׳אש בשדה קוצים׳ – מחשבות על אלימות וסולדריות
ניצן לונברג, תלמידת דוקטורט לסוציולוגיה באוניברסיטת באדינבורו ואחת היוזמות של האירוע ׳אש בשדה קוצים׳ (יחד עם דניאל מונטרסקו), כותבת על הסיבות שהובילו אותה לארגן את הערב, על החוויה שהייתה לה במהלכו ועל הכח של הסוציולוגיה והדיון החברתי הביקורתי לנתח ולפרק את האירועים, אבל גם להוביל לשינוי חברתי. מאמר שני מתוך הערב.
בשיאו של סבב הלחימה האחרון, על רקע התפרצויות של אלימות שהתפשטו כמו אש בשדה קוצים בכל רחבי ישראל, התכנסנו, 12 דוברים ודוברות, פלסטינים וישראליות, יחד עם עוד מאות נוכחים מהאקדמיה ומחוצה לה, לשיחת זום ספונטנית על המצב. אירוע נדיר, שבו התיאוריה פורצת החוצה ממגדל השן ומתגלמת בתוך חוויות החיים של כולנו. ההיענות הפתיעה אותי. לא העליתי בדעתי שיהיו כל כך הרבה מתעניינים ומתעניינות בשיח תיאורטי לא-פורמלי, בשעה מאוחרת בערב, דקות ספורות אחרי שיצא חג השבועות ובעיצומה של מלחמה. וכך, עד הדקה האחרונה ממש, תהיתי אם בכלל יהיה ביקוש לשיחה הזו. החששות שלי התבררו כמוטעים. בזו אחר זה עלו לדבר חוקרים וחוקרות מתחומי מחקר שונים, היסטוריונים, גיאוגרפים, סוציולוגיות ואנתרופולוגיות, ושיתפו אחד את השנייה, ואת קהל הנוכחים והנוכחות – בתובנות ומחשבות תיאורטיות שהאירועים העלו בהן. האירוע הזה גילם, מבחינתי, את התועלת האדירה בשיח תיאורטי מעוגן בשדה. ואכן, העדשה האנליטית שאנחנו כחוקרות מרכיבות על תפיסת המציאות שלנו מאפשרת לנו לתת הקשר למציאות סביבנו, ולשקע אותה במטריקס של יחסי הכוח שעבור חלק הוא שקוף לחלוטין, ועבור אחרים בלתי ניתן להכחשה.
זכיתי השנה לתרגל מבוא לסוציולוגיה א' וב'. אני כותבת "זכיתי", כי השיעור הראשון שלי כסטודנטית לסוציולוגיה היה עבורי חוויה משנת חיים ופוקחת עיניים. "סוציולוגיה היא מדע עוכר שלווה", כתב בורדייה (Bourdieu 1993) וציטטה המרצה. וגם אני ציטטתי את הקטע הזה של בורדייה לסטודנטים שלי, באימייל הראשון ששלחתי להם בתחילת השנה האקדמית. רציתי להראות להם כמה כוח יש בפירוק המובן מאליו, "הטבעי" השקוף, וגם כמה המסע הזה מערער. זהו הדמיון הסוציולוגי (Mills 1959), שמאפשר לנו לקחת את הצרות הפרטיות שלנו ולקשר אותם למבנים של כוח, לתת להן הקשר, הגדרה ולתאר אותן במילים. ומעל הכל, הדמיון הסוציולוגי הוא מה שמאפשר לנו להסתכל על החברה שבה גדלנו באופן השוואתי, היסטורי וביקורתי.
בעבודת סוף השנה שלהם התבקשו הסטודנטים שלי לענות על השאלה הבאה – what is the relationship between whiteness and contemporary racial inequalities. כחלק מהדיון, הם התבקשו להגדיר מהי אותה whiteness שלעומתה מתעצב אי שוויון על רקע גזעי. אני מביאה פה כמעט כלשונה את התשובה שנתנה אחת הסטודנטיות שלי לשאלה זו:
'את המושג לבנות [whiteness], ניתן להבין לא רק כמערכת של פריבילגיה לבנה ממוסדת אלא גם כמקור לייצור ידע שמגדיר את גבולות הגזרה של מה נחשב "נורמלי". לבנות יוצרת תפישה של המציאות מנקודת מבט שהיא בהכרח לבנה, ובכך מייצרת מערכת ממוסדת שמתגמלת קבוצה אחת ומפלה כנגד אחרת'.
אחת הסכנות במערכת יחסי הכוח הזו, כתבה הסטודנטית, היא ההתהוות הבלתי מודעת של קונצנזוס ציבורי שמתייחס ללבנות כסטנדרט נורמטיבי שלא רק קובע את איכות החיים, אלא גם את הסיכוי לחיות (McIntosh 1988). ה-"ניתוק רגשי" הטמון בנקודת העיוורון הזו, משמר הלכה למעשה את מעגל ההדרה והאפלייה (Eddo-Lodge 2017; Meer 2014). "מבני", הוא לעתים הדרך היחידה לתאר את מה שבמציאות היומיומית נעלם מהעין – היבטי המאקרו המארגנים את מופעי המיקרו האינדיבידואלים של יחסי כוח. ובפראפרזה קלה על מילס – לא צרות אישיות, אלא סוגיות ציבוריות. היבטי המיקרו של אי-שוויון, גזענות ויחסי כוח מתקיימים בהכרח בתוך מערכת של התנהגות קולקטיבית, שנותנת לגיטימציה לאי-צדק – לא בהכרח ולא תמיד מתוך חוסר אכפתיות או גזענות מכוונת, אלא בגלל שאי-שוויון (ואני מניחה כרגע את שני המונחים, אי-צדק ואי-שוויון, על אותה הכף במאזני המציאות) נתפס בפרספקטיבה הציבורית כשקוף וטבעי, ולא כהבנייה חברתית ראויה לביקורת וניתנת לתיקון.
אני כותבת כאן את המילים של הסטודנטית הזו, כי בעיניי הן מסגרת מעולה להבנה של הצירים השונים שבהם פועלים יחסי הכוח בתוך ההקשר הישראלי-פלסטיני. אני לא אומרת שעלינו להבין את הצד היהודי בסכסוך תמיד כ"לבן", כי היהדות עצמה, וכנגזרת גם היהודים – ישראלים ובכלל – ממוקמת איפה שהוא שבין ה"לבן" ל"אחר" (עזיזה כזום מדברת על שרשרת מזרוח\שרשרת מערוב, ואולי זה בעצם רוב העניין?). אני גם לא מנסה להגיד שהפוזיציה שלנו בתוך המבנה החברתי ההיררכי שקופה לכולם באופן גורף. להפך, המערכת שקופה בעיקר למי שמרוויח ממנה, וברורה מאוד למי שאיתרע מזלו להיות בצד השני של מטבע יחסי הכוח. מה שאני מנסה להגיד הוא שלשקע את השיח שאנחנו מנהלים בתוך מטריקס של יחסי כוח יאפשר לנו לשאול שאלות מורכבות יותר, ולהבין את האירועים סביבנו מתוך הקשר שלוקח בחשבון ניואנסים והצטלבויות מאבקים. ההקשר הוא זה שמאפשר לנו לצייר את רצף האירועים ההיסטוריים שניתבו את המערכת החברתית בישראל להיות מה שהיא, ההווה הכואב שלנו. מה בעצם קורה בהווה הזה? ומדוע כך ולא אחרת? למה הדברים נראים כמו שהם נראים, ועבור מי? מדוע פה, בפרט, ולא שם?
מבחינתי לאירוע שקיימנו הייתה משמעות עמוקה יותר, רחבה יותר, מאשר רק לתת הקשר ולהבין את הרגע הזה. לא ניתן לדמיין עתיד חדש, אחר, שונה, צודק יותר ושיוויוני יותר, מבלי להבין מה קורה סביבנו ברגע זה ממש. הפעולות שלנו בהווה חשובות, אבל לא רק שהן נובעות מהיכן-שהוא, הן גם מבנות את המסגרת לעתיד שאליו אנחנו צועדים. העתיד הזה אולי מדומיין, לא קיים ובלתי ניתן לאחיזה, אבל הוא ניתן להשפעה. הוא ניתן להשפעה אם רק נרצה, מדעני החברה, לחזור לגלם תפקיד משמעותי כאינטלקטואלים ציבוריים. יש כוח חיובי בתיאורטיזציה של המציאות, כוח שעשוי להיתרגם בתורו ועם דחיפה מספקת לשינוי של ממש בשיח הציבורי. ולו רק מכיוון שכך ניתן לחבר פעולות אינדיבידואליות, וכביכול מנותקות זו מזו, של אנשים פרטיים כאלו ואחרים להקשר הרחב יותר, המבני. דווקא מתוך שיחה על על האופנים שבהם המבנה מאפשר, ולא איך בני אדם מעזים, אני חושבת שאפשר לקדם מחשבה אפקטיבית ופרודוקטיבית על השינוי החברתי שצריך להתרחש בשביל שכל אדם ואישה באשר הם יזכו לחיות, להתקיים ולאהוב בכבוד. אי-שוויון מבני הוא דבר שניתן לתקן, ואי-צדק הוא דבר שחשוב לתקן. אבל צריך להכיר בקיומם קודם כל.
אני מקווה שהדיון הזה, שנולד מתוך אירועים קשים שמתרחשים סביבנו, כתגובה לרצח והרג, גזענות, הרס ואפלייה, סיפק פלטרפורמה שמתוכה ניתן להתחיל להניע שיח שאינו מסתפק רק בביקורתיות תיאורטית על המערכת, אלא גם פועל הלכה למעשה כדי לשנות אותה – אם בשיחה, אם באמצעות מתן הקשר ואם על ידי מתן קול ומקום להעלות זוויות שברוב המקרים מודרות מהמרחב הציבורי לחלוטין. הסטודנטיות שלי למדו השנה לדבר על נורמות חברתיות, על פריבילגיה, ועל הון תרבותי-סימבולי, חברתי וכלכלי. הן למדו לחבר בין הפוזיציה שלהן בחברה לבין סט הערכים שבתוכו התחנכו, והדרך שבה הן מבינות את העולם. במילים פשוטות, הן פיתחו את הדמיון הסוציולוגי שלהן, ולמדו להצביע על המטריקס, על המבנה החברתי שעד השנה היה עבורן מובן מאליו. אני מאמינה שעכשיו, דווקא עכשיו, הוא הזמן ליישם את הדמיון הסוציולוגי כדי להאיר את הפינות החשוכות בחברה שבה נולדנו והתעצבנו, כמו גם את הפינות החשוכות בעצמנו כאינדיבידואלים. ואם כבר אנחנו מדברות על כוח, אני חושבת שכמדעני חברה יש לנו את היכולת לעשות את זה, וככל שזה תלוי בי – גם חובה מוסרית.
תודה ענקית מגיעה לד"ר דניאל מונטרסקו, שאסף ואיגד את הדוברים והדוברות והוביל בנחישות רב-שיח ייחודי במינו. כמו גם לד"ר גיא שני, שהפנייה הציבורית שלו לסוציולוגיה האורבנית להבין את המהומות בערים המעורבות, היא שהניחה את היסודות עליהם צמח השולחן העגול הזה. תודה לפרויקט "בחברת האדם" על המטרייה והפלטפורמה, ובפרט לד"ר לירון שני שעושה לילות כימים עבור הנגשת האנתרופולוגיה (והסוציולוגיה) לציבור הרחב. תודה לדוברים ולדוברות ששיתפו מזמנן ומהידע שלהן, שהגיעו לדבר ולהתדיין בכבוד וברגישות, בעיצומו של גל שנאה ואלימות: ד"ר מירב אהרון-גוטמן, ד"ר אריאל הנדל, ד"ר יעל שמריהו-ישורון, ד"ר נדים כרכבי, ד"ר הילה צבן, מר עבד אבו שחאדה, ד"ר תמיר שורק, ד"ר גיא שני, ד"ר הלל כהן, ד"ר מנאר מח'ול. תודה לכל הנוכחים והנוכחות על ההקשבה, האמון ועל שיח מכבד, שממש אינו מובן מאליו בזמנים כאלו.
Bourdieu, P. (1993) Sociology in question. London; Thousand Oaks, California: Sage
Eddo-Lodge, R. (2017) “Why I’m no longer talking to white people about race”, The Guardian. https://www.theguardian.com/world/2017/may/30/why-im-no-longer-talking-to-white-people-about-race
McIntosh, P. (1988) ‘White privilege and male privilege: a personal account of coming to see correspondences through work in women’s studies’. Working Paper #189, Wellesley College Center for Research on Women, Wellesley, MA 02181
Meer, N. (2014) Race and Ethnicity: Key Concepts. London: Sage.
Mills, C. W. (1959). The Sociological Imagination. Oxford: Oxford University Press.
עוד בנושא: