אנתרופולוגיה לשבת

למה ישראלים יוצאים להתנדב במלחמת רוסיה – אוקראינה? מה המניעים להתנדבות במוקדי מלחמה? ואיך ההתנדבות משפיעה על הזהות של המתנדבים? ניר גזית (המרכז האקדמי רופין) כותב על מאמרו "שאלה של זהות: מתנדבים ישראלים במלחמת רוסיה־אוקראינה" שפורסם בכתב העת תיאוריה וביקורת. המאמר עוסק במתנדבים הישראלים שיצאו להילחם באוקראינה במלחמת רוסיה-אוקראינה ועל ההשפעות הזהותיות של התנדבות זו.

בדומה למחקרים סוציולוגים ואנתרופולוגים רבים, המחקר על המתנדבים הישראלים שיצאו להילחם באוקראינה התחיל במקרה. חבר של חבר סיפר על חבר אחר ששולח לו בעקביות תמונות מרחובותיה של קייב המופגזת על ידי הצבא הרוסי. כששאלתי מיהו אותו חבר ומה הוא עושה בקייב, הופתעתי לגלות שהוא חלק מקבוצה של ישראלים שכבר בשבוע הראשון לפלישה הרוסית לאוקראינה (24 בפברואר 2022) יצאו לסייע לכוחות האוקראינים. מבירור יותר מעמיק בקרב יוצאי אוקראינה ורוסיה בישראל, התברר לי שלא מדובר בתופעה שולית או אנקדוטלית אלא במאות של צעירים וצעירות ישראלים ולא ישראלים שהתנדבו למשימות לחימה, חילוץ וסיוע הומניטרי בשורות הצבא האוקראיני ובמסגרות לא פורמאליות. עשרות נוספים התגייסו בראשית המלחמה גם לשורות הצבא הרוסי ולמיליציות רוסיות, אם כי הם לא נכללו במחקר הנוכחי. רוב המתנדבים היו מהגרים או צאצאים למהגרים מהמרחב הפוסט-סובייטי, חלקם נולדו בישראל להורים ישראלים, ומיעוטם היגרו לישראל מצפון אמריקה ומערב אירופה.

ההתעניינות הראשונית בנושא נבעה מהעיסוק המחקרי שלי בשנים האחרונות על אזרחים העוסקים בפעילויות ביטחוניות, הן במסגרת מיליציות והן במסגרת ארגוני חברה אזרחית, כגון ״השומר החדש״ . כך שהמוטיבציה הראשונית למחקר היה לנסות ולהבין מה מאפיין התנדבות ביטחונית טראנס-לאומית, ומה פשר מעורבותם של אזרחים בלחימה בעידן המכונה לעיתים קרובות עידן ״המלחמות החדשות״, אם להשתמש בהמשגה של מארי קלדור^. זאת להבדיל מהתופעה של מתנדבים בינלאומיים המעורבים בקונפליקטים זרים כבימי מלחמת האזרחים בספרד (1936-1939). אולם במהלך המחקר גיליתי שסיפורם של המתנדבים הישראלים במלחמת אוקראינה נושא משמעות פרטיקולרית מעבר לנושא הביטחוני, הנוגעת למפגש בין הגירה, מלחמה, והבניית זהות בקרב צעירים. כאן המחקר נבדל למשל מהמחקר על מתנדבים מערביים שיצאו להילחם לצד דאע״ש או כנגדו בעיקר בעשור השני של שנות ה-2000. גם במקרה הנוכחי יש להתנדבות ממד אידיאולוגי וערכי רב משמעות שמתבטא ברצון להגן על הטוב מפני הרע – בעימות הנתפס כמלחמה גלובלית בין בני אור לבני חושך –אולם מצאתי שהמניע האידיאולוגי מלווה במניע עמוק יותר של בירור זהותי. הנחקרים הציגו את ההשתתפות הפעילה במלחמה כהזדמנות לעיצוב מחדש, ואף ל"תיקון", של סיפור החיים האישי והמשפחתי, ומכאן של הזהות האישית.

