימות מינית וניצול כוח, הרי שהשיח שעוררה עדיין לא התעצב לכדי קביעת נורמות חברתיות יציבות. בתוך מצב זה של שינוי חברתי אפשר לזהות את מה שסווידלר מכנה "חיים לא יציבים" (Unsettled lives  נ.ל.): אנשים אולי פונים למערכות מבנות משמעות (meaning making systems) קיימות, כמו מסורת, דת, ותרבות, אך נדרשים לעצב מחדש את דרכי הפעולה בתוכן.  לא מפתיע אם כך, שבתוך המציאות המשתנה הזו שבה אנחנו נדרשים לייצר מחדש הסכמות על גבולות החיזור והיחסים בין המגדרים, אנשים רבים חווים בלבול בנוגע לדרך שבה עליהם לפעול, והבלבול הזה מגלם בתוכו מציאות חברתית משתנה.

אז האם תנועת metoo אכן "הרגה את הרומנטיקה"? אולי במובן הנורמטיבי המסורתי שלה, שממילא גילם בתוכו יחסי כוח פסולים. עם זאת, כמו בכל פעם שסדר ישן מתערער, צומחת הזדמנות לייצר סדר חדש. אולי מה שתנועת מיטו הביאה איתה היא הזדמנות לדבר, ולעצב את עולם היחסים האינטימיים באופן שיעלה בקנה אחד עם השינוי בשיח. כנראה שנדע רק בעוד עשור. 

תמונה ראשית: Photo by Tibor Pápai on Unsplash


[1] Bauman, Z. (2003). Liquid Love: On the Frailty of Human Bonds. Cambridge: Polity Press.

[2] Swidler, A. (1986). Culture in Action: Symbols and Strategies. American Sociological Review, 51(2), 273–286. https://doi.org/10.2307/2095521

Swidler, A. (2001). Love and Marriage. In Talk of Love: How Culture Matters. London and Chicago: The University of Chicago Press. (pp. 112–213) https://doi.org/10.1177/14407833221082700

[3] Pew Research Center. (2022). More Than Twice as Many Americans Support Than Oppose the #MeToo Movement. [Accessed 15.2.23] https://www.pewresearch.org/social-trends/2022/09/29/more-than-twice-as-many-americans-support-than-oppose-the-metoo-movement/