אנתרופולוגיה לשבת

ניר גזית (המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין) ואראלה גרסיאני (המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אמסטרדם), בוחנים באופן אתנוגרפי את מחוללי הלגיטימציה לאלימות צבאי ברמת המיקרו במסגרת הכיבוש הצבאי המתמשך בשטחים. בניגוד למחקרים רבים בתחום העוסקים ברמת מוסדות החברה והפוליטיקה או ברמת הפסיכולוגיה של הפרט, טוענים גזית וגרסיאני שצריך להתמקד בפעילות האלימה עצמה ובדרך שהחיילים מבינים ומצדיקים אותה. פרק מתוך הספר החדש ״חמושים בלגיטימציה״, בעריכתם של עפרה בן ישי ויגיל לוי.

השאלה מה גורם לחיילים לנקוט באלימות היא לכאורה שאלה טריוויאלית. הצבא הוא ארגון מדינתי שתמצית תכליתו ומומחיותו היא הפעלת כוח אלים, והסמכות והרשות לנקוט באמצעים כוחניים מוקנות לו מעצם המונופול שיש למדינה על הפעלת כוח מאורגן בחברה. אולם, בשנים האחרונות, בעיקר על רקע החיכוך בין חיילים ואזרחים, שבה ועולה השאלה מה גורם ומאפשר לכוחות צבא לנקוט בכוח אלים גם בסיטואציות מבצעיות שאינן מלחמה קונבנציונלית. סוגיה זו עמדה במרכזו של סדנת מחקר שאורגנה על ידי קהילת צבא וביטחון של האגודה הסוציולוגית הישראלית והמכון לניתוחי מדיניות של האוניברסיטה הפתוחה, ושהניבה פרסום קובץ מאמרים בהוצאת פרדס בעריכתם של עפרה בן ישי ויגיל לוי. מאמרם של ניר גזית (המחלקה למדעי ההתנהגות במרכז האקדמי רופין) ואראלה גרסיאני (המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אמסטרדם), המופיע בספר, מתמקד בבחינה אתנוגרפית של מחוללי הלגיטימציה לאלימות צבאי ברמת המיקרו במסגרת הכיבוש הצבאי המתמשך בשטחים.

ככלל, המונח ״לגיטימציה לאלימות צבאית״ מכוון לקיומן של הכוונות מוסדיות (פוליטיות, חוקיות, ומוסריות) המצדיקות הפעלת כוח צבאי כנגד כוחות אויב וכלפי גורמים אחרים. בפרפרזה על אמרתו המפורסמת של האסטרטג הצבאי פון קלאוזביץ, גזית וגרסיאני טוענים שאלימות צבאית היא המשך הפעולה הפוליטית באמצעים אחרים. מתוך גישה זו, אלימות צבאית נידונה בסוציולוגיה הפוליטית כדפוס של ״אלימות מדינתית״. לכן, מבחינה אנליטית, רמת הניתוח במחקרים סוציולוגים העוסקים בנושא היא בדרך כלל מקרו-חברתית או מקרו-פוליטית, ונוטה להמעיט מהשפעתן של דינמיקות חברתיות ופוליטיות מקומיות המעצבות את דפוסי הפעלת הכוח הצבאי. לחילופין, המחקרים הפסיכולוגים נוטים להסביר אלימות של חיילים בקיומם של משתנים אישיותיים ופתולוגיים, זאת תוך התעלמות מן ההקשרים המבניים המעצבים את התנהגות החיילים. מאמרם של גזית וגרסיאני מבקש לגשר על פערים אלה, ולהתמקד בכוחות המיקרו-חברתיים והמיקרו-פוליטיים המייצרים אצל חיילים את הלגיטימציה להפעלת אלימות.

בבסיס המאמר עומדת הטענה כי הכיבוש הוא סדר פוליטי המאופיין בנזילות מבנית ובחוסר בהירות משפטי ופוליטי, שמתורגמים בין היתר גם לחוסר בהירות מבצעית בקרב כוחות הצבא. לטענת גזית וגרסיאני השילוב בין משימות בעלות אופי צבאי מובהק לבין משימות בעלות גוון פוליטי מייצר היעדר עקביות בהתנהלות האלימה של החיילים – גם במהלך מבצעים צבאיים מתוכננים וגם במהלך שגרת מלאכת הכיבוש היומיומית. במילים אחרות, הנזילות המבנית המאפיינת את משטר הכיבוש והאופי הפרגמנטרי שלו מעצימים את השפעתם של התנאים המבצעיים הדינמיים על האופן בו פועלים החיילים בדרג השדה, ובכלל זאת על הנטייה שלהם לנקוט בכוח ובאלימות כלפי כוחות חמושים וכלפי אזרחים.