תובנות אלה נחשפו תוך שימוש במתודולוגית ראיונות סיפורי חיים בהקשרם החברתי של הסוציולוגית הגרמנייה גבריאלה רוזנטל. מתודה סדורה זו מאפשרת לבחון את מאזני הכוחות בתוך פיגורציות חברתיות משתנות שבהן מתקיימים יחסים חברתיים בשלבים שונים של סיפור החיים האישי. מתוך המסגרת האנליטית והתיאורטית של נורברט אליאס, השילוב בין ניתוח פרטי סיפור החיים של הנחקרים ובין עמידה על ההקשרים החברתיים והתרבותיים הקולקטיביים שהם משוקעים בהם חושף ומשחזר את השפעתן של הפיגורציות החברתיות על התהליכים הפרשניים של הבניית זהות – בפרט בסיטואציות משבריות כגון הגירה ומלחמה.

בניגוד למצבי הגירה אחרים, שבהם עצם חוויית ההגירה מניעה תהליכי הבניית זהות, המקרה הנוכחי מציג את ההתנדבות למלחמה כפעולה הגירתית מכוונת שתכליתה פרויקט זהותי. במובן זה, המחקר עומד על יחסי הגומלין בין ההתנדבות במלחמה זרה, הרקע ההגירתי של המתנדבים, ותהליכי הבניית הזהות שלהם לאורך שלבי ההתנדבות השונים – לפני ההתנדבות, במהלכה, ולאחריה.

ארחיב בקצרה על אחדים מן הממצאים. הפרויקט הזהותי של המתנדבים החל זמן רב לפני פרוץ המלחמה, בעיקר על רקע חווית ההגירה שלהם בישראל (גם אם נולדו בארץ להורים מהגרים). רוב הנחקרים תיארו למשל את שהותם במערכת החינוך ובצבא כתקופות שיצרו אצלם מבט רפלקסיבי לגבי מיקומם למול זהותם הישראלית וזהותם הפוסט-סובייטית, ומידת ההזדהות שלהם עם זהויות אלה. שתי הזהויות נחוו אצל רבים כחלקיות ולא יציבות, בעיקר על רקע המפגש עם נציגי קבוצות ישראליות ותיקות שהדגישו עבורם את היותם ״רוסים״ בישראל. קטגוריית זהות זו נחוותה על ידי רבים מן הנחקרים כמתייגת ומכלילה, ולכן דחו אותה. כמו כן, אצל רוב הנחקרים השירות הצבאי בצה״ל נתפס כלא שלם ולא מספק מבחינה אישית. כשני שליש מהמרואיינים שירתו בצה"ל בתפקידים לא קרביים או נשרו מהצבא בשל בעיות נפשיות או פיזיות או על רקע מצוקה כלכלית. תחושות אלו יצרו את הנחקרים ״פערים ביוגרפיים״ ואמביוולנטיות זהותית, שחיפשו אחר מענה.

הפלישה הרוסית לאוקראינה, נתפסה על ידי רבים מהנחקרים, בעיקר אלה ממוצא אוקראיני, כאירוע ביוגרפי רב משמעות שחיבר אותם באחת לשורשים המשפחתיים אליהם לא חשו תמיד חיבור אישי ורגשי. חשוב להדגיש שהמלחמה לא הולידה הזדהות לאומית פטריוטית עם אוקראינה אלא נחוותה כאירוע מטלטל שמיקם אותם בצורה מוחשית למול ביוגרפיה המשפחתית, ולעמדה הזהותית הלימינאלית שחשו מאז ילדותם. תחושה זו בלטה בעיקר בקרב אלה שיש להם קרובים או זיכרונות ילדות מאוקראינה טרם ההגירה לישראל. הדבר הביא לכך שהמוטיבציה להתנדבות שילבה בין המניע האידיאולוגי של לקחת חלק באירוע מלחמתי היסטורי בין ״טובים״ ו״רעים״ לבין מוטיבציה אישית מאוד של כניסה לתוך מרחב המלחמה (בניגוד לתנועת הפליטים הנמלטים ממנה), שכוונה לכינונה של סובייקטיביות א-לאומית המשוחררת מהמחויבות הכפולה, הן לזהות הישראלית והן לזו הפוסט־סובייטית.

תחושות הנחקרים הועצמו מאוד באוקראינה עצמה. רוב המתנדבים נכנסו למדינה דרך הגבול הפולני, ואיש מהם לא ידע כמה זמן ישהה באוקראינה ואילו משימות יבצע. עד מהרה חברו למתנדבים קציני צבא אוקראינים, והם נלקחו לבסיס צבאי מקומי לצורך בדיקות רפואיות והכשרה צבאית בסיסית של כעשרה ימים. המסגרות בהן פעלו המתנדבים שיקפו במידה רבה את תהליכי הבניית הזהות ותמהילי הזהות שאימצו. כרבע מהם שהחזיקו באזרחות אוקראינית גויסו מייד, לפי החוק המקומי, ליחידות צבאיות אורגניות. חלקם נשלחו לחזית ואחרים שובצו בבסיסים עורפיים. שאר המתנדבים שנקבע כי הם כשירים ללחימה התבקשו להצטרף ל"לגיון הבינלאומי להגנת אוקראינה״, אולם רק מעטים מהמתנדבים שרואיינו נענו להזמנה לעבור להפוך לשכירי חרב בתשלום. הרצון לשמור על עמדה לא מתחייבת מבחינה זהותית במרחב הלחימה הביא רבים מהם לבחור להתנדב במסגרות פורמליות פחות, בהתארגנויות אד-הוק (למשל כמיליציה תחת הקהילה היהודית באוקראינה) או כמתנדבים יחידים (״זאבים בודדים״, כפי שחלקם תיארו זאת), שנדדו בין מיליציות שונות.

לצד תיאורם של המרואיינים את ההשתתפות במלחמה כחוויה משמעותית ומעצבת, הייתה זו גם חוויה משבשת ומערערת, אם כי חשוב לציין שלתחושה זו לא נלווה על פי רוב שיח פוסט־טראומטי. מתנדבים רבים הביעו תסכול מכך שהמלחמה טרם באה לידי סיום מוצלח. התמשכות הקרבות וחוסר הוודאות לגבי זהות הצד המנצח הקשו על המתנדבים לסגור מעגל ולחוש שהם זוכים בהערכה על תרומתם למאמץ המלחמתי.  בעוד שעבור חלקם ההתנדבות באוקראינה הייתה חוויה חד־פעמית שנמשכה בין מספר שבועות למספר חודשים, היו מי שחזרו והתנדבו במספר סבבים שנמשכו פרקי זמן ארוכים יותר. היו שהסבירו זאת ברצון להמשיך ולתרום עד הניצחון האוקראיני, ואחרים הודו כי הם מתקשים למצוא את מקומם בארץ או באוקראינה, ונראה שהם עדיין מצויים בעיצומו של מסע החיפוש האישי. ההשתתפות במלחמה זרה נתפסה אצל רבים כהזדמנות לעבודת זהות ששווה את סיכון החיים הכרוך בה. באופן טרגי, חלק מן המתנדבים אכן שילמו על כך בחייהם.

אני רוצה להודות לפרופ׳ סבטלנה צ'אצ'אשווילי-בולוטין על הסיוע בתחילת המחקר, ולפרופ׳ יוליה לרנר ולד״ר אינה לייקין על ההזמנה לקחת חלק בפרויקט ״פה זה לא רוסיה?!״: רגשות ואזרחות בחברות בטלטלה בין רוסיה לישראל שמאמר זה התפרסם במסגרתו.

עוד בנושא: