"> על אהבה רומנטית ועליית האינדיבידואל – מחשבות ליום האהבה – בחברת האדם
הירשם לניוזלטר שלנו

על אהבה רומנטית ועליית האינדיבידואל – מחשבות ליום האהבה

האם יחסים אינטימיים בעידן המודרני באמת עוברים שינוי, או שמא מדובר בראייה מוגבלת המשוקעת בנוסטלגיה וגעגוע לעבר מיתי שבו הקשרים האנושיים היו הדוקים יותר? ניצן לונברג עם מחשבות על אהבה רומנטית לציון וולנטיינ'ס דיי

ייצוגים של אהבה על המסך הגדול כמו גם הקטן לא רק משמשים כייצוגים של "החיים האמיתיים", אלא גם מעצבים את הציפיות שלנו לדרך שבה אנחנו מתנהלים, או את הדרך שבה אנחנו מבטאים את הרגשות שלנו. היזכרו בסרטי הדיסני שראיתן בילדותכן: אני גדלתי על היפה והחיה, התחנכתי על ברכיה של מולאן והפנמתי היטב את המסרים של שלגיה ובסינדרלה – יום אחד הנסיך שלי יבוא, רכוב על סוס לבן ועוטה שריון. הוא יהיה נאה ובעל חוש הומור והוא יסחוף אותי הלאה איתו (בלי לשאול), לחיות יחד באושר ועושר, עד עצם היום הזה.

אהבה רומנטית היא רגש מרכזי עבור החברה בעידן המודרני המאוחר, והיא ממלאת תפקיד כמעט קדוש, כפי שטענו חוקרים רבים – מבק ובק גרנשהיים ועד סוון סיבאך. אהבה רומנטית אינה רק רגש מבודד וסובייקטיבי המתקיים בתוך האינדיבידואל, אלא היא קשורה קשר הדוק לאינטראקציה חברתית, כפי שניכר למשל באהבה שאנחנו מרגישים כלפי בני ובנות זוגנו, וכמובן הביטויים המוסדיים או החומריים שלה בתוך קשר מונוגמי ונישואין (כמובן, אהבה כרגש מתרחבת מעבר לזוג הרומנטי: ישנה גם אהבה לחברים או להורים למשל, אך לא בזה אני מבקשת לעסוק הפעם).

אם כך, אהבה רומנטית משוקעת וממוקמת בתוך הדיאדה, או הזוג. אך האידיאל ההוליוודי שעולה בראשנו כשאנחנו חושבים על הרגש הזה וההתגלמות החברתית שלו אינו חף מבעיות: המגדור הברור המשוקע בחלוקת התפקידים הזו, לפיה נשים אחראיות על הבעת רגשות או עבודה רגשית והגברים אינם מעורבים רגשית במערכת היחסים. החלוקה הזו משועתקת, כאמור, גם בייצוגים הרווחים בתרבות הפופולרית, במוזיקה או בספרות.

אחת הסברות הרווחות בעשורים האחרונים בקרב סוציולוגים של משפחה ורגשות היא שיחסים אינטימיים בעת המודרניות המאוחרת עוברים שינוי משמעותי – The transformation of intimacy, כפי שטוען אנתוני גידנס (1992). אך גידנס דווקא התייחס לשינוי באופן חיובי לכאורה, וטען כי המודרניות המאוחרת או עליית האינדיבידואל טומנים בחובם בשורה לשוויון בתוך היחסים הזוגיים, ואילו שורה של חוקרים אחריו (כמו זיגמונט באומן, בק ובק גרשנהיים ואווה אילוז) בחנו את השינוי במבט ביקורתי וטענו כי תהליך האינדיבידואליזציה מביא להחלשת הקשרים בין בני אדם ואף לפירוקם: הדגש הגובר בחברה המודרנית על האינדיבידואל וצרכיו האישיים, או האמביציות האישיות שלו, בשילוב עם הקלות היחסית של הגישה לשפע של אפשרויות רומנטיות הודות לעלייתן של טכנולוגיות חדשות (כמו אפליקציות דייטים), הופכים את היחסים הרומנטיים לחד-פעמיים, קצרי טווח וקלים לשבירה. האהבה הרומנטית מתה.

אך האם כך הדבר?

מבקריה של תזת האינדיבידואליזציה טוענים כי השינוי האמור לכאורה אינו כה מקיף, וכי ניתן לפרש אותו באופנים שונים לחלוטין. כך למשל, הירידה בשיעור הנישואין בעולם המערבי משמשת לעתים קרובות כראיה להיחלשות היחסים המונוגמיים. אך אפשר לראות בכך גם סמן של שינוי חברתי ומעבר ליחסי קוהביטציה (Cohabitation), חיים משותפים ללא נישואין, שכשלעצמם אינם מעידים על התפרקות הזוגיות הרומנטית ואף עשויים להעיד על ההפך. את העלייה בשיעור הגירושין ניתן, אולי, להסביר ברצונם של אנשים שלא להישאר ביחסים נטולי אהבה (וראו איך שוב אהבה היא הכלי המניע לפעולה?) או שאינם מתאימים יותר, בחברה שמאפשרת בחירה חופשית יותר. מבקרים אחרים, כמו לין ג'יימסון, טוענים כי המחקר סביב יחסים אינטימיים או התפרקותם לכאורה סובל מפרספקטיבה צרה ואתנוצנטרית, ומשוקע רובו ככולו בהקשרים אירו-אמריקניים. עוד נטען כי בכל מקרה תזת האינדיבידואליזציה אינה לוקחת בחשבון את הדרך שבה אנשים מבנים מחדש מסורות בפעילויות היום-יום שלהם או את האופנים שבהם נורמות חברתיות שונות מכתיבות את הפעולות של האינדיבידואל. כך למשל, ג'וליה קרטר וסימון דנקן בחנו חתונות בבריטניה של ימינו (2017, 2020) וגרסו כי אף שהחתונה, כשלעצמה, אינה נדרשת עוד כריטואל חברתי – עדיין מדובר בטקס משמעותי שאנשים דבקים בו. במחקרן מ-2017 הן מציעות להסתכל על הנושא כבריקולאז', מונח המציין את האופן שבו תת-תרבויות מנכסות לעצמן יסודות מתוך התרבות הדומיננטית והופכות את הצירוף החדש-ישן למנוף לביקורת התרבות. כך, במקרה הנ"ל, תיארו המרואיינים שלהן את החשיבות שבעריכת הטקס בפני חברים ומשפחה ואת הדרך שבה שינו את הטקס המסורתי כך שיתאים לאישיות הזוג, כשהם מדגישים את הערך הנורמטיבי שבבחירה להתחתן.

אם כך, התשובה אינה כה פשוטה כפי שרבים נוטים לחשוב. גם אם היחסים האינטימיים בעידן המודרני עוברים שינוי מהותי, הרי שהמשמעות מאחורי השינוי הזה נתונה לפרשנות. האמנם יש בידינו חופש גדול יותר לבחור? האמנם הקשרים האנושיים, ובפרט יחסים אינטימיים, הולכים ונחלשים ככל שהדגש על האינדיבידואל גדל? או שמא מדובר בראייה נוסטלגית של עבר מיתי שמבקרת את ההווה לחינם? אני, אגב, מאמינה בכך שהחופש שהביאה המודרנה לחפש יחסים המבוססים על אהבה ופחות על התחייבות מסורתית, כמו גם האפשרות לחגוג את מגוון הזהויות ההולך וגדל, הוא דבר חיובי במהותו שיש לחגוג ולא לבקר.

--

תמונה: Ben Kerckx, Pixabay