מכאן טוענים גזית וגרסיאני, שפענוח הלגיטימציה לאלימות מחייב מעבר מהתמקדות בלעדית בכוחות המוסדיים החיצוניים והנחיות הרשמיות להתנהלות החיילים (למשל, החוק הבינלאומי ופקודות הצבא) אל ניתוח האירוע האלים עצמו והאופן שבו הוא מתואר ומנומק על ידי סוכני האלימות עצמם. מהלך ניתוחי כזה חושף את השפעתם של גורמים מצביים משתנים המעצבים על תפיסות החיילים ועל הפרקטיקות שלהם, ומתמקד בפנומנולוגיה של סוכני האלימות ובפרספקטיבה הסובייקטיבית (או האמית) שלהם ביחס לשאלת הפעלת הכוח האלים, כלומר כיצד הם תופסים, מבינים ומצדיקים את הפעלת האלימות.

גזית וגרסיאני מציגים כיצד הלגיטימציה לאלימות מתפתחת פעמים רבות תוך כדי הפעולה האלימה עצמה, ולעיתים גם לאחר האירוע עצמו (post-factum). היא מתעצבת ונחשפת דרך הדיווחים (accounts) של החיילים על שאירע, אשר באופן רטרוספקטיבי מפתחים מערכות הצדקה מבצעיות ומוסריות לאקט האלים שכבר בוצע, ואלה מהוות בתורן את תשתית ההצדקה לפעולות אלימות שיבוצעו בעתיד, על ידי החיילים כאינדיבידואלים ועל ידי היחידה כקולקטיב. גזית וגרסיאני מזהים שלוש מערכות של גורמים המשפיעים על הלגיטימציה לאלימות אצל החיילים (או לחילופין להימנעות שלהם מאלימות) – 1. משתני מרחב וזמן, 2.סוציאליזציה מקומית לאלימות, ו-3. תצורות (קונפיגורציות) רגשיות המאפיינות את השירות הצבאי בשטחים.

ראשית, נמצא כי תפיסות המרחב והזמן של החיילים את מרחבי הפעילות שלהם הן קריטיות להיווצרות של לגיטימציה לאלימות. זירות הפעילות המגוונות, הנבדלות זו מזו בעוצמת החיכוך עם האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, ברמת הסיכון הנתפס של החיילים, ובנוכחותם של שחקנים נוספים בזירה (למשל, מתנחלים, פעילי זכויות אדם ואמצעי תקשורת) מייצרות שונות גבוהה באופן שבו חיילים מתנהגים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, ובדפוסי האלימות שהן מפעילים. נוכחותם של מתנחלים מהוה פעמים רבות גורם המעודד אלימות ברוטלית, ואילו נוכחות פעילי זכויות אדם ותקשורת מחלישה את הלגיטימציה לאלימות. קרבה פיזית בין חיילים ואזרחים, ורמת הצפיפות האנושית במרחב הפעילות, גם כן משפיעות על הלגיטימציה לאלימות ברוטלית.

 מימד הזמן והאופן שבו הוא משתלב בפנומנולוגיה של החיילים הוא פקטור נוסף להיווצרות לגיטימציה אד-הוק לאלימות. הדבר מתבטא גם בחוויית השחיקה המתמשכת בשגרת הכיבוש אבל גם במעברים שחווים החיילים בין סוגי הפעילויות שונות, ובאופן שבו הם תופסים את העצימות המשתנה של הסכסוך עם הפלסטינים במרחבים שונים. בעוד שהדימוי הרווח של פעילות צבאית הוא של פעילות אקטיבית ואינטנסיבית, השירות המבצעי בשטחים מאופיין על פי רוב בפאסיביות ובסטטיות. הדבר גורם פעמים רבות לתחושות של שעמום וחוסר תוחלת בקרב החיילים, בעיקר בזירות מבודדות. אחת הדרכים באמצעותן החיילים מתמודדים עם תחושת השחיקה והשעמום היא התנהגות אלימה כלפי אזרחים פלסטינים. כך למשל, בתצפיות שנערכו במחסומים, נצפו חיילים משתעשעים בזריקת אבני חצץ קטנות מן העמדה שלהם על ראשיהם של אזרחים הממתינים למעבר.

היותו של הצבא ארגון המומחה בהפעלת אלימות לגיטימית בחברה, הופכת את רכישת המיומנות להפעלת אלימות לחלק בלתי נפרד מן ההכשרה הצבאית שעובר כול חייל, בפרט ביחידות לוחמות. הסוציאליזציה לאלימות היא בראש ובראשונה כחלק מההכשרה המקצועית שעוברים החיילים בטירונות ובשלבים מתקדמים יותר של המסלול. לצד זאת, גזית וגרסיאני מראים שהסוציאליזציה לאלימות אינה מוגבלת לשלב ההכשרה הפורמאלית של החיילים ואינה מכוונת רק לאלימות צבאית קונבנציונלית כנגד חיילי אויב. 

הסוציאליזציה לאלימות מתקיימת גם במהלך שגרה מבצעית שאינה כוללת לחימה פעילה ומייצרת לגיטימציה לנקיטה באלימות ספונטנית וברוטאלית, ולעיתים קרובות בלתי נשלטת, שמופנית גם כלפי אזרחים. לגישה ולהתנהלות האישית שמאמצים המפקדים בשטח (על פי רוב, מפקדים בדרג בינוני ונמוך),  פלוגות, מפקדי מחלקות ומש״קים), למסרים הישירים והעקיפים שהם מעבירים לחיילים (מה מותר לעשות ומה אסור לעשות), השפעה מכרעת על הלגיטימציה לאלימות בקרב החיילים. ההשפעה הזאת באה לידי ביטוי גם אצל החיילים כיחידים. לעיתים היא גם מצטברת לכדי אתוס אלימות יחידתי מובחן: בעוד שיש יחידות המתגאות ב״יד הקשה״ שהן נוקטות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית, ישנן יחידות שדווקא מתגאות ב״ריסון ובאיפוק״ שהן מגלות.

לבסוף גזית וגרסיאני בוחנים את האינטראקציה בין מערך הרגשות שחווים החיילים במהלך השגרה המבצעית בשטחים לבין ביטויי האלימות שלהם. הם מדגימים, למשל, כיצד נימול רגשי המאופיין בשחיקה קוגניטיבית ופיזית (עייפות, שעמום תסכול, ופחד) מייצר גם נימול מוסרי אצל החיילים שמסיר חסמים לאלימות. כאב ורגשות נקם שחשים החיילים על אבדן חבריהם גם הם עשויים לפעול כמנגנונים המחוללים לגיטימציה לאלימות ברוטלית ואף קטלנית כלפי חפים מפשע. מן המחקר עולה שסיטואציות מבצעיות שונות בכיבוש הישראלי בשטחים מייצרות אצל החיילים רפרטואר של רגשות שחלקם משחררים את הרסן ומעודדים אלימות, ואילו אחרים דווקא מעכבים התנהגות אלימה ברוטלית. כך למשל, תחושות התסכול של החיילים מכך שהם אינם מורשים לפעול תמיד בהתאם לאתוס הקרבי אליו חונכו (למשל של ״חתירה למגע״ ו״קטלניות״), מייצרות לגיטימציה לשימוש באלימות שאמנם על פי רוב אינה קטלנית אבל עדיין יכולה להיות אגרסיבית ומשפילה.

גזית וגרסיאני מדגישים כי אין בתובנות אלה לעשות דה-פוליטיזציה של התופעה. להפך, היותו של הכיבוש סדר צבאי-פוליטי המאופיין בשליטה כוחנית מתמשכת על אוכלוסייה אזרחית הוא גורם מרכזי המכתיב את ההתנהלות האלימה של החיילים ואת מנגנוני הלגיטימציה (ואי הלגיטימציה) להפעלת כוח אלים במצבים שונים. יתרה מכך, אין בניתוח להצדיק ביטויים של אלימות צבאית כזו או אחרת. תחת זאת, המאמר מבקש להדגים את האופי הנזיל של הלגיטימציה לאלימות צבאית בעיקר בסיטואציה של כיבוש צבאי מתמשך. על רקע השילוב בין שגרה צבאית בעצימות משתנה לבין קיומו של סדר פוליטי עמום ו״זמני״, נראה שעל פני התייחסות אל הלגיטימציה כאל מסגרת ממוסדת (רשמית או לא-רשמית) המצדיקה אלימות ומאפשרת אותה, כפי שמקובל לטעון בסוציולוגיה הפוליטית, יש לתת את הדעת להיוריסטיקה של החיילים ולקבלת ההחלטות שלהם לגבי השימוש בכוח אלים. תהליכים אלה נתונים בעיקר להשפעתם של תנאים מקומיים ודינמיים אשר נחשפים באמצעות בחינה אתנוגרפית ופנומנולוגית של הפעילות הצבאית ברמת השטח